בקו הראשון

האם בקרוב חיילים בריטים יתייצבו על אדמת אוקראינה? אולי. קשה לדעת. לאור המגעים בין דונלד טראמפ לוולדימיר פוטין על סיום המלחמה באוקראינה, כשלא בטוח שהאחרונה בכלל תהיה צד לשיחות, אירופה נכנסה ללחץ. זה הביא לנפילת שני אסימונים בקרב מדינות היבשת. ראשית, שהן צריכות לשים קצת יותר כסף על ההגנה של עצמן, ולהסתמך פחות על ארצות הברית. שנית, שהן יכולות לסמוך הרבה פחות על ארצות הברית בהגנה אקטיבית. במענה לאתגר הראשון, ראש הממשלה קיר סטארמר עובד על העלאת תקציב הביטחון ל-2.5% מהתמ”ג, סכום שלא בטוח שיספיק. במענה לאתגר השני, סטארמר אמר שיסכים לשלוח חיילים בריטים להגן על הסכם שלום שיושג בין רוסיה לאוקראינה, כחלק מכוח רב-לאומי לשמירת שלום. זאת, מתוך הנחה שביטחון אוקראינה חיוני לביטחון אירופה כולה. רק שכרגע עושה רושם שלא ממש ששים להצטרף אליו | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10

אם יש משהו שזוכה לקונצנזוס בבית הנבחרים הבריטי זה הסיוע לאוקראינה במלחמתה מול רוסיה. גם מבקריו הגדולים ביותר של בוריס ג’ונסון יודו שהוא היה דמות משמעותית בניסיונות המערב למנוע את הפלישה הרוסית וכמו כן בסיוע לאוקראינה לאחריה. ליז טראס ורישי סונאק המשיכו באותה הדרך, וכעת גם קיר סטארמר הביע יותר מפעם אחת את המחויבות שלו לאוקראינה. אבל בכל הזמן הזה היה לבריטניה, ולאירופה כולה למעשה, את הגב הגדול של ארצות הברית. עכשיו, כך נראה, הנשיא החדש-ישן דונלד טראמפ פחות בעניין, ואירופה מוצאת את עצמה לבדה. בריטניה עשויה להידרש לתפקיד המובילה של הסיוע לאוקראינה, ולא בטוח שהיא מוכנה לזה.

מה קרה?

בשבוע שעבר דונלד טראמפ בישר לעולם שהוא שוחח עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ושהם הסכימו להתקדם למשא ומתן שיסיים את המלחמה באוקראינה אחרי שלוש שנים מדממות במיוחד. במקביל, מזכיר ההגנה האמריקאי פיט הגסת’ הבהיר בפסגת נאט”ו שלמרות שארצות הברית מעוניינת לראות אוקראינה “ריבונית ומשגשגת”, מטרות כמו שיבה לגבולות 2014 (לפני סיפוח חצי האי קרים על-ידי רוסיה) או הצטרפות אוקראינה לנאט”ו אינן ריאליות מבחינת הממשל. כמו כן, הבהיר הגסת’, אין לארצות הברית כוונה לשלוח כוחות אמריקאים לאוקראינה כחלק מכל ערובה ביטחונית שאמורה לסיים את המלחמה. עוד אמר הגסת’ שהרצון של טראמפ הוא בשלום, ושכדי להגיע אליו שני הצדדים “יצטרכו להכיר בדברים שלא נעימים להם”.

הדבר הזה יצר חשש גם בקייב וגם במטה נאט”ו בבריסל שטראמפ הולך לשאת ולתת עם פוטין לבדו, תוך כדי שאוקראינה ואירופה יישארו מחוץ לעסק, משל היה מדובר בגרמניה, בריטניה וצרפת שדנות בגורלה של צ’כוסלובקיה. גם גורמים בנאט”ו וגם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הבהירו שמבחינתם דבר כזה לא יהיה מקובל. שר ההגנה הבריטי ג’ון הילי הבהיר שאוקראינה “חייבת להיות בלב המשא ומתן”. העובדה שבכנס הביטחון במינכן סגן נשיא ארצות הברית ג’יי די ואנס טען שהאיום האמיתי על אירופה הוא פנימי ושהשליח המיוחד של ארצות הברית לרוסיה ואוקראינה קית’ קלוג אמר שאירופה תהיה רק גורם מייעץ במשא ומתן לא תרמה לתחושות טובות בין שני הצדדים של האוקיינוס האטלנטי. אך מזכיר ההגנה מרקו רוביו הבטיח נוכחות אוקראינית.

