רעידת רפורמה

תוצאות הבחירות המקומיות באנגליה כאן, והגיע הזמן לניתוחים: הרפורמה ניצחה בגדול, והגיע זמנה להוכיח שהיא יודעת גם למשול. הליברל-דמוקרטים זכו להצלחות מרשימות גם הם, ואד דייווי כבר התחיל להראות אמביציות גם בפוליטיקה הארצית. השמרנים והלייבור הוכו שוק על ירך, עם אובדן של כשני שליש מחברי המועצה שלהם וכל המועצות שבשליטתם. בשורה התחתונה, האלקטורט שזכה להצביע שנה שלח מסר ברור: בריטניה הדו-מפלגתית לא עובדת, והגיע הזמן למשהו חדש. ההצלחה של הרפורמה מראה שהדבר החדש הזה יכול להיות גם פופוליזם | צילום: בית הנבחרים הבריטי

הכותרת הזו היא לא שלי, אלא של ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’. Reform-quake, הוא קורא לזה. ויש לו סיבה טובה להגיד את זה: בבחירות המקומיות שהתקיימו באנגליה הוא נכנס כמו שיירת פנצרים גרמנית למדינה אירופית ב-1940 ופשוט כבש את הכל. מועצות, ראשויות ערים, את הנתח בקול הפופולרי. הוא המנצח הגדול בכל היבט וזו ללא ספק הכותרת של הבחירות המקומיות 2025. אבל בבלוג הזה אנחנו אוהבים לנתח לעומק, אז הנה.

התוצאות

נתחיל, כמו תמיד, בתוצאות.

בנוסף, היו בחירות ישירות לראשי ערים: ארבעה של רשויות ממוזגות גדולות ועוד שניים של רובעים מנהליים במטרופולינים. הלייבור הצליחה לשמור על שני ראשי הערים שלה ברובעים המנהליים (דונקסטר וצפון טיינסייד) וכמו כן על הרשות הממוזגת של מערב אנגליה. עם זאת, היא הפסידה את הרשות של קיימברידג’שייר ופיטרבורו לשמרנים. בשתי רשויות ממוזגות חדשות – לינקולנשייר רבתי והאל ומזרח יורקשייר – ניצחה מפלגת הרפורמה.

ונסיים באחוזים: לפי ניתוח של ה-BBC, אם הבחירות האלו היו מתקיימות בכל רחבי האי הבריטי, ולא רק בחלקים מאנגליה, אז מפלגת הרפורמה הייתה זוכה ל-30% מהקול הפופולרי, הלייבור ל-20%, הליברל-דמוקרטים ל-17%, השמרנים ל-15%, הירוקים ל-11% והשאר היו מתחלקים ב-7%.

וכעת, עם כל המידע הזה, אפשר להתחיל.

המנצח הגדול: נייג’ל פרג’

אם על הניצחון של הרפורמה בבחירות הביניים ברנקורן והלסבי היה צריך לשים קצת סייגים, כאן קשה לשים כאלה. בכל זאת: שני ראשי ערים, שליטה מלאה ביותר משליש מהמועצות, למעלה משליש מחברי המועצה שעמדו לבחירה ומקום ראשון בקול הפופולרי, מספר המועצות וחברי המועצה. קשה לתאר זאת כמשהו מלבד הצלחה גדולה. הסיבה לכך ברורה: כפי שהוסבר בעבר, אחד הגורמים שמנעו מהרפורמה להצליח יותר בבחירות הכלליות היה שהלייבור לא נתפשה כאחראית למצב הכאוטי, אלא רק השמרנים. כעת שתי המפלגות נחשבות לאחראיות, והדרך לרפורמה פתוחה.

אמת, הבחירות המקומיות לא בהכרח מיתרגמות באותו אופן לבחירות הכלליות (ושוב, יש זמן עד אליהן). ועדיין, פרג’ הוכיח לא רק שהוא לא ראש עיריית סקר, אלא מחזיק כעת בשני ראשי ערים (אחת מהן היא אנדריאה ג’נקינס, שמרנית לשעבר שהייתה נאמנה ביותר לבוריס ג’ונסון), וגם – בניגוד לעבר – זוכה להצלחה לא רק בקול הפופולרי אלא גם משיג מושבים. פתאום הרעיון שהוא יהיה ראש הממשלה הבא לא נראה כל-כך מופרך. לא רק פרג’ עצמו אומר את זה: ה-SNP כבר התחילה להבהיל מתרחיש כזה כדי להתניע את הקמפיין למען עצמאות סקוטית. וכמובן, גם פרשנים מקבלים את זה.

