מעט באיחור, ניתוח לנאום של ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. המנהיגים הבריטים נוהגים לספר לקהל בעצרת על המשימה שהם מציבים לבריטניה בהובלת העולם למקום טוב יותר. סטארמר החליט לטפל ביסודות, ולשפר את המוסדות הבינלאומיים כדי שיוכלו להתמודד עם האתגרים העומדים בפניהם. הוא העלה כמה רעיונות מעניינים, והראה לעולם בדיוק מה גישתו ליחסים בינלאומיים, אבל יש גם הרבה שאלות עליהן הוא צריך לענות | צילום: לורן הארלי, דאונינג 10
בזמן שהמערכה בין ישראל לחזבאללה מתפתחת, ניגש לדברים אחרים, שכן חשובים אם רוצים להבין איך בריטניה מתנהלת בזירה הבינלאומית. חלק חשוב באתוס הבריטי, בטח זה שהתגבש לאחר התפרקות האימפריה, הוא חיפוש אחר “תפקיד בעולם”. משימה בינלאומית שבריטניה יכולה למלא כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. מקום לא רע ללמוד על כך הוא באמצעות הנאום של ראש הממשלה (או מי מטעמו) בעצרת הכללית של האו”ם. ב-2020, בוריס ג’ונסון ביקש בנאומו להוביל את המהלך של שיתוף פעולה גלובלי שימנע את המגיפה העולמית הבאה. ב-2021, הוא כבר דחף את בריטניה להיות הקטר שאחריו תיסע המהפכה הירוקה. ב-2022 ליז טראס הסתפקה במטרה צנועה יותר, ורצתה שבריטניה תשמש דוגמה ממנה העולם יוכל ללמוד. ב-2023 אוליבר דאודן נאם במקום רישי סונאק, וניסה שבריטניה תעמוד בראש המאמץ הגלובלי לשלוט בבינה המלאכותית. והנה, אנחנו אחרי העצרת הכללית של 2024, בה נאם ראש הממשלה הטרי קיר סטארמר. איזו משימה הוא נותן לבריטניה בעת הזו?
לפני שאתחיל, חשוב להגיד: הנאום נישא בשבוע שעבר, לפני החיסול של מזכ”ל חזבאללה חסן נסראללה ומה שבא בעקבותיו. אני מנתח את הנאום באיחור בשל התפתחויות אחרות בבריטניה, המצב בישראל שמקשה לכתוב ועוד. לכן, ייתכן שיש כמה דברים בנאום שלא התיישנו הכי טוב, אבל אני ממליץ להסתכל על הדברים כפי שהם נראו בשעתם, ולא דרך חוכמת הבדיעבד.
תוכן הנאום
נתחיל בתוכן. סטארמר התחיל ברעיון שעומד מאחורי האו”ם: הוא פתח בכך שהוא מאמין בעקרונות עליהם נוסד האו”ם, קרי דיפלומטיה, שיתוף פעולה בינלאומי ועקרונות אוניברסליים כמו חירות ושלום. אבל בעולם של היום יש מוות רב, שרובו נגרם בשל עימותים ומלחמות: “מלחמה היא אחת הסיבות העיקריות שהקדמה מתעכבת”. זה מוביל לכך שהגאופוליטיקה הולכת מהאזור של החוק הבינלאומי לעבר האזור של תוקפנות.
הוא פירט מעט על “חמש המשימות” שהנחו אותו עוד לפני הבחירות, כמו הבטחת צמיחה כלכלית. אלו משימות לבית פנימה, הוא הסביר, אבל בביצוען לא ניתן להתעלם ממה שקורה בחוץ. לכן, הוא נותן לבריטניה משימה חדשה תחת ממשלתו: “אנחנו מחזירים את בריטניה להנהגה גלובלית אחראית”. הוא מיד הסביר: יש צורך לתקן את המערכת הבינלאומית כך שתהיה טובה יותר, ותמנע מהאנושות לעלות על מסלול של עוד קיטוב ועימותים.
