המתיחות בין בריטניה לישראל עלתה שלב עם הטלת הסנקציות על השרים בצלאל סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר. ההצהרה הדגישה את היותן של הסנקציות אישיות, כדי להפריד אותן משאר אזרחי ומדינת ישראל, ולא להפוך אותן לענישה קולקטיבית. בהסתכלות רחבה יותר, הדבר מהווה חלק ממהלך שתפקידו להחריף את הטון הבריטי כלפי ישראל ולנסות ללחוץ עליה להירגע, אבל מבלי שאזרחי ישראל יחושו את זה באופן ישיר. לא צריך לזלזל בהחרפת הטון הדיפלומטי, אבל זו גם לא מדיניות נגד ישראל כולה. וגם: המשחק שבריטניה משחקת מול האמריקאים | צילום: בן דאנס, משרד החוץ הבריטי
אין ספק שהיחסים בין בריטניה לישראל הם לא כתמול שלשום. תחילה זו הייתה ההקפאה של חלק קטן מרישיונות ייצוא הנשק לישראל. ואז יצא גינוי לישראל בשם ממשלות בריטניה, צרפת וקנדה. ואז גם נוספה לזה השעיית השיחות על הסכם הסחר. ועכשיו לכל זה מצטרפות גם סנקציות אישיות על שני שרים ישראלים. אז מה קורה כאן, ומה בעצם בריטניה מנסה להשיג?
חשוב לי להדגיש שמה שיובא כאן זו נקודת המבט הבריטית, כך שכל מיני תגובות ישראליות שלא ישרתו את ביאור הזווית הזו לא יובאו כאן.
מה קרה?
בניגוד למנהגי, הפעם לא אפתח ברקע ארוך, כדי להתמקד יותר באירועים שקרו כעת ובפרשנות כוללת לאירועים. על שלל הצעדים שבריטניה עושה מול ישראל ושהזכרתי למעלה (וגם על אחרים) ניתן לקרוא כאן. מה שצריך לדעת זה שממשלת קיר סטארמר מאסה במדיניות הישראלית בעזה ובשטחים, ולכן זה כבר אין הצדקה לשלם את המחיר הפוליטי שחלקים בשמאל גבו ממנה עד כה. אפשר לא לאהוב את זה, אפשר לחשוב שזה נאיבי מצדו, אבל אנטי-ישראלי הוא לא וזה מה שיש.
בכל מקרה, שלשום (ג’) יצאה הודעה משותפת של ממשלות בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ונורווגיה, לפיה הן מטילות סנקציות אישיות על שני שרים בממשלת ישראל: שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. משמעות הסנקציות היא שנכסיהם של השניים במדינות אלה יוקפאו, יוטל עליהם איסור כניסה אליהן והם פסולים מלכהן כדירקטורים בחברות הפועלות במדינות אלה. הודגש שלמרות שהם שרים, “הסנקציות מושתות עליו באופן אישי”.
“Ben-Gvir and Smotrich have been inciting violence against the Palestinian people. That’s why we’re acting with Australia, Canada, New Zealand and Norway today.”
– Foreign Secretary @DavidLammy pic.twitter.com/rq68oPPNjG
— Foreign, Commonwealth & Development Office (@FCDOGovUK) June 10, 2025
למרות שבישראל הלינו שהסנקציות יוצרות סימטריה נלוזה בין ישראל לחמאס, הן לא הושתו בקשר למלחמה בעזה, אלא דווקא בקשר למתרחש בגדה המערבית. “אלימות מתנחלים מתודלקת על-ידי רטוריקה קיצונית שקוראת לגירוש פלסטינים מבתיהם, מעודדת אלימות ופגיעה בזכויות אדם ושדוחה באופן גורף את פתרון שתי המדינות”, נכתב בהצהרה. “אלימות מתנחלים הובילה למותם של אזרחים פלסטינים ולעקירתן של קהילות שלמות”. ועוד נכתב: “איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ הסיתו לאלימות קיצונית ולפגיעה בזכויות אדם של פלסטינים. רטוריקה קיצונית שמקדמת עקירה של פלסטינים ויצירתן של התנחלויות ישראליות חדשות היא מחרידה ומסוכנת. הפעולות האלו אינן מקובלות”.
המלחמה בעזה הוזכרה רק בסוף, עם גינוי לטבח 7 באוקטובר ודרישה להפסקת אש ושחרור החטופים, אבל הובהר שהיא לא הסיבה לסנקציות. גם הטענה של סמוטריץ’, לפיה הסנקציות הושתו עליו “בשל העובדה שאני מסכל את הקמתה של המדינה הפלסטינית”, לא מדויקת: זה אמנם אחד הנימוקים, אבל דיי ברור שעל יצחק שמיר לא היו מטילים סנקציות כאלה. הבעיה של בריטניה עם סמוטריץ’ היא יותר עם אמירות נוסח “צריך למחוק את חווארה“.
למה זה קורה?
