גלסטונברי תמיד היה פסטיבל פוליטי שמזוהה עם השמאל, אבל שירי “מוות לצה”ל” וקללות לקיר סטארמר שנשמעו שם השבוע מציגים מחאה רדודה, אלימה ומכוערת. ה-BBC שוב הצליח לעצבן את כל הצדדים, סטארמר ושריו מגנים את ההסתה תוך ניסיון לא להיות מזוהים מדי עם ישראל, אבל המרוויח הגדול הוא נייג’ל פרג’ שסוג כזה של דיון פוליטי הוא בדיוק מה שהוא צריך | צילום: uh_simon, פליקר (מטעמי זכויות יוצרים, התמונה אינה מהפסטיבל)
בסוף השבוע שעבר התקיים בבריטניה פסטיבל גלסטונברי שמשך, כרגיל מאות אלפי חוגגים שבאו לראות כמה מהשמות הגדולים של עולם המוזיקה – משמות ותיקים כמו ניל יאנג או רוד סטיוארט ועד כוכבי פופ עכשוויים כמו אוליביה רודריגו. אלא שאת רוב הכותרות ייצרה כמובן, המלחמה שלנו: הראפרים האירים ניקאפ ובעיקר צמד הראפ הבריטי בוב וילאן התבטאו בצורה מסיתה נגד צה”ל ונגד ישראל בכלל, עשו מהומה וגם סיבכו את ה-BBC ששידר את הפסטיבל בשידור חי. צריך גם לומר שאמנם העיסוק התקשורתי הרב ביותר היה בשתי ההופעות הללו, אבל בפסטיבל מופיעים עשרות אמנים ורובם לא התנהגו בצורה כזו. מהתבוננות בקהל במהלך ההופעה של רוד סטיוארט, למשל, אי אפשר למצוא דגל פלסטין אחד. כנראה שאלו שהנושא חשוב להם ידעו להגיע במיוחד להופעות של ניקאפ ובוב וילאן, שכאמור עשו את רוב הרעש.
לא אעסוק בשאלה מה כל זה אומר עלינו, אם בכלל; הבלוג הזה לא עוסק במה שקורה בישראל או בעזה. לא אעסוק גם בביקורת אמנותית על איכות ההופעה. הפוסט הזה יעסוק בשאלה מה אפשר ללמוד על השמאל הבריטי, שגלסטונברי פעמים רבות היה חלון הראווה שלו.
מה קרה בגלסטונברי?
נתחיל מתיאור של מה שקרה למי שלא עקב: בוב וילאן, צמד ראפרים מלונדון, עלו לבמה עם דגל פלסטין ברקע. אחד מהם התחיל לספר על “ציונים” ששולטים בתעשיית המוזיקה, כי אין כמו קצת אנטישמיות עם יופמיזם בניחוח סובייטי. מה פתאום אנטישמיות, “ציונים” אומרים לכם, “ציונים”. אחר-כך הוא שילהב את הקהל לשיר “מוות לצה”ל” וקרא ש”פלסטין תהיה חופשית מהים עד הנהר, אינשאללה”. צריך באמת חוש הומור אכזרי במיוחד לתת ללהקה שם שהוא מחווה למוזיקאי יהודי (אני מניח שמקור השם הוא מחווה כלשהי לבוב דילן) ואז לעלות על במה ולהוציא מהפה תועבה גזענית כזו. ה-BBC לא עצרו את השידור, והתנצלו על כך.
ניקאפ, שבעבר הניפו דגל חזבאללה בהופעה כחלק מההשלכה הילדותית שאירים רבים עושים מהסכסוך שלהם לזה שלנו, כנראה התקנאו בכותרות שבוב וילאן יצרו, והחליטו להתעלות: מלבד שירת “מוות לצה”ל”, עצרו שם את ההופעה לא פחות מחמש פעמים כדי לקלל את ראש הממשלה קיר סטארמר. הפעם, ה-BBC לא שידרו את ההופעה, וגם על זה ספגו ביקורת מהצד הפרו-פלסטיני. שוב, תאגיד השידור הבריטי לא מצליח לרצות אף אחד בהתנהלות שלו לגבי המלחמה בעזה.
ומה היה לסולן בוב וילאן (שקורא לעצמו בשם הבמה בובי וילאן) לומר אחרי שנפתחה נגדו חקירה, הופעות עתידיות שלו בפסטיבלים בוטלו וכנראה שגם הויזה שלו לארצות הברית תבוטל? הוא העלה פוסט ברשתות החברתיות עם גלידה בטעם תות והתרסה כלפי “ציונים שבוכים ברשתות”. היה לו גם חשוב להבליט את העובדה שהגלידה היתה טבעונית.