כעת לרפורמה יש משימה חדשה: להראות שהיא יודעת לעשות משהו עם הכוח שבידיה. פרג’ כבר התחיל לשלוח מסרים לגבי מה שהוא יעשה: כחלק מהבטחתו לגרסה של DOGE במועצות, הוא “המליץ” לעובדי מועצה שבשליטת הרפורמה שעובדים על פרויקטים ירוקים או על גיוון, שוויון והכלה (DEI) לחפש “קריירה חלופית”. בנוסף, הוא אמר שהמועצות שבשליטת מפלגתו יילחמו בשלטון המרכזי אם זה ינסה לכפות עליהן לשכן מבקשי מקלט שהגיעו דרך תעלת למאנש. אבל זה גם אומר שהמפלגה שלו תצטרך להתמודד עם דברים יותר אפורים ופחות מרגשים: לפנות את הזבל, לבנות בתים, לתקן כבישים. אם המועצות שבשליטתו יימצאו כמנוהלות רע, פרג’ אולי יוכל להטיל חלק מהאשמה על הממשלה המרכזית, אבל יהיה גבול כמה יקנו את זה. לכן, האתגר הבא שלו רק מתחיל: להוכיח שהוא לא יודע רק לנצח, אלא גם למשול.

במקום השני: אד דייווי

מי שזכו להצלחה לא מועטה היו הליברל-דמוקרטים בראשות אד דייווי. הם הגדילו את מספר חברי המועצה ב-75% והוסיפו להם שלוש מועצות חדשות: שרופשייר, אוקספורדשייר וקיימברידג’שייר – בכולן בפעם הראשונה. בעוד שורה של מועצות, למרות שלא הושג בהן רוב מוחלט, המפלגה הפכה לגדולה ביותר. וכמובן, החשוב מכל: המפלגה הגיעה למקום השני במספר של סך חברי המועצה. זו לא הפעם הראשונה בה המפלגה מובילה ברווחים שהיא עושה, לעתים רחוקות היא הצליחה לעקוף את אחת מהמפלגות הגדולות – הפעם היא עקפה את שתיהן. לא בקול הפופולרי אמנם, אבל בהחלט במספר המושבים. היא הצליחה לקחת לא מעט מושבים גם מהשמרנים וגם מהלייבור.

גם לכך הסיבה ברורה: ראשית, הליברל-דמוקרטים, בעיקר תחת אד דייווי, כבר נהיו מומחים במציאת נקודות תורפה מקומיות אצל היריבים שלהם וניצול שיטת הבחירות לטובתם (למרות שעמדתם הרשמי היא בעד שינויה). שנית, לא כל מי שהתאכזבו גם מהשמרנים וגם מהלייבור רצו לרוץ לפופוליזם של הרפורמה. חלקם עדיין מעוניינים בפוליטיקה מיינסטרימית ורגועה, ולכן הליברל-דמוקרטים מהווים עבורם אלטרנטיבה טובה בהרבה עבורם.

בניגוד לרפורמה, לליברל-דמוקרטים יש היסטוריה עשירה של ניהול מועצות, ולכן אין פה שאלה פתוחה מדי. אבל האם יש פה סימון מטרה לבחירות הכלליות? בכל זאת, אחרי שב-2010 המפלגה עשתה את דרכה להיות חלק מהשלטון זה התנקם בה, ומאז נראה שנוח לה יותר באופוזיציה ככל שזה מגיע לרמה הארצית. בנאום הניצחון שלו דייווי לא אמר במפורש משהו כזה, אבל כן נתן רמזים: הוא אמר שבבחירות הכלליות הבאות הליברל-דמוקרטים ייקחו עוד מושבים מהשמרנים, ושמפלגתו היא הכוח שבאמת יכול לעמוד מול הרפורמה. אז אין פה הצהרה על שאיפה להיכנס לדאונינג 10, אבל כן רמיזות שמפלגתו סיימה להיות מפלגת מחאה שמצביעים לה כדי להרגיש טוב באופוזיציה. השאלה היא לאן הוא ייקח את זה. סביר להניח שהוא לא ימהר להגיד שהוא מעמיד את עצמו לראשות הממשלה, כי כולם זוכרים איך זה נגמר עם קודמתו בתפקיד ג’ו סווינסון, אבל אם יהיו עוד הצלחות כאלו ייתכן שהכיוון יהיה יותר מובהק.