הוא לא העמיד פנים שזו משימה פשוטה, אבל הוא מעוניין שבריטניה תיקח בה תפקיד מפתח. הוא ביקש להראות שיש צעדים פרקטיים שהקהילה הבינלאומית יכולה לעשות יחד. הוא קרא להפסקת אש בעזה ובלבנון (לצד שחרור החטופים) והגעה לפתרון שתי המדינות, סיום הסכסוך בסודאן והזכיר את העמידה לצד אוקראינה. יש צורך להראות עוצמה מול המאיימים להבעיר את העולם, אבל לבד זה לא מספיק. צריך להכיר בכך שהמוסדות שאמורים לשמר את השלום מתקשים במשימתם ועברו פוליטיזציה. יש להתאימם למטרה לה נועדו. אבל צמצום סכסוכים אינו הכל, וישנם נושאים נוספים כמו משבר האקלים בו בריטניה מנסה לקחת תפקיד מפתח.
סטארמר דיבר על הצורך לשנות את האופן בו העולם פועל בשלושה תחומי מפתח. ראשית, היחס של מוסדות פיננסיים בינלאומיים (למשל, קרן המטבע הבינלאומית) למדינות מתפתחות, כך שיהיה פחות נוקשה. שנית, הפיכת המוסדות הבינלאומיים ליותר ייצוגיים, כולל מועצת הביטחון, בה הוא רוצה עוד חברות קבועות כמו הודו וגרמניה, וגם עוד מקומות סביב השולחן לחברות המתחלפות. שלישית, שינוי הגישה הפטרנליסטית של בריטניה עצמה: “להקשיב מעט יותר, לדבר מעט פחות”. הרעיון הוא לבוא מגישה של שותפות עם המדינות האחרות.
ניתוח
קיר סטארמר ללא ספק משתייך לזרם של ג’ונסון וסונאק, ורוצה למצוא לבריטניה תפקיד בעולם. כמוהם, הוא זיהה בנאום את האתגרים עמם העולם מתמודד והראה איך בריטניה יכולה להוביל את הטיפול בהם. גלובליסט, אבל לא כזה שמעוניין לוותר על ריבונותו אלא כזה שלא רואה עולם בו בריטניה יכולה להיות בדלנית. היא חייבת להתערב: במתרחש במזרח התיכון, בטיפול במשבר האקלים ועוד. חלק מזה מגיע מתוך אינטרסים צרים, אבל חלק מזה מתוך תפישת המציאות של הפוליטיקה הבריטית.
אבל סטארמר ניגש לדברים אחרת מקודמיו. ג’ונסון וסונאק (באמצעות דאודן) הציגו אתגרים ספציפיים והציעו כיצד להתמודד איתם באופן ממוקד. סטארמר, לעומתם, מזהה שהיכולת להתמודד עם כל אחד מהאתגרים האלו תלויה בשינוי עמוק יותר. מה שסטארמר מציע לא בהכרח נועד להתמודד עם בעיה ספציפית, אלא לאפשר למערכת הבינלאומית להתמודד עם כל אתגר שלא יהיה ודורש שיתוף פעולה רחב היקף. לכן הוא מציע לשפר את המוסדות, כולל האו”ם עצמו.
וניתן ללמוד מכך גם דברים על סטארמר עצמו. ראשית, בגישתו ליחסים בינלאומיים הוא ליברל. אני מתנצל מראש אם לא ארד לכל הדקויות, שכן לקחתי רק קורס מבוא ביחב”ל בתואר הראשון, אבל בעיקרון חלק מהגישות בתחום סבורות שהעולם הוא אנרכי (כלומר, אין גורם ריבוני שיכול לכפות סדר), מה שגורם למאבקי כוחות מתמידים בין המדינות או גושי מדינות. באופן כוללני, הגישה הליברלית סבורה שניתן לצמצם את העימותים האלו באמצעות גורמים שמעודדים שיתופי פעולה כמו מוסדות בינלאומיים וסחר חופשי. הנאום של סטארמר היה שיר הלל לגישה הזו.
