בזמן שאתם התכוננתם לליל הסדר, חברי הפרלמנט הבריטי התאספו לדיון חירום. הסיבה: הסגירה המתקרבת של מפעל הפלדה בריטיש סטיל. לאחר שהחברה הסינית ששולטת במפעל האסטרטגי עשתה צעדים שפירושם סגירתו באופן חד-צדדי, הממשלה החליטה לפעול ולהעביר חקיקה שתיתן לשר העסקים והמסחר ג’ונת’ן ריינולדס (בתמונה) סמכויות מרחיקות לכת. אלו יאפשרו לו, בהינתן תנאים מסוימים אף מעורפלים משהו, לקחת שליטה על ניהול המפעל ולחלק הוראות, ובמקרה הצורך גם להפעיל סנקציות נגד בעלי המפעל או ההנהלה. השמרנים חששו מכך שאין לאמצעי החירום האלו הגבלת זמן, בעוד גורמים בצד שמאל או במפלגת הרפורמה קראו ללכת עד הסוף ופשוט להלאים את בריטיש סטיל. בממשלה רוצים להגיע לשיתוף פעולה עם גורם מסחרי כלשהו, אבל לא שוללים את האפשרות של הלאמה מלאה. החקיקה עברה ללא קושי, וכעת עולה השאלה איך היא תיושם, ומה המשמעות של מתן הסמכויות הדרקוניות האלו | צילום: בית הנבחרים הבריטי
ראש הממשלה קיר סטארמר, שכידוע נשוי ליהודייה ומחובר לתרבות היהודית, כמו גם חברי פרלמנט יהודים, כנראה קיוו להעביר את הצהריים שלפני ליל הסדר במקום שאינו בית הנבחרים. חברי הפרלמנט האחרים כנראה קיוו פשוט לא להעביר את פגרת הפסחא במליאה. אבל, נו, האדם מתכנן ואלוהים צוחק. אתמול (ש’) נקראו חברי הפרלמנט לכינוס חירום שהוא גם בפגרה וגם נופל על שבת (הפעם השישית מאז מלחמת העולם השנייה בה הפרלמנט מתכנס ביום זה), כדי לדון בגורל החברה “בריטיש סטיל”, חברת הפלדה האחרונה בבריטניה שמסוגלת להכין סוג מסוים של פלדה. החברה נכנסה לקשיים כלכליים, והזמן להציל אותה מקריסה עמד להיגמר, ולכן הממשלה החליטה שאין זמן לחכות לתום הפגרה וביקשה לכנס את הפרלמנט במיוחד. אבל הפתרון שהיא הביאה לא היה חף מבעיות בעצמו.
המצב של בריטיש סטיל
הכירו את בריטיש סטיל: מדובר במפעל פלדה העובד על תנורי רם שממוקם בסקאנת’ורפ, לינקולנשייר (יש מפעל משני גם בטיסייד). החברה בצורתה הנוכחית נוסדה ב-2016, לאחר שהתאגיד הרב-לאומי טאטה סטיל החליט למכור את המפעל הלא רווחי שלו בסקאנת’ורפ. מי שקנה את המפעל בעבור לירה שטרלינג בודדת היה התאגיד גרייבול קפיטל, ששינה את השם לבריטיש סטיל. ב-2019 החברה נכנסה לקשיים כלכליים והאגף הממשלתי האחראי לתחום של פשיטות רגל לקח עליה חסות. ב-2020 החברה נמכרה לחברת הפלדה הסינית ג’ינגייה (Jingye). ג’ינגייה רכשה את בריטיש סטיל תמורת 50 מיליון ליש”ט תוך הבטחה להשקיע 1.2 מיליארד. אבל כבר תוך שלושה חודשים בלבד שהחברה ביקשה לתמיכה של 100 מיליון מכספי המסים. ב-2024 ג’ינגייה טענה שהיא מפסידה על המפעל הזה 700 אלף ליש”ט בכל יום.