המפסידה הגדולה: קמי בדנוק

זה ללא ספק היה יום קשה לשמרנים: כל 16 המועצות עליהן הם הגנו אבדו, בעיקר לטובת הרפורמה אבל גם הליברל-דמוקרטים או שנוצר מצב ללא מפלגת רוב. 68% מחברי המועצה השמרנים איבדו את מקומם. ולפי הניתוח האמור של ה-BBC, המפלגה מצאה את עצמה בקול הפופולרי לא רק אחרי הרפורמה והלייבור, מה שעולה באופן כמעט קבוע בסקרים הארציים, אלא גם אחרי הליברל-דמוקרטים. הנחמה היחידה הייתה הניצחון במרוץ לראשות עיריית קיימברידג’שייר ופיטרבורו, על חשבון הלייבור. צריך להגיד שגם ההישג הזה הוא על הקשקש, וסביר להניח שלולא השמרנים שינו את השיטה לבחירת ראשי הערים, מועמד הרפורמה היה מנצח.

ראשת המפלגה קמי בדנוק ניסתה להשתמש בניצחון הזה כדי להציג את התוצאות כ”מעורבות”, אך גם הודתה שהציבור עדיין לא בוטח בשמרנים. התמונה שמצטיירת ברורה: כמו בבחירות הכלליות של 2024, אם למצביעים יש אפשרות לדחוק את השמרנים החוצה, הם עושים את זה. למרות חוסר שביעות הרצון מהלייבור, האלקטורט הבריטי (או האנגלי, במקרה הזה) לא שוכח לשמרנים את חוסר הסיפוק מהם. בהמשך היא כבר נאלצה לכתוב מכתב פתוח לטלגרף בו התנצלה בפני חברי המועצה השמרנים שאיבדו את מקומם.

בדנוק יושבת על כיסא לא יציב. כפי שהסברתי בעבר, רבים סבורים שהפסד כזה בבחירות המקומיות יהיה צעד ראשון בדרך לכך שהיא לא תוביל את מפלגתה בבחירות הבאות. היא מצדה אמרה שהיא לא מתכוונת לעזוב, אבל כפי שיעידו ת’רזה מיי, בוריס ג’ונסון וליז טראס, לא בטוח שישאלו אותה. נראה שהיא מבינה את זה, ובמכתב הפתוח היא הזכירה שהשמרנים הגנו על מצב שנוצר ב-2021 תחת בוריס ג’ונסון, שנהנה מבוסט של פופולריות בעקבות חיסוני הקורונה. לכן, לדבריה, היה אפשר לצפות להפסדים בכל מקרה. היא לא טועה, אבל גודל ההפסד לא יכול להיות מוסבר רק בכך.

וכעת רבים תוהים מה צופן עתיד המפלגה כולה. פרג’ סבור שלא בטוח שיש לה אחד. דייווי כאמור שם אותה על הכוונת. עד הבחירות הכלליות אלוהים גדול, ואני לא מאלו שממהרים להספיד, אבל יש סיבות לפסימיות כרגע.

גם הפסיד בגדול: קיר סטארמר

זה לא שהלייבור נהנתה מתוצאות טובות. היא איבדה את המועצה היחידה עליה הגנה, דונקסטר, לרפורמה. 65% מחברי המועצה שלה אבדו (כולל לטובת הירוקים, שיותר מהכפילו את כוחם). היא איבדה את קיימברידג’שייר ופיטרבורו לטובת השמרנים. לזה כמובן אפשר להוסיף את התוצאה המאכזבת מבחירות הביניים ברנקורן והלסבי, שהפנתה זרקור לכישלונותיה בבחירות המקומיות. ללייבור נשארו שתי נחמות: ראשית, הצלחתה לשמור על שלושה ראשי ערים שברשותה (אחת מהם בדונקסטר, שכעת תצטרך לעבוד עם מועצת עיר שבשליטת הרפורמה). שנית, למרות שבאחוזים היא הפסידה מספר דומה של חברי מועצה כמו השמרנים, המספרים המוחלטים קטנים בהרבה, מה שעושה קצת פחות כותרות.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה גרם לכך: הציבור מאוד לא מרוצה מהרבה צעדים של ממשלת קיר סטארמר. בראש הצעדים האלו תמצאו את ביטול קצבאות החורף והעלאת גובה הביטוח הלאומי שצריך להפריש המעסיק, יחד עם מה שנראה כמו טיפול לא מוצלח בסוגיית ההגירה. המצב הכלכלי והפיסקלי כרגע לא מזהיר, והבריטים לא מרגישים שמצבם השתפר בעקבות זריקת השמרנים לאופוזיציה. בהתאם, רבים פונים לרפורמה, לליברל-דמוקרטים או לירוקים כחלופה ללייבור. לכן, יחד עם בחירות הביניים הנ”ל, כבר נוצר לחץ על סטארמר מתוך הלייבור לחזור בו מכמה צעדים לא פופולריים. בטור לטיימס, סטארמר ניסה להדגיש את ההצלחות של הלייבור, אבל ניסה להראות שהוא גם קיבל את המסר מהציבור ושהוא מבין את הכעס. עם זאת, זה לא שהוא התכוון לשנות גישה, אלא הסביר שהדרך לשגשוג לא תמיד תהיה חלקה.

האם זה אומר שלסטארמר תהיה כהונה בודדת? לא בהכרח. שנתו הראשונה של הרולד וילסון בראשות הממשלה הייתה מהגיהינום, והוא ניצח בהכי הרבה מערכות בחירות בפוליטיקה הבריטית המודרנית. עד מלחמת פוקלנד מרגרט ת’אצ’ר הייתה מועמדת להפסד, אך היא כיהנה יותר מכל ראש ממשלה אחר במאה ה-20 או ה-21. עם זאת, שניהם היו פוליטיקאים מנוסים מסטארמר כשנכנסו לדאונינג 10, וידעו להימנע משגיאות שונות. אז לסטארמר יש זמן לתקן, אבל ייתכן מאוד שהוא יצטרך לשקול כמה פניות פרסה, ייתכן מאוד שלכיוון יותר סוציאל-דמוקרטי.

לא מערכת דו-מפלגתית

מה שבעיקר ראינו בבחירות המקומיות האלו זה שהמערכת הפוליטית הבריטית אינה יותר דו-מפלגתית, שמתחלקת בין השמרנים ללייבור, עם הליברל-דמוקרטים כאיזשהו שחקן שלישי קטן. במערכת הבחירות הנוכחית היו לפחות ארבעה שחקנים גדולים, והמהדרין יספרו גם את הירוקים כשחקן חמישי. זה משחק אחר לחלוטין, שאם ייתרגם לפוליטיקה הארצית ייצור פרלמנטים מהסוג שנראה פה לפני כמאה שנה, כשהלייבור והליברלים עוד התחרו ביניהם על תואר המפלגה השנייה מול השמרנים.

כמובן, זה חתיכת אם. יש המון סייגים על בחירות מקומיות: שיעור הצבעה נמוך, שיקולים כמו שביעות רצון מהמועצה המקומית עצמה, העובדה שהמדגם השנה היה קטן במיוחד בעקבות דחיית הבחירות בחלק המועצה בעקבות רה-ארגון ועוד. וכמובן, שוב, עד הבחירות הכלליות אלוהים גדול ולכו תדעו מה יקרה ואם סטארמר יקבל איזה “פוקלנד” משלו.

אבל בינתיים, במצב הנוכחי, אנחנו רואים שינוי במערכת הפוליטית של בריטניה. ייתכן שהוא בר חלוף ויחזור למה שהיה, וייתכן שהוא יהיה קבוע. כמו כן, נראה שאם בבחירות הכלליות היה נראה שבגלל האכזבה מהברקזיט הבריטים יזנחו את הפופוליזם, כעת עושה רושם שהם מצטרפים לחבריהם ביבשת ונותנים תמיכה לימין הפופוליסטי. העובדה שפרג’ הצליח להלך על החבל הדק שבין פופוליזם למפלגה שלא מוחרמת על-ידי מפלגות המיינסטרים, כמובן גם עוזרת למצב הזה. ואם זה לא מספיק, אז הציבור שסולד מהפופוליזם מצביע למפלגות שאינן הגדולות. אז עם כל הסייגים שבעולם, כרגע אי-אפשר להתכחש לדבר אחד: נייג’ל על הגל.