נושא נוסף שעלה שוב ושוב הוא הדרישה האמריקאית, שמי שמוביל את השמעתה הוא הגסת’, שהמדינות החברות בנאט”ו יעלו את הוצאות ההגנה שלהן ויפסיקו להישען על ארצות הברית בצורה הזו. גם מזכ”ל נאט”ו מארק רוטה וגם ג’ון הילי הסכימו שהדרישה הזו היא הוגנת לחלוטין. למעשה, הבריטים בעניין הזה שנים, והדבר בא גם במצעי הבחירות האחרונים: השמרנים הבטיחו להעלות את הוצאות ההגנה ל-2.5% מהתמ”ג עד 2030 ולהביא גם את שאר החברות להוציא שיעור דומה, והלייבור הבטיחה לפרוש מתווה להגיע ל-2.5% מבלי להציב תאריך יעד.

אירופה מתארגנת

המשמעות של מעשי ממשל טראמפ היא שאירופה נדרשת להסתמך קצת פחות על ארצות הברית וקצת יותר על עצמה. זו לא בהכרח דרישה לא הוגנת, אבל היא כן מצריכה התארגנות מחדש. בהתאם, מנהיגי אירופה קיימו פסגת חירום בפריז כדי לתאם עמדות. לפני יציאתו לפסגה, ראש הממשלה קיר סטארמר כתב טור לטלגרף, בו פרש את משנתו. סטארמר התחייב להגדיל את תקציב ההגנה וכמו כן למימון למאמץ המלחמתי של אוקראינה כדי שתגיע לשולחן המשא ומתן בעמדה טובה יותר. אבל חשוב יותר, כדי למנוע מסיום המלחמה להיות רק פאוזה לפני מתקפה רוסית נוספת, יש לתת ערובות לביטחונה של אוקראינה, גם אם זה אומר שליחת חיילים בריטים לסייע בהגנה על אוקראינה. הוא לא יקבל החלטה כזו בקלות ראש, אבל זו אופציה שחייבים להיות מוכנים לה למען ביטחון היבשת כולה.

זה יפה מאוד, וזו הפעם הראשונה בה מנהיג בריטי נותן ערובה ביטחונית כזו, אבל לא בטוח שזה ישים. נכון להיום תקציב ההגנה הבריטי עומד על כ-64 מיליארד ליש”ט, כ-2.33% מהתמ”ג, ובכירים בצבא לא בטוחים שבמסגרת תקציב כזה בריטניה יכולה למלא את כל ההתחייבויות הביטחוניות שלה עוד לפני שהיא שולחת כוחות לאדמת אוקראינה כחלק מכוחות שמירת שלום. הלייבור כאמור מחויבת להעלות את תקציב ההגנה ל-2.5% מהתמ”ג, אבל לא מחויבת לתאריך. בעתיד אולי זה יעלה ל-2.65%, חלק חושבים שצריך להגיע ל-3% וטראמפ בכלל רוצה שזה יגיע ל-5%. איך שלא יהיה, יש מי שסבורים שכדי שהמילים שסטארמר כתב לטלגרף יהיו שוות את הנייר עליו הן הודפסו, יש להגדיל את תקציב ההגנה, ומהר.

סטארמר, צריך לציין, לא בורח מהרעיון הזה. לפי פרסומים, בעניין תקציב ההגנה סטארמר מתכוון להיות זה שיקבל את ההחלטה לגבי גודל תקציב ההגנה, ובכך לעקוף את שרת האוצר שלו רייצ’ל ריבס. ריבס, יש להזכיר, מנסה מאוד לשמור על ספרי התקציב מאוזנים מבלי להביא לקיצוצים גדולים מדי, כך שהגדלת תקציב ההגנה לא תהיה בחירה שהיא תקבל בקלות, כך שהגישה של סטארמר משמעותית.