ג’ינגייה הציגה שלל הסברים למצב הזה: תנאי שוק “מסובכים”, מכסים (כדאי לזכור שעצם היותה של ג’ינגייה סינית שם את תוצריה במצב בעייתי מול ארצות הברית של דונלד טראמפ) וגם הדרישה לעבור לטכנולוגיה עם פליטות פחמן פחותות. מעבר לכך יש הסברים נוספים אותם הממשלה מספקת, כמו מחירי האנרגיה הגבוהים יותר בבריטניה ביחס לעולם, ו”ייצור יתר” של פלדה בעולם שהוריד את מחירי הפלדה ובכך הקשה על המפעל להיות רווחי.
ב-27 במרץ ג’ינגייה הודיעה על כוונתה לסגור תנורי רם במפעל והפסיקה להזמין דלקים הנחוצים להפעלתם, צעד שבפועל כמעט אין ממנו חזרה (שכן בעייתי להדליק תנורי רם אחרי שכובו), ולכן שם שעון חול למניעת הדבר. הממשלה נכנסה למשא ומתן ואף הציעה מימון ציבורי כדי להמשיך את עבודת המפעל. ג’ינגייה דחתה את ההצעה, לאחר שדרשה יותר מכפול ממה שהממשלה הסכימה לתת. לכן, הממשלה כינסה את הפרלמנט לדיון חירום, תוך כדי שהיא מבהירה שבעוד שהיא מעדיפה שהפתרון יישאר בתחום המסחרי, “כל הפתרונות על השולחנות”, שזו הייתה דרך יפה להגיד שהיא לא פוסלת הלאמה של המפעל.
למה להציל את בריטיש סטיל?
ניתן לשאול: בריטיש סטיל מעסיקה במפעל בסקאנת’ורפ כ-2,700 איש, אפילו לא מאית אחוז מכוח העבודה הבריטי. תעשיית הפלדה הבריטית כולה מהווה פחות מאחוז מהכלכלה הבריטית. אז נכון שסגירת מפעל היא סיפור עצוב, אבל האם יש הצדקה שממשלת בריטניה תשפוך כספי ציבור על מפעל כזה אם הוא מפסיד כל-כך הרבה כסף על בסיס יומי? כאן נשאלות גם שאלות כלכליות, כמו זו של ההוגה בן המאה ה-18/19 דייוויד ריקרדו על היתרון היחסי של כל מדינה: אם בריטניה לא טובה בייצור פלדה, אז אולי כדאי לייבא פלדה ולהתמקד בדברים שבריטניה יותר טובה בהם?
ובכן, כל זה היה יכול להישמע טוב לפני הקורונה, ששיבשה את שרשראות האספקה; הפלישה לאוקראינה, שהכניסה את אירופה לצורך להתכונן למלחמה אפשרית; ומלחמת המכסים עליה הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שגרמה לכך שמדינות כבר יכולות הרבה פחות להסתמך על ייבוא ממדינות אחרות. נכון להיום, הפלדה של בריטיש סטיל חיונית מאוד לבניית מסילות רכבת, תשתיות ולתעשיית הרכב, ולולא היא התעשיות הרלוונטיות יצטרכו להתבסס על ייבוא בימים לא אידיאליים לכך. בנוסף, אם בריטניה מעוניינת להגדיל את כוחה הצבאי, היא תצטרך פלדה מאיפשהו, ולכן רצוי שתעשיית הפלדה המקומית תוכל לעמוד בדרישות.
לכן, זה לא מפתיע שכשקיר סטארמר בישר לציבור על כינוס החירום של הפרלמנט, הוא אמר ש”עבודות, השקעות, צמיחה, הביטחון הכלכלי והלאומי שלנו” נמצאים בסכנה. המפעל “חיוני לעתיד שלנו. התכנית שלנו לשינוי פירושה שאנחנו צריכים יותר פלדה, לא פחות”. או במילים אחרות, הרעיון של מעבר לייבוא הרבה פחות קורץ.
