דילמת הסחר של בריטניה: האם ללכת לשותפות צמודה יותר עם האיחוד האירופי, או לשים את הז’יטונים שלו על הסכם סחר עם ארצות הברית? בבחירות קיר סטארמר לא נאלץ לבחור, והבטיח מערכת יחסים קרובה יותר עם האיחוד, עליה כבר התחיל לעבוד. אבל אז טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית, ומקורביו התחילו לרמוז שחבל על הפנים היפות של בריטניה, שעלולה ליפול קורבן למלחמת המכסים של הנשיא שבדרך אם תיצמד יותר מדי לאירופה. בינתיים סטארמר דוחה את הרעיון שיש צורך לבחור, אבל ייתכן שאחרי שובו של טראמפ לבית הלבן בינואר לא תישאר לו בררה. ובינתיים, אפילו לא בטוחים מה הוא רוצה מאירופה | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
אם יש משהו שכולם בבריטניה יכולים להסכים עליו הוא שיחסי הממלכה עם האיחוד האירופי טעונים שיפור. חלק טוענים שהם קרובים מדי, בעיקר בגלל ההסכמות שהושגו לגבי צפון אירלנד או תנאי הסכם הסחר של בוריס ג’ונסון. אחרים, לעומת זאת, חושבים שהברקזיט פגע אנושות בבריטניה ושיש להדק עמו את הקשרים ואפילו לחזור לתוכו. גם לראש הממשלה קיר סטארמר יש מחשבות בעניין, אבל יש כמה צרות מעבר לים שמקשות עליו להגיע בדיוק למקום שהוא רוצה.
קצת רקע
כמובן, לא ניכנס כאן לעצם העובדה שב-2020 בריטניה סיימה את חברותה באיחוד האירופי לאחר 47 שנות חברות בו. מה שכן חשוב להגיד זה שבבחירות 2019 חוסר היכולת של ג’רמי קורבין לנקוט בעמדה חד-משמעית לגבי הברקזיט הביאה את הלייבור לשפל של קרוב כמעט תשעה עשורים. זה הביא את מחליפו של קורבין, קיר סטארמר, לנקוט בעמדה לפיה לא תהיה שום חזרה לאיחוד, למרות שעד ליציאה הוא ניסה לעשות ככל שביכולתו כדי לעצור אותו ולסובב את הגלגל של משאל העם לאחור.
כך נכתב במצע הלייבור לבחירות 2024: “עם הלייבור, בריטניה תישאר מחוץ לאיחוד האירופי. אבל כדי לנצל את ההזדמנויות שבפנינו, אנחנו חייבים לגרום לברקזיט לעבוד. אנחנו נאתחל את יחסינו עם חברינו, שכנינו ובעלי בריתנו האירופאים. אין זה אומר לפתוח מחדש את מחלוקות העבר. לא תהיה חזרה לשוק המשותף, לאיחוד המכסים או לחופש התנועה. במקום זאת, הלייבור תעבוד לשיפור יחסי הסחר וההשקעות עם האיחוד האירופי, באמצעות הסרת חסמים לא נחוצים על הסחר. נשאף לשאת ולתת על הסכם וטרינרי כדי למנוע בדיקות גבול לא נחוצות ולהילחם במחירי המזון; נסייע לאמננו הזקוקים לסבבי הופעות; ולהבטיח הסכם הכרה הדדית להכשרה מקצועית כדי לסייע בפתיחת שווקים ליצואני שירותים בריטים. הלייבור תשאף לברית ביטחונית חדשה ושאפתנית בין בריטניה לאיחוד האירופי כדי לחזק את שיתוף הפעולה מול האיומים שבפנינו”.