פסגת החירום

בעקבות הפסגה אתמול (ב’), בה היה ברור לכל המדינות שהן חייבות להתארגן במהירות, סטארמר נשא מסר לאומה. הוא אמר שאין שום דבר מפתיע בצעדים של טראמפ, שזמן רב דיבר על רצונו שאירופה תתרום קצת יותר למאמצי ההגנה שלה עצמה – הן בתקציבים והן בכוח צבאי – ושהמלחמה באוקראינה תגיע לסופה. לגבי השאיפה הראשונה, סטארמר הבהיר שהוא מקבל אותה, ולו כי אין ממש בררה. לגבי השנייה, הוא העלה את הצורך שגם אירופה תהיה מעורבת בשיחות לסיום המלחמה, שוב הביע נכונות לשקול לשלוח כוחות בריטיים, לצד כוחות של מדינות אחרות, כדי לשמור על ההסכם שיושג.

עם זאת, כך אמר, כדי למנוע פלישה רוסית עתידית ארצות הברית תהיה חייבת לספק לאוקראינה רשת ביטחון. לכן, כשהוא ייסע בשבוע הבא לוושינגטון כדי לפגוש את טראמפ, הוא ישוחח עמו על מה שכל הסכם חייב להכיל. זאת בנוסף לשיחות שבכוונתו לקיים עם זלנסקי. עם מנהיגים אירופאים נוספים בכוונתו לדבר לאחר שיפגוש את טראמפ. הוא סיים בכך שזהו “רגע דורי” (generational moment) באירופה, כזה שמצריך את אירופה להיות כזו שדואגת לעצמה, ובכוונתו שבריטניה תוביל את התהליך כדי להבטיח את ביטחון היבשת, ביטחון בריטניה והימשכות הערכים הדמוקרטיים.

סטארמר מראה כאן גישה שמשלבת בין הרצון הבריטי המוכר – להיות מובילה עולמית בכל דבר חיובי אפשרי – לבין הריאליזם, שהוא שבריטניה לא בדיוק במצב להוביל את העולם בהושעת אוקראינה. סטארמר לא הבטיח למלא את הוואקום שארצות הברית מותירה אחריה, אלא פשוט לשאת קצת יותר בנטל תוך כדי שברור שבלי ארצות הברית לא יקרה הרבה. עם זאת, כפי שהראו פרשנויות עוד לפני הפסגה, סטארמר כן מייעד לבריטניה תפקיד: להיות גשר בין ארצות הברית לאירופה. זו לא שאיפה חדשה במיוחד, בעיקר בשל המיקום הגיאוגרפי, אבל כעת נוסף לכך האלמנט שבריטניה אינה באיחוד האירופי. זה, לכאורה, שם אותה בעמדה שיכולה לגשר בין הצדדים.

ביצועים בבית

איך הנאומים וההצהרות לתקשורת של סטארמר עומדים במבחן המעשים? במחצית הראשונה של 2025 הממשלה אמורה להסביר כיצד בכוונתה להעלות את תקציב ההגנה. לפי בלומברג, משרדי הממשלה הלא מוגנים (כולם חוץ מהגנה, בריאות וחינוך) מתחילים להתכונן לקיצוץ שנע בין 5% ל-11% בערכים ריאליים. זה לא מעט כסף, שמתנגש עם האמביציות של התקציב שרייצ’ל ריבס הציגה באוקטובר. עם זאת, לפי הטלגרף, בשלב הנוכחי הגורמים המעורבים מאמינים שאין כוונה בטווח הקרוב לעלות מעבר ל-2.5%. העובדה שעדיין אין לוח זמנים מסודר להגדלת התקציב, טוענים גורמים צבאיים, יוצרת נזק בכך שמשרד ההגנה לא יכול לתכנן את ההוצאות שלו כיאות.