כינוס החירום
שלשום (ו’), במפתיע, סטארמר הודיע שביום למחרת הפרלמנט יתכנס כדי להעביר חקיקת חירום שתיתן לשר העסקים והמסחר ג’ונת’ן ריינולדס את הסמכויות לעשות “כל מה שיידרש” כדי להציל את המפעל. ומה בדיוק על הפרק? היה ידוע שהיא שוקלת הלאמה של המפעל אחרי ההתנהגות של ג’ינגייה, אבל לא הרבה מעבר.
זה אמנם לא מה שאנחנו מצפים מממשלת לייבור, אבל היא לא ממש מעוניינת להלאים, לפחות לא אידיאולוגית. אבל אין קונה אחר למפעלים ויש צורך להימנע מתנורי הרם להיסגר. לכן, לפי הדיווחים (הצעת החוק עצמה לא הושלמה עד בוקר הדיון), הממשלה לא התכוונה להעביר חקיקה שתלאים את המפעל, אלא רק כזו שתאפשר לשר העסקים והמסחר להשתלט על המפעל. כלומר, הממשלה טכנית לא תהיה הבעלים של בריטיש סטיל, אבל היא תנהל את המפעל ותשלם את המשכורות. שזה, אה, קצת כמו הלאמה. או כמו שיקרא לזה חבר הפרלמנט השמרני דייוויד דייוויס בדיון, “הלאמה בכל מלבד בשם”. כמובן, ההבדל הוא שככה ניתן עוד למצוא חברה מסחרית אחרת.
ראשת האופוזיציה קמי בדנוק האשימה את הממשלה שבזמן שהייתה שרת העסקים והמסחר בממשלה הקודמת היא נשאה ונתנה על “הסכם מודרניזציה” עם ג’ינגייה שנגע גם למפעל בטיסייד. לעומת זאת, לדבריה, בלייבור התעקשו על הסכם רק לגבי המפעל המרכזי. כך, היא הסבירה, הממשלה במשך חודשים לא התקדמה ויצרה את התסבוכת הנוכחית.
לבסוף, לקראת הדיון, פורסמה הצעת החוק. בגדול היא אומרת שלשר העסקים והמסחר יש סמכות, במקרה בו הוא רואה שיש צורך בכל שמפעל פלדה כלשהו (לא ספציפית בריטיש סטיל) ימשיך לפעול או יחזור לפעילות. במקרה כזה, מותר לשר לתת לבעלים של המפעל הנחיות כיצד לנהוג, וזה כולל חוזי העסקה, מינוי מנהלים ועוד. אם המפעל לא משתף פעולה, או אפילו שיש חשש שהוא לא ישתף פעולה, לשר יש סמכויות לעשות “כל דבר” כדי לדאוג שהמפעל ימשיך לתפקד, כולל שליחת כוחות שישתמשו בכוח. החוק מאפשר לשר לתת פיצויים למפעל על הפעולות האלו, אבל לא מחייב אותו. כפי שאפשר להבין, מדובר בהצעה דרקונית משהו.
הדיון
ונעבור לדיון בפרלמנט. ג’ונת’ן ריינולדס סיפר לחברי הפרלמנט שהממשלה נשאה ונתנה עם ג’ינגייה “ברצון טוב” מרגע כניסתה לתפקיד, אך ללא הצלחה להשיג פריצת דרך. ההתנהלות של ג’ינגייה איימה להביא לסגירת המפעל והתנורים באופן חד-צדדי, ולכן הממשלה נאלצת לנקוט בצעדי חירום.