אני לא אכנס כאן לאינטרסים של המדינות האחרות שלקחו חלק בסנקציות, ואתייחס לבריטניה. סטארמר רואה את עצמו כפרו-ישראלי ומי שמחויב לביטחון ישראל. למה הממשלה שלו נוקטת בגישה כזו?
התשתית הראייתית
כדי להבין, צריך לשים את כל הראיות ביחד: אם נבדוק את הקפאת רישיונות ייצוא הנשק, הרי שהיה מדובר בפחות מ-9% מהייצוא (שגם כך הוא חלק מזערי מייבוא הנשק הישראלי). למרות שההצהרה עם צרפת וקנדה כללה איום לסנקציות (שכעת מומש) בהקשר של יהודה ושומרון, רובה הייתה חלבית למדי. הקפאת שיחות סחר זה אולי לא נעים, אבל בהינתן שגם לא הייתה נסיגה ממזכר ההבנות על סחר שתרזה מיי השיגה בזמנו עם ישראל, מדובר בהחלטה שעיקרה הוא חוסר שיפור המצב הקיים, אך גם לא דרדורו.
והנה עוד עניין: בסשן השבועי של שאלות לראש הממשלה שהתקיים בשבוע שעבר, חבר הפרלמנט ברנדן אוהרה (SNP) שאל את סטארמר את הדבר הבא: כששואלים אותו אם ישראל מבצעת בעזה רצח עם, הוא טוען שלא הממשלה אמורה לקבוע דבר כזה ושיש לכך מערכת משפטית. אלא שסטארמר הנחה את המשפטנים של הממשלה לטעון בתיק שנדון בבית המשפט הגבוה שלא מתבצע רצח עם. לכן, שאל אוהרה, האם סטארמר יגיד בפה מלא שישראל לא מבצעת רצח עם? סטארמר התחמק מלהגיד את זה, שזה פחדני מצדו, אבל בואו נתמקד במה שהציף אוהרה: ממשלת בריטניה לא מעוניינת שהנעשה בעזה יוגדר כרצח עם.
וכעת מגיעות הסנקציות. אל תבינו אותי לא נכון: זה חמור מאוד להגיע למצב בו מדינה מטילה סנקציות על שרים של מדינה אחרת, וזה יכול להזכיר את היחס לרוסיה. אבל עד כמה הסנקציות האלו באמת יורגשו? ספק אם למי מהם יש נכסים באחת המדינות המוזכרות, חופשה בלונדון לא נמצאת בראש מעייניהם כרגע והזמנה לשבת בדירקטוריון בריטי הם לא יקבלו. אחת התהיות המרכזיות שהיה ניתן לראות ברשתות חברתיות בישראל היא שהסנקציות האלו לא שוות הרבה כי הן לא יורגשו בפועל. עכשיו, זה נכון שלאחר מכן מירב ארלוזרוב הזכירה שתהיה בעיה להשיג השקעות לקרן העושר שכן סמוטריץ’ הוא יו”ר הדירקטוריון שלה מתוקף היותו שר האוצר, אך מדובר במצב זמני שיפסיק ברגע שסמוטריץ’ יעזוב את התפקיד.
המסקנה
במילים אחרות, עושה רושם שבריטניה רוצה להראות שהיא משנה גישה בפן ההצהרתי, עם מינימום פגיעה בישראל עצמה. כלומר, ממשלת סטארמר מבקשת להגיד שמה שישראל עושה מול הפלסטינים לא מקובל עליה יותר ושעליה להפסיק, אבל בלי להביא עונש קולקטיבי על האזרחים נוסח הסנקציות שמוטלות כעת על איראן ורוסיה, או אלו שהוטלו בעבר על דרום אפריקה תחת האפרטהייד. הרעיון הוא, רוצה לומר, להשאיר את הקונפליקט בין הממשלות ברמה הדיפלומטית בלבד (ויעיד הניסיון הלא מוצלח של שר החוץ דייוויד לאמי לדבר עם מקבילו הישראלי גדעון סער, שלא ענה), בלי שהאזרחים מהשורה יצטרכו להרגיש את זה. ייתכן שאנחנו נרגיש בטווח הארוך את הפגיעה בקרן העושר, אבל לפחות בטווח המיידי עסקים כרגיל, מסחר כרגיל ואפילו סחר בנשק (כמעט) כרגיל.
זה מתבקש: לבריטניה יש אינטרסים מול ישראל, ומה להפסיד מפגיעה עמוקה מדי ביחסים. לכן, היא נזהרת מאוד מעשיית צעד שיגרום לשריפה מוחלטת של הגשרים. מרגרט ת’אצ’ר הטילה על ישראל אמברגו נשק מלא בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, שנמשך 12 שנה, לתוך כהונתו של ג’ון מייג’ור. סטארמר ממש לא רוצה להגיע לזה, והוא מעדיף משהו ממוקד יותר וקצר יותר. לכן, הוא מנסה לשמור את זה ברמה האישית, כך שלא כל הישראלים יסבלו ממדיניות ישראל בשטחים, אלא רק מי שמבצעים מעשים חמורים או מעודדים אותם.