במילים אחרות, סטארמר הבין שהחזרת הדיון על החברות באיחוד האירופי היא הדבר האחרון לו הוא זקוק. בהתחשב בכך שהשמרנים סיפרו סיפורי אימה על סטארמר שיחזיר את בריטניה לאיחוד, הימנעות מהבטחות כמו חזרה לאיחוד בהחלט התבקשה. בהתאם, לאחר הבחירות, אפילו שסקרים מראים שיש רוב בציבור לחזור לאיחוד, רוב המשיבים בסקרים – כולל כאלו שהצביעו בעד הישארות באיחוד ב-2016 – השיבו שלסטארמר אין מנדט לעשות צעד כזה. לעומת זאת, יש הסכמה, גם אם לא גורפת, שלממשלה יש מנדט להביא ליחסים קרובים יותר כל עוד לא חוזרים לשוק המשותף, איחוד המכסים או לתנועה החופשית. אז מה הפלא שסטארמר רוצה עכשיו להשיג בדיוק את זה?
המאמצים שנעשים
בתחילת אוקטובר סטארמר הגיע לביקורו הראשון בבריסל, מקום מושבם של מוסדות האיחוד, לפגישה עם נשיאת המועצה האירופית אורסולה פון דר ליין. בהצהרה משותפת של השניים הוא העלה את שאיפותיו להביא לחיזוק שיתוף הפעולה בין בריטניה על איחוד בסוגיות של ביטחון, הגירה ומשבר האקלים. כשהעלו מולו כל מיני מכשולים להשגת הסכמים חדשים – למשל, התנגדות שהביע אז לאשרות עבודה הדדיות לצעירים – הוא כהרגלו התחמק מלהגיד משהו בעל משמעות ובמקום זאת אמר שהוא שם את הדגש על “מה שאנחנו יכולים לעשות, לא מה שאנחנו לא יכולים לעשות, ועל מה שניתן לבצע במקום להוציא פרשנויות”. אצל רבים הדבר גרם להרמת גבה, כי לא היה נראה שסטארמר הבין שלשותפיו האירופאים קצת נמאס מהמשא ומתן האינסופי על היחסים, ושאם כבר ממשיכים בו אז שגם בריטניה תצטרך לתת משהו בתמורה.
בהמשך אותו חודש סטארמר הראה מעט התקדמות בתחום. הוא הגיע להסכם הגנה עם גרמניה, לפיו חיל האוויר הגרמני יוכל להשתמש בבסיס בבריטניה לצורך הגנה על צפון האוקיינוס האטלנטי מפני האיומים שמציבה רוסיה, ובריטניה תרוויח מכך כמה מאות משרות חדשות לפועליה. בנוסף, הוא גם הקים צוות מיוחד שאמור להתעסק במיוחד בהידוק היחסים עם האיחוד, בדגש על נושאים אסטרטגיים כמו הגנה והגבלת הגירה לא חוקית. היה נראה, אם כן, שבתור התחלה סטארמר שם לו למטרה להגיע להסכמות ביטחוניות עם האיחוד, ופחות כלכליות. הדבר הגיוני, שכן בהסכמות מהסוג השני היה ניתן למצוא יותר מוקשים פוליטיים.
במקביל, בפרלמנט הייתה התארגנות שמטרתה ללחוץ על הממשלה להדק את קשריה לאיחוד. הדבר הגיע אחרי שכחלק מהקמת הוועדות הפרלמנטריות בעקבות תוצאות הבחירות, הוחלט (מעצם הרוב של הממשלה בפרלמנט) שלא להקים שוב את הוועדה שפיקחה את היחסים עם אירופה. הדבר הביא לתרעומת אפילו בקרב ברקזיטרים כבדים, וגם מימין וגם משמאל דרשו דרך אפקטיבית לפרלמנט לפקח על מדיניות הממשלה בעניין. לכן הוקמה קבוצה חוצת מפלגות של חברי פרלמנט שמעוניינים לראות את בריטניה נמצאת במערכת יחסים קרובה יותר עם השכנות מעבר לתעלה.