הספסלים הקדמיים של השמרנים נתנו הופעה חלשה. ריינולדס טען שהממשלה לא ירשה שום הסכם או משא ומתן מבדנוק, ואז זו טענה שההסכם היה מבשיל לולא הקדמת הבחירות. לכן, גם לא ידעה לנקוב בסכום שהיה עובר ממשלמי המסים לידי ג’ינגייה. זה טיעון בעייתי שכן הוא היפותטי: אולי היא הייתה מצליחה להשיג הסכם טוב יותר, ואולי לא. להאשים את הממשלה הנוכחית שלא השיגה את מה שהיא עצמה לא השיגה בממשלה הקודמת זה לכל הפחות מוזר. שר העסקים והמסחר בממשלת הצללים שלה, אנדרו גריפית’, הקדיש את כל נאומו להתנהלות הממשלה וכמעט לא התייחס לתוכן הצעת החוק, ורבים הזכירו לו שגם הממשלה הקודמת לא פתרה את הבעיה.
בספסלים האחוריים של השמרנים הטיעונים היו יותר ענייניים. אחד נגע למסגרת הזמנים: הצעת החוק לא כללה זמן בו יפקעו הסמכויות המוגדלות של השר. ריינולדס הבטיח שאין לו כוונה “להחזיק בסמכויות האלו יותר ממה שנחוץ”, ודייוויד דייוויס הזהיר את חבריו למפלגה שהצבת מגבלת זמן תיתן יתרון לג’ינגייה. נקודה נוספת שעלתה הייתה שאולי רצוי להימנע מלתת לחברות בשליטה סינית להחזיק בבעלותן נכסים אסטרטגיים של בריטניה. אחד מהבולטים להעלות את הנקודה היה איין דאנקן-סמית’, שגישתו העוינת למשטר הסיני ידועה והביאה להטלות סנקציות עליו מצד סין.
ונקודה נוספת שעלתה הייתה: למה לא פשוט להלאים. את הרעיון הזה לא העלו רק אנשים כמו ג’רמי קורבין, אלא גם מפלגת הרפורמה, שלרוב מאגפת את השמרנים מימין. הדבר התבסס על המסורת של תעשיית הפלדה הבריטית, שלא חזקה כבעבר, והרצון להחיותה. ריינולדס אמר שזו “אפשרות סבירה”, אבל אמר שהעדפת הממשלה נשארת שיתוף פעולה עם גורם מסחרי. ה-SNP ופלייד קמרי דרשו צעדים דומים גם עם מפעלים בעייתיים בסקוטלנד ובוויילס, אך ריינולדס הסביר שהסיטואציה לא זהה.
אחרי הדיון
בגלל הימשכות הדיון, לא היה זמן לדון בתיקונים שהציעה האופוזיציה, ובראשם הרצון להכניס “סעיף שקיעה”, קרי סעיף שיקבע תאריך בו יפקע תוקפן של הסמכויות הדרקוניות שיינתנו לשר. בהינתן כך, ההצבעה הייתה רק על הנוסח המקורי של הצעת החוק. בגלל ההבנה של חברי הפרלמנט, כולל אלו מהאופוזיציה, שיש צורך בחקיקת חירום וששום דבר טוב לא ייצא מעיכובה, היא לא אותגרה. פירוש הדבר היה שההצעה עברה בקלילות לבית הלורדים, מבלי שהיה צורך בהליך ההצבעה שבבריטניה נמשך כעשרים דקות. בהמשך הערב, גם הלורדים אישרו את התיקון והוא נשלח לקבל את החותם המלכותי כדי להיכנס לתוקף.
לקראת סוף הדיון, יש לציין, דווח שפועלי בריטיש סטיל חסמו בגופם משלחת של ג’ינגייה שניסתה להיכנס לחלקים רגישים במפעל. החשש של אותם פועלים היה שאותה משלחת רצתה לבצע משהו שיפגע בעבודת המפעל (למשל, אם היא הייתה שמה יד על השאלטר של תנורי הרם). לבסוף היה אף צורך לערב את המשטרה, שלפי גורמים במפעל כפתה על אותה משלחת סינית לסגת.