הבמה השמאלית
גלסטונברי תמיד היה פסטיבל שיש בו פוליטיקה, תמיד מצד אחד של המפה, מאז התקיים לראשונה בחווה במחוז סומרסט: בתחילה, זוהה הפסטיבל עם התנועה לפירוז מנשק גרעיני. בהמשך, הוקמה בפסטיבל במה ספציפית לאירועים פוליטיים המזוהים עם השמאל. למען הסר ספק – אני לא חושב שזה בעייתי. כמו שאמר מייקל איוויס, בעלי החווה שבשטחה מתקיים הפסטיבל, זה פסטיבל פרטי. אף אחד לא חייב לבוא אם פוליטיקה שמאלית מגעילה אותו. מצד שני, מה שהוא שוכח, זה שגם אין שום חובה שמוטלת על תאגיד שידור ציבורי לשדר פסטיבל פרטי, בעיקר אם מה שהולך שם זה ספק הפרת חוק (בריטניה אינה ארצות הברית ויש בה חוקים שמגבילים את חופש הביטוי), או סתם וולגרי ולא ראוי לשידור.
בשנים האחרונות הופיעו על במות גלסטונברי ג’רמי קורבין, שרגע אחרי הבחירות ב-2017 בהן הצליח למנוע רוב מהשמרנים נגד כל התחזיות, זכה לקבלת פנים של גיבור ולשירת “הו ג’רמי קורבין” (לפי המנגינה של Seven Nation Army). אז הוא אמר לקהל: “עולם טוב יותר הוא אפשרי”. גם גרטה טונברג הופיעה על הבמה ב-2022, כשהאקלים עדיין היה הנושא שהכי חשוב לה לקדם. לכן, לא נראה לי לגמרי מופרך לגזור מסקנות על המצב הפוליטי ממה שרואים בגלסטונברי.
ואם אפשר להסיק מסקנות על מצב השמאל הבריטי, אז המצב עגום. פעם על הבמה הביעו תקווה לעולם בלי נשק גרעיני. תגידו מה שתגידו על קורבין וגרטה טונברג, שניהם מקדמים אג’נדה מסוימת, שאפשר להסכים איתה או לא.
ועכשיו עם מה נשארנו? קללות לקיר סטארמר? קצת אנטישמיות? הטרלות ל”ציונים” אמיתיים ומדומיינים? המון משולהב שצווח “מוות”? חדווה של טינאייג’רים על אצבע משולשת, לא משנה למי ועל מה? מותר ואפילו רצוי לאמנים להביע מחאה פוליטית, אבל למה לנצל את הבמה הזו למחאה עם אפס רעיונות, שום דבר חיובי, רק רעל, הטרלות וזחיחות בלתי נסבלת? מה קרה למחנה הפוליטי שפעם חרת על דגלו שוויון, חמלה, מחוייבות לצדק ולשלום? למה הוא נראה כמו תמונת מראה של MAGA?
המרוויח האמיתי
באמת שלא צריך אומץ פוליטי מי יודע מה גדול כדי לקלל את סטארמר, צה”ל וישראל על הבמה בגלסטונברי, עם קהל שרוצה בדיוק את הסחורה הזו. במציאות שמחוץ לבועה השמאלית בפסטיבל, היריב הפוליטי האמיתי הוא לא קיר סטארמר, שקל מאוד לחבוט בו, אלא נייג’ל פרג’. סטארמר ושריו גינו את האמנים המסיתים בפסטיבל (תוך הסתייגות מישראל), אבל פרג’? הוא מחכך ידיים בסיפוק. כשבוב וילאן עולים לבמה ושרים “לא תקבלו את המדינה שלכם בחזרה, סתמו את הפה ות*דיינו” ומכנים את התומכים שלו “Gammons” (מילה שפירושה נתח בשר חזיר, כינוי גנאי לבריטי מבוגר, לבן, בעל עודף משקל ולאומן) הוא כבר מריח את רחוב דאונינג. בייס עצבני הוא בייס מצביע. רק תנו לו עוד פילוג, עוד קיטוב, עוד דרדור של השיח הפוליטי לביוב ועוד הזדמנות לשמאל להוכיח שכל מה שהוא אומר עליו נכון ב-100%.
בשנה הבאה לא יתקיים הפסטיבל בגלסטונברי כדי לאפשר לקרקע לנוח. עם כמות הרעל והכיעור שנשפכה שם השנה, אפשר להניח שזה לטובה.