שנית, שבדרך הוא מוכן לעשות ויתורים. קחו למשל את השינויים שהוא מציע במועצת הביטחון: הוא לא מתנדב לוותר על מעמדה של בריטניה כחברה קבועה (כלומר, בעלת זכות וטו), אבל מתן המעמד לעוד שורת מדינות תפחית מיוקרתן של חמש החברות הקבועות הקיימות. פתאום יהיה צורך להגיע להסכמות גם עם הודו, גרמניה וברזיל כדי שלא יפילו הצעות. זה מצב הרבה פחות נוח לבריטניה מהמצב הנוכחי. והנה, בכל זאת סטארמר מוכן לכל הפחות לטמון אותו בראש של שומעיו.
עד כמה זה ריאלי?
אני לא מומחה לגאופוליטיקה, אבל יש שאלות שצריך לשאול. למשל, הביקורת העיקרית של סטארמר על גופים כמו האו”ם וקרן המטבע היא שהם לא נותנים מספיק ייצוג למדינות מתפתחות. זו ביקורת הוגנת, אבל מנגד ביקורת נוספת היא שבאו”ם יש ייצוג יתר למדינות לא דמוקרטיות, מה שתורם לאותה פוליטיזציה עליה הלין סטארמר. הוא לא הציע פתרון לכך.
גם באופן בו הוא קשר בין האתגרים השונים היה חלש משהו. הוא אולי קשר מעט בין משבר האקלים לעוני, אבל קשר חזק בהרבה נעדר משם: בין משבר האקלים למלחמה. כיצד ניתן להגיע למאמץ משותף בנושא משבר האקלים, כשיש מדינות תוקפניות שמחפשות מלחמה במישרין (רוסיה) או בעקיפין (איראן)? איך ניתן להביא ברצינות לשיתוף הפעולה הנדרש בין אוקראינה לרוסיה או ישראל לאיראן בנושא, כשהן עסוקות במאבקים מזוינים אלו באלו? וזה לפני שאני נכנס לכך שהטלת פצצות ושליחת טילים שגורמים לשריפות לא בדיוק תורם להפחתת גזי החממה שנפלטים לאטמוספירה.
עוד עניין: סטארמר דיבר על הצורך להפגין עוצמה מול התוקפנות. אבל הפגנת עוצמה דורשת לדעת לא רק מתי להשתמש בדיפלומטיה קשוחה, אלא גם מתי להשתמש בכוח. הבריטים זוכרים היטב את “שלום בדורנו” של נוויל צ’מברלין, שלכאורה הביא הישג דיפלומטי מזהיר אבל בפועל רק דחה את המלחמה. מה סטארמר מגדיר כקו האדום שבו הוא לא רק יספק נשק לאוקראינה או יסייע בהגנה על ישראל מפני מתקפה איראנית נוספת (בהנחה שימשיך את הקו של סונאק), אלא יגיד שצריך להילחם? נכון לעכשיו הקריאות להפסקת אש מול חזבאללה – שלו, של שר החוץ דייוויד לאמי וגם של מדינות אחרות כמו ארצות הברית וצרפת – העלו חרס.
וכפועל יוצא: מה הוא רוצה שיקרה במוסדות הבינלאומיים כשהדיפלומטיה נכשלת? מה עושים אז? כרגע האו”ם לא מצליח להפיג את המתיחות במזרח התיכון, במזרח אירופה או בים סין הדרומי. אילו כלים סטארמר מציג כדי להתמודד עם כך? למען הסר ספק, אני לא חושב שהרעיונות של סטארמר רעים בפני עצמם, אבל הם חייבים השלמות כדי לענות על הרבה מאוד שאלות.