בכל מקרה, כעת לריינולדס יש את הכוח לתת לבריטיש סטיל הוראות, ביניהן הזמנת הדלקים הנחוצים והתפעול השוטף של המפעל. ג’ינגייה נכון לעכשיו נשארת בעלת המניות, אבל כבר לא בעמדת כוח כמו קודם. לכן, נשאלת השאלה לאן מכאן: גורמים בממשלה לא שוללים את האפשרות שאם ג’ינגייה “תתאפס על עצמה”, היא תוכל לחזור לנהל את הדברים בעצמה. אבל, כמובן, תיתכן האפשרות שהיא לא תתאפס על עצמה ושלא תימצא חברה אחרת שתחליף אותה. האם במקרה כזה הממשלה, בניגוד לכוונתה המוצהרת, תלאים את בריטיש סטיל? נשאלת גם השאלה אם יש רצון בכלל שג’ינגייה תתאפס על עצמה, בהתחשב ברגישות של מתן שליטה בחברה אסטרטגית לגורם בשליטה סינית.
לסיכום
סדר העדיפויות של הממשלה מראה שבאמת, הלייבור היא כבר לא המפלגה שהייתה תחת ג’רמי קורבין, וגם לא תחת קלמנט אטלי או הרולד וילסון. אלו היו, ככל הנראה, כבר מביאים הצעת חוק להלאים את בריטיש סטיל ולגמור עניין (שני האחרונים גם הלאימו את חברות הפלדה בפועל, צעדים שהשמרנים ביטלו בהמשך). זו המפלגה של טוני בלייר וקיר סטארמר, שמציעים צורה יותר רכה של כלכלה ליברלית. כן, הממשלה הזו מלאימה את הרכבות, אבל ספק בלבי שהיא הייתה נוקטת בצעד כזה לולא הרכבות הבריטיות המופרטות היו מוציאות לעצמן שם כל-כך רע. גם חברת האנרגיה הלאומית, GB Energy, שסטארמר מקים ותהיה בבעלות ציבורית, תפעל לצד חברות האנרגיה הפרטיות. וכעת, גם ההלאמה המלאה בפוטנציה של בריטיש סטיל תקרה רק אם לא תישאר בררה אחרת, וישנה תקווה למצוא גורם מסחרי שישתף פעולה. רוצה לומר, למרות שהלייבור עדיין רוצה שחלק ממה שנחשב לתשתית חיונית יהיה בבעלות המדינה, הצעדים נעשים בצורה פרגמטית ולא אידיאולוגית.
אבל החקיקה שהועברה עלולה להיות לרועץ. החוק הזה נותן, בלי הגבלת זמן, סמכויות לשר העסקים והמסחר לתת הוראות לכל מפעל בתעשיית הפלדה. התנאים להפעלת הסמכויות האלו מאוד אמורפיים, ונותנים לשר שיקול דעת מאוד רחב. מה אמור למנוע מריינולדס, לצורך העניין, לכפות על מפעל פלדה אחר צעדים מסוימים רק בגלל שהוא מחליט על קיצוצים במשרות במפעל כחלק מתהליך שדרוג המכונות? זה עקרונית תרחיש שהחקיקה לא מכסה, אבל אין איזשהו מנגנון שדרכו השר צריך להפעיל את הסמכויות האלו, כך שלמעשה יהיה צורך במקרה כזה לפנות לבית המשפט ולחכות לפסיקתו. וכאן נשאלת השאלה אם לא יהיה לזה אפקט מצנן: איזה גורם מסחרי הממשלה תמצא, אם היא לוקחת לעצמה כאלו סמכויות ועוד ללא הגבלת זמן?
הממשלה כרגע יוצאת להצלת מפעל אחד ספציפי, גם אם אסטרטגי. אבל לצעדים בהם החליטה לנקוט, גם אם הם הכרחיים, יהיו אדוות יותר גדולות מאותו מפעל בודד.