הפתעת נובמבר
אבל אז הגיע נובמבר והניצחון של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית, שטרף את הקלפים. טראמפ ידוע בחיבתו למלחמות מכסים, מה שלפי הערכות עלול לעלות לכלכלה הבריטית 20 מיליארד ליש”ט. זה הביא פוליטיקאים בכירים להפעיל לחץ על סטארמר להאיץ את החיבור הכלכלי עם האיחוד האירופי כדי להפוך את הכלכלה האירופית ל”חסינת טראמפ”, ואפילו לשקול מחדש את סירובו להצטרף מחדש לאיחוד. מנגד, ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’, שנודע בתמיכתו הבלתי מתפשרת בטראמפ, אמר שעל בריטניה להימנע מהמכסים באמצעות הגעה להסכם סחר עם ארצות הברית.
בהמשך אותו חודש גם נגיד הבנק המרכזי (בנק אנגליה) אנדרו ביילי הזהיר שבריטניה חייבת “לבנות מחדש” את קשריה עם האיחוד. מנגד סטיבן מור, יועץ קרוב לטראמפ, “ייעץ” לסטארמר שלא להתקרב לאיחוד יותר מדי אם הוא חושק בהסכם סחר חופשי עם ארצות הברית. מה שלמעשה קורה, לפי הפרשנים, הוא שארצות הברית מתכוננת למלחמת סחר גם עם האיחוד האירופי, ובהתאם בריטניה מתבקשת להצהיר איזה צד היא מתכוונת לקחת. בבריטניה, דווח בסמוך לניצחונו של טראמפ, קיוו לאפשרות לרקוד על שתי החתונות, אך שורה של מומחים הסבירו למה נראה שבסופו של דבר בריטניה תתבקש לבחור בין אירופה לארצות הברית.
בנקודה הזו כדאי רגע לעצור ולהסביר שזו לא בחירה קלה כלל. מצד אחד, האיחוד האירופי עדיין מהווה את שותף הסחר העיקרי של בריטניה. בנוסף, עוד בזמן המשא ומתן על הסכם היציאה מהאיחוד, עלו חששות שהסכם סחר עם ארצות הברית ידרוש מהבריטים להסכים לכניסתן של חברות אמריקאיות לתוך ה-NHS ולמכירתם של מוצרי מזון בסטנדרטי בריאות נמוכים (הדוגמה החביבה על הבריטים היא עוף שמנוקה בכלור). מצד שני, כאמור, המחיר של מכסים מצד ארצות הברית עדיין יהוו מכה קשה לבריטניה, ויש מי שטוענים שמבנה הכלכלה האמריקאית הופך אותה להשקעה עדיפה לטווח הארוך ביחס לכלכלת האיחוד.
סטארמר בחר?
ועוברים לדצמבר. סטארמר התייחס לעניין בנאום שנשא בסעודה של הלורד ראש העיר של לונדון (לא לבלבל עם ראש עיריית לונדון). “הרעיון שאנחנו צריכים לבחור בין בעלי בריתנו”, הוא אמר. “שאיכשהו אנחנו או עם אמריקה או עם אירופה הוא פשוט שגוי. אני דוחה אותו לחלוטין. אטלי לא בחר בין בעלי ברית. צ’רצ’יל לא בחר. האינטרס הלאומי דורש שנעבוד עם שניהם”. לדבריו יש חשיבות גם לאותם “יחסים מיוחדים” מפורסמים עם ארצות הברית, וגם לשיקום היחסים עם האיחוד האירופי שהממשלה הקודמת, כך סטארמר, הזניחה.
זמן קצר לאחר מכן כבר דווחו הצעדים שסטארמר עושה לקראת האיחוד. שרת האוצר רייצ’ל ריבס השתתפה בפסגה של שרי האוצר של האיחוד, והיא הייתה לראשונה בתפקיד לעשות דבר כזה מאז עזיבתה של בריטניה את האיחוד. בפברואר סטארמר ישתתף בפגישה לא רשמית עם מנהיגי מדינות האיחוד כדי לדון בענייני ביטחון לאור שובו של טראמפ לבית הלבן. באביב סטארמר צפוי לקיים פסגה עם פון דר ליין ונשיא המועצה האירופית (לא לבלבל עם מועצת אירופה) אנטוניו קוסטה. הרבה פרטים בפסגה הזו עוד צריכים להיסגר, אבל זו אמורה להיות נקודת הפתיחה בה סטארמר ידבר סוף-סוף לא רק על שיתופי פעולה ביטחוניים ונגד הגירה לא מפוקחת, אלא גם על ענייני כלכלה וסחר. זאת בנוסף להגעתו של קוסטה לדאונינג 10 בשבוע שעבר כדי להמשיך לדון בענייני ביטחון.
בינתיים, ההתנהלות של סטארמר גורמת לתסכול אצל כולם. סטארמר, כפי ששמתם לב, לא אמר יותר מדי לגבי מה שהוא כן רוצה. הדבר הביא את האירופילים לחשוש מכך שראש הממשלה חושש להתעמת עם האירוסקפטים. האחרונים, מצדם, רואים בצעדים שונים שסטארמר עשה – כולל ביטול הוועדה הפרלמנטרית שעוסקת ביחסי עם האיחוד – ניסיון להחזיר את בריטניה לתוך האיחוד בלי להגיד את זה. ובאיחוד בכל מקרה סבורים שעם כל הקווים האדומים שסטארמר צייר סביבו – דוגמת סירוב לתנועה החופשית או חזרה לשוק המשותף – לא נשאר יותר מדי מרחב תמרון כדי שהמשא ומתן יוליד משהו אמיתי.
אז לאן מכאן?
הכנף השנייה במדיניות של סטארמר, היחסים עם ארצות הברית, תוכיח את עצמה רק אחרי 20 בינואר 2025, מועד השבעתו של טראמפ. אז ממשלת סטארמר תוכל לנסות להגיע להסכם עם הממשל החדש ולראות אם היא באמת מצליחה ליהנות מיחסים קרובים גם עמו. אבל הממשלה תצטרך להחליט מה היא עושה במקרה שטראמפ ינסה לכופף את ידה.
על פניו, נראה שהתשובה ברורה: שר העסקים והמסחר ג’ונת’ן ריינולדס כבר רמז שבמקרה כזה טוב יותר לבריטניה עם האיחוד. הסקרים מראים שגם הבריטים מעדיפים ברובם יחסים קרובים יותר עם האיחוד. יש כאלו שטוענים שיהיה מדובר בלא פחות מ”בגידה” בתוצאות משאל העם מ-2016, אבל הרעיון שכל מי שהצביעו בעד ברקזיט בהכרח רצו אותו בסגנון א-לה-פרג’ לא מבוסס על כלום. העניין הוא שבינתיים נראה שהבריטים המאיסו את עצמם על האירופאים: לפי אותם סקרים בשורה של מדינות באיחוד, גם אם הקבוצה של מי שרוצים ביחסים קרובים יותר עם בריטניה היא הגדולה ביותר, היא לא מגיעה ל-50%.
פירוש הדבר הוא שסטארמר נמצא בעמדת נחיתות מול כולם: מול האיחוד (שנחשף שמתכוון לדרוש תנועה חופשית לסטודנטים ושימור זכויות הדיג במים הבריטיים), מול טראמפ וגם מול גורמים בתוך בריטניה עצמה. בתוך זה הוא יצטרך לתמרן, ולא סתם כל הצדדים לוחצים עליו לגבש אסטרטגיה ברורה ושקופה יותר, כדי שיהיה ברור מה הוא מקווה להשיג ואיך. הוא לא האיש המצטיין בנקיטת עמדה ברורה ושלא משתמעת לשתי פנים, אבל נראה שבקרוב לא תהיה לו בררה.