ואל תטעו: לא צריך לזלזל בזה שממשלה של מדינה זרה מחליטה להגיד כל-כך בחריפות שהמדיניות של ישראל לא מקובלת עליה, כולל ענישה (גם אם לא אפקטיבית). זה לא טוב ולא צריך להמעיט בכך. בסופו של דבר, יכול להיות שאנחנו נרגיש את כל זה בדרכים עקיפות. אבל גם להבין שזה ההיפך ממה שהייתה עושה ממשלה שונאת ישראל. כעת נשאלת השאלה האם בריטניה תחריף את הטון בשבוע הבא, עם הפסגה על הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית בהובלת צרפת.
מול האמריקאים
חייבים גם להסתכל על הזווית של ההסכמה האמריקאית. בתקשורת הבריטית דיברו על “התרחקות” מוושינגטון, ועל הגינוי של מזכיר המדינה מרקו רוביו אין צורך להרחיב. אבל זה מעלה את השאלה למה: כידוע, מי שהתחיל בהכנת התשתית להטלת הסנקציות האלו הוא שר החוץ הקודם הלורד דייוויד קמרון. הדבר לבסוף לא יצא אל הפועל בגלל הבחירות ובגלל שהאמריקאים לא רצו בכך. גם סטארמר עצמו עושה מאמצים לשאת חן בעיניי הנשיא דונלד טראמפ כדי לקבל הסכם סחר מלא. זה העלה את הסברה שבריטניה לא תטיל סנקציות כאלה בלי שארצות הברית לכל הפחות תחליט שהיא לא מתאבדת על הצלת השניים האלה. אבל הנה אנחנו.
The United States condemns the sanctions imposed by the governments of United Kingdom, Canada, Norway, New Zealand, and Australia on two sitting members of the Israeli cabinet. These sanctions do not advance U.S.-led efforts to achieve a ceasefire, bring all hostages home, and…
— Secretary Marco Rubio (@SecRubio) June 10, 2025
אז קודם כל, צריך לזכור שהעולם היה תחת הרושם שטראמפ התחיל למאוס בעצמו בממשלת נתניהו. עם היוודע הכוונה להטיל סנקציות, הניו יורק טיימס דיווח שדיפלומטים בריטים חוו מאחורי הקלעים התנגדות רפה ביותר מכיוון ארצות הברית בנושא הזה, מה שכנראה התפרש כמשהו שלא עליו יקום וייפול הסכם סחר.
לפי מה שאמר לי רותם אורג-קליסקי (המוכר גם כ”וושינגטון אקספרס”), מומחה לפוליטיקה אמריקאית ומנהל העמותה LIBRAEL, כרגע נראה שהגינוי של רוביו הוא בגדר מס שפתיים, והוא מתקשה לראות את טראמפ יוצא למלחמה על הנושא הזה בפני עצמו. מה שכן, ייתכן שבמסגרת התפישה הרחבה שלו שהמדינות המערביות תופסות טרמפ על גבה של ארצות הברית, הוא ינסה לכופף את ידן של המדינות האלו במסגרת שיחות על הסכמי סחר או נאט”ו. בקיצור, ייתכן שסמוטריץ’ ובן גביר כן יזכו להגנה עקיפה, אבל בינתיים בריטניה לא נדרשת לבחור ברצינות בין המשך הסנקציות לבין ארצות הברית.
לסיכום
אתם לא חייבים לחשוב שהסנקציות האלו טובות לישראל בפרקטיקה. אפשר גם לחשוש מכך שהן לא יהיו טובות לפלסטינים בשל התגובות שצעד כזה עלול להוליד. ובסופו של דבר, גם אם במישור הטכני יש הפרדה בין הסנקציות על שני השרים להתנהלות מול ישראל כולה, בפרקטיקה ברור שדבר כזה פוגע במעמדה הבינלאומי של ישראל (ובכך רצוי להכיר גם אם חושבים שהצעד, מצער ככל שיהיה, הוא נכון). אבל עדיין, השלטון הבריטי מאוד מנסה להחריף את הטון מבלי לנקוט בצעדים שמהם כבר לא תהיה דרך חזרה.
בנוסף, זו כבר לא רק המלחמה בעזה שמטרידה את הממשלה, אלא גם מה שנראה כמו אלימות גוברת נגד פלסטינים ביהודה ושומרון, שלא רק שלא מטופלת אלא גם זוכה לעידוד משרים בממשלה. מה שישכנע אותה לקחת צעד אחורה לא יהיה להגיד דברים כמו “בוז לספר הלבן” (דבר שבבריטניה לא ממש יעבור באופן מוצלח כי “ספר לבן” הוא כינוי למסמך מדיניות ממשלתי), אלא שישראל מקיימת את החובות שלה בשטחים בהם היא שולטת. אפשר לטעון ליחס לא הוגן, אבל רצוי להכיר בכך שמבחינת בריטניה המצב כבר נהיה בלתי נסבל. זה היה נכון עם דייוויד קמרון, וזה עוד יותר נכון עם דייוויד לאמי.