ואילו תגובות הדבר גרר? הלורד ריצ’רד דנאט, גנרל במיל’ ששירת כראש צבא היבשה, הזהיר שהעלאת תקציב ההגנה ל-2.5% מהתמ”ג בלבד זה “לא קרוב למספיק”. דנאט, יצוין, יוצא מנקודת הנחה שיהיה צורך בכ-30 אלף חיילים בריטים שיעשו רוטציה באוקראינה כדי לספק איזושהי ערובה. עם זאת, יש לזכור, הדבר תלוי בשאלה מי עוד יצטרפו לבריטניה, אם בכלל. דיאן אבוט, אם בית הנבחרים ומהבולטות באגף השמאלי של הלייבור, דרשה שמהלך שעלול לסכן כוחות בריטיים יגיע קודם כל לדיון בפרלמנט, ולא יוחלט על דעת ראש הממשלה לבדו. מי שקצת יותר פרגן לראש הממשלה היה ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית אד דייווי, שצידד בכוונה להגן על כל הסכם שיושג עם רוסיה באמצעות חיילים מהממלכה, וקרא להחזיר לשירות 10,000 תקנים שקוצצו בימי השמרנים.

אבל יש לסטארמר צרות גם מבחוץ: לא כל המדינות מעוניינות להשתתף. לפי הערכות של דיפלומטים אמריקאים, בזמן שבריטניה וצרפת מוכנות לשלוח חיילים, יש כמה שלא נלהבות, הראשונה שבהן היא גרמניה. זאת בנוסף לפולין, שגם ככה מגנה על הגבול המזרחי של נאט”ו, ולהונגריה וסלובקיה הפרו-רוסיות. בנוסף, נורווגיה, ספרד ואיטליה כרגע יושבות על הגדר. לכן, כרגע, נראה שבריטניה תישא את האלונקה כמעט לבדה. מצד שני, ראוי לזכור שהכהונה הראשונה של טראמפ העלתה את מספר חברות נאט”ו שעומדות ביעד הברית לתקציב ההגנה (2% מהתמ”ג) משלוש ל-23, אז אולי דברים ישתנו.

לסיכום

אתחיל בסייג שאני לא מומחה לגאופוליטיקה או לכל המדינות באירופה, ובהתאם הניתוח הזה נותן את נקודת המבט הבריטית בלבד. כמו כן, הדבר נעשה על סמך דיווחים עכשוויים, שייתכן שעד שתקראו את זה כבר יהפכו להרבה פחות רלוונטיים.

בכל מקרה, כרגע בריטניה מוצאת את עצמה בעל כורחה בעמדת הובלה – גם אם לא של העולם, לפחות של אירופה. היא זו שרוצה לשלוח חיילים למדינה זרה כדי לשמור על היבשת. הבעיה היא שלמרות שהרצון להיות בעמדת הובלה הוא אחד הגורמים שמכתיבים את הפוליטיקה הבריטית בת זמננו, היא מובילה בערך אף אחת. כרגע חברותיה אולי מוכנות לשים קצת יותר כסף על ההגנה שלהן, אבל לא ממהרות להציב חיילים באוקראינה. אולי זה ישתנה, אבל נכון לעכשיו אף אחד לא מגיב לקריאת ה”אחריי” של סטארמר. יותר מזה, בריטניה לא באמת יכולה להוביל כרגע, כי הצבא שלה לא מוכן לכך. גם קיר סטארמר מודע לכך ורוצה שארצות הברית תציב ערובות משלה.

בהתאם, סטארמר מנסה לראות איך הוא יכול בכל זאת לעצב את האירועים בהתאם לאינטרסים של בריטניה. הדרך שכרגע הוא ואנשיו רואים לנגד עיניהם זה לתת לבריטניה את תפקיד המגשרת. הוא מקווה להיות זה שיוכל להביא להבנות בין ארצות הברית המתבדלת לבין אירופה שיותר מדי זמן לא השקיעה בהגנה שלה. זאת, מבלי לשחזר את מעשיו של נוויל צ’מברלין, שבשל רצונו להימנע ממלחמה נתן לרודן את מה שרצה. זה תפקיד הרבה פחות נוצץ מזה של המדינה שמובילה אחריה את העולם, אבל זה גם תפקיד יותר ריאלי.