החודש סגר את שעריו “הטווס הוורוד”, בית קפה יידיש-קווירי-אנרכיסטי-טבעוני שפעל דווקא בשכונה קשה בגלאזגו; ההתקפות האנטישמיות שספג ה”טווס” דווקא מהשמאל הרדיקלי והיעדר הסולידריות מצד הזרם המרכזי בקהילה היהודית הם הדגמה מצוינת למתח שבין השניים ולתהליכים שעברו על הקהילה היהודית ועל השמאל הבריטי | צילום: הטווס הוורוד
החודש התבשרנו על סגירתו של בית הקפה “די ראזעווע פאווע” (“הטווס הוורוד” ביידיש) בגלאזגו, בית קפה יהודי-אנרכיסטי-קווירי-יידישיסטי, יחיד במינו בבריטניה אם לא בעולם כולו. לא התבלבלתם, “יס מיניסטר” לא הפך למדור סוף השבוע של עיתון “הארץ”; סגירת המוסד הזה, דווקא בגלל אנטישמיות ואיומים מבית, מהשמאל, היא מטאפורה מושלמת למערכת היחסים הבעייתית בין החלק הזה בקהילה היהודית לבין חלקים בשמאל הרדיקלי, ולמערכת היחסים עם שאר הקהילה היהודית בבריטניה. כשקראתי את הודעת הסגירה של הטווס הוורוד, לא יכולתי שלא להיזכר בפתגם שסבתו המנוחה של אבי היתה מצטטת, מיידיש כמובן: “מי שהולך לישון עם הכלבים, שלא יתפלא שהוא קם עם פרעושים”. ובענייננו: מי שהולך לישון עם השמאל המרקסיסטי הבריטי, שלא יתפלא שהוא קם עם אנטישמיות.
מה בתפריט
מבקרים בטווס הוורוד שהגיעו מחוץ לעיר גלזגו בארבע שנות קיומו של בית הקפה, בוודאי התפלאו מה הוא עושה שם. בגלאזגו אין אפילו אלף יהודים. ולא זו בלבד שבית הקפה ממוקם בגלאזגו, אלא שהוא ממוקם בשכונת גובאנהיל, מרחק נסיעת אוטובוס או רכבת לכיוון דרום ממרכז העיר, שכונה שנחשבת לאחת הקשות בגלאזגו מבחינה היסטורית. גם אם נקודת היחס אינה ממש כיכר העירייה אלא דווקא הלב ההיסטורי של הקהילה היהודית, בית הכנסת המפואר בגרנטהיל מסוף המאה ה-19, זה לא קרוב בכלל.
כשנכנסים דרך החזית הוורודה מאירת העיניים, מתגלה מקום שקט, נוח, ביתי ונעים לישיבה. על הקירות תלויים פוסטרים מהפכניים ביידיש ובאנגלית. דגלי הגאווה, הקהילה הטרנסית, וגם דגלי פלסטין מעטרים את המקום שתומך במוצהר ב-BDS. על המדפים – ספרות יידיש ותיאוריה קווירית, אנרכיסטית, או שניהם. ניתן לרכוש גלויות, ספרים, חומרי הסברה וגם תיק צד שכתוב עליו ביידיש “דאלוי פאליציי” (או “Fuck the Police” באנגלית), אחד הפריטים הכי נמכרים של הקפה בזכות העובדה שהמייסדים נחקרו במשטרה בגלל התיק הזה, אחד מהם אף הואשם בהפרת סדר.
כל התפריט טבעוני, וללא אלכוהול. ניתן לשלם כמה שרוצים. מבנה ההעסקה במקום הוא לא היררכי והקפה מנוהל כקואופרטיב. בחוץ עומד מקרר ציבורי לרשות כל מי שרוצה לקחת אוכל. המקום מעיד על עצמו כי “כולם ברוכים בבואם, חוץ משוטרים ו-TERF” (כלומר, פמיניסטיות שמתנגדות לטרנס*, ע.ל.). כולם עוטים מסיכות ונכון לפברואר 2023 (אז ביקרתי שם) עדיין נדרשים להיבדק לקורונה כשמתיישבים ליד שולחן. בשום מקום אחר בבריטניה לא עוטים עוד מסיכות או מבקשים מאנשים להיבדק בשנתיים האחרונות. הסיבה לכך היא חשדנות בשמאל הרדיקלי כלפי הסרת מגבלות הקורונה, שנעשתה לדבריהם מתוך התחשבות באינטרסים של העסקים והחברות הגדולות, ולא מתוך מחשבה על בריאות הציבור.
השירותים (הלא ממוגדרים כמובן) מכילים כל דבר אפשרי שיכול להקל על בעלי מוגבלויות, חולים כרוניים, מכורים לסמים (בעיה קשה בגלאזגו) וכל אוכלוסייה שאפשר לחשוב עליה. בקיצור, לכאורה – מקום שהוא הסיוט הקולקטיבי של הימין. Wokeism על סטרואידים. והנה, בכל הטרנספוביה, ההומופוביה והאנטשימיות שנשפכו על המקום הזה מימין (או, כמו שבטווס הוורוד קוראים להם, “מלקקי מגפיים וציונים”) לא היה די להביא לסגירתו. בשביל זה – היה צריך אנטישמיות מצד שמאל.
אין דרך טובה להיות יהודי
לפני כשבועיים פרסם הטווס הוורוד הודעת סגירה עצובה במיוחד. לדברי הצוות, חשו מיצוי ותשישות אחרי הודעות והטרדה אנטישמית מצד חברים ב-SWP (מפלגת העובדים הסוציאליסטית), שהפיצה שקרים אודות “יהודים אמריקאים עשירים” שלכאורה מממנים את הטווס הוורוד, שהוא “מוסד יהודי נצלני”. עלילה אנטישמית קלאסית ובטווס הוורוד קראו לה בשמה, ובצדק. בנוסף, ב”טווס” התלוננו על גזענות מבפנים – חברי קולקטיב מסוימים לא הסכימו על המקום המרכזי שצריך לתת לאנשים לא לבנים במאבקים נגד גזענות, וסולקו. טרם הצלחתי לברר האם הסיעות הפורשות ייקראו People’s Front of Judea או Judean People’s Front.
אבל בואו נחזור רקע לאנטישמיות המבחילה שבה נתקלו חברי ה”טווס” דווקא מהשמאל המרקסיסטי. כאשר מגיעה אנטישמיות מגורם מהימין (כלומר – כל מה שהוא ימינה פוליטית מהטווס הוורוד), בטווס מזמן היו מזהים אותה עם ציונות (שמאפשרת לדבריהם לאנטישמים להתחבא מאחורי עמדות פרו-ישראליות) ועם אסלאמופוביה או צורות גזענות אחרות.
אבל כשזה מגיע מסוציאליסטים – אז הבעיה היא שמדובר ב”סוציאליסטים בעיניי עצמם”, לא חלילה בבעיה כללית בשמאל, כשל לוגי מסוג “שום סקוטי אמיתי” (שזה קצת מצחיק כשמדובר ביהודים סקוטים). לא במקרה במהלך מבצע “שומר חומות” הגיעה שיירת מכוניות עם דגלי פלסטין, תוך קריאת קריאות תמיכה באונס נשים יהודיות, דווקא לשכונות היהודיות של צפון לונדון (ולא מול השגרירות או הפרלמנט). לא סתם ליותר מדי חברים מהאגף הקורביניסטי של הלייבור קופצת מדי פעם איזו תיאוריית קונספירציה אנטישמית בטוויטר, שנראית יותר כמו הפרוטוקולים של זקני ציון מאשר כמו מצע המפלגה. לא סתם היה זה דווקא ג’ורג’ גאלוויי, בשר מבשרה של הלייבור והעבודה המאורגנת הבריטית שהכריז על עירו ברדפורד כ”אזור חופשי מישראל“. דו”ח חקירה נרחב של נציבות זכויות האדם הבריטית מצא בעיה מערכתית של אנטישמיות במפלגה, זה נכון על אחת כמה וכמה לחלקים הקיצוניים עוד יותר בשמאל הבריטי שאין להם הנהגה או אגף מרכזי שיעמידו אותם במקומם, כמו שעושה סר קיר סטארמר כראש מפלגת הלייבור בעידן שאחרי קורבין.
מבחינת האנטישמים בשמאל – הם אינם אנטישמים כלל. הרי לא ייתכן שסוציאליסטים הדוגלים בשוויון בין כל בני האדם יהיו גזענים. ראש עיריית לונדון לשעבר קן ליווינגסטון אמר שהוא מעולם לא שמע שום התבטאות אנטישמית מצד חבר לייבור. כנראה שזה תלוי בשאלה איך אתה מגדיר אנטישמיות. האנטישמים בשמאל, מבחינתם, הם לא אנטישמים. בטווס הוורוד ובשמאל הרדיקלי היהודי הופכים את הטיעון – האנטשימים בשמאל הם פשוט לא שמאלנים. השמאל הוא בסדר גמור.
כך או כך, כפי שסגירת הטווס הוורוד מדגימה – מבחינת האנשים הללו אין דרך להיות “יהודי טוב”: אם אפילו להיות חבר קולקטיב יהודי, אנטי קפיטליסטי, פרו פלסטיני ותומך בחרם על ישראל זה לא מספיק טוב כדי לחמוק מהטרדה ומעלילות אנטישמיות על “יהודים נצלנים”, אז כנראה שאין שום דרך “טובה” להיות יהודי. אתה בכל מקרה בצד של הרעים, אין דרך לגאולה. סולידריות? לא עם יהודים. סליחה, “ציונים”.
נשארו לבד
ואם כבר סולידריות, אם היה מדובר בכל בית קפה יהודי אחר, בלונדון או מחוצה לה, סגירה של בית עסק יהודי בגלל התנכלות אנטישמית לא היה עוברת בשקט מצד הקהילה היהודית הממוסדת. משמרות מחאה, גיוס מגבית, או אפילו סתם תלונה לחברי הפרלמנט שעוסקים בנושא או כתבה בכלי תקשורת יהודי. משהו. לא תמיד מישהו מקשיב, אבל הקהילה היהודית יודעת לעשות רעש כשהיא מותקפת. במקרה של הטווס הוורוד לא ראינו ולא שמענו כלום.
זה לא במקרה. קחו למשל את Jewdas. מדובר בקבוצה יהודית מהשמאל הרדיקלי שעוררה סערה כשחגגה סדר עם ג’רמי קורבין ב-2018, ותומכת בו פומבית עד היום הזה תוך סירוב להכיר באחריות כלשהי שלו לאנטישמיות או לטיפול לקוי באנטישמיות. קורבין ניסה להראות שהוא לא אנטישמי. הנה, הוא הרי חוגג ליל סדר עם יהודים, אבל כרגיל יצא לו הפוך: הבחירה דווקא בקבוצה שהיא השוליים של השוליים הוכיחה שאין לקורבין שום שיג ושיח או רצון לקיים שיח כזה עם המיינסטרים היהודי.
אני לא טוען לזהות בין Jewdas (שהיא קבוצה לונדונית בעיקרה למיטב הבנתי) לבין הטווס הוורוד. אבל שתי הקבוצות דומות בניכור ביניהן ליתר הקהילה היהודית. יש בקהילה היהודית גורמי שמאל, כולל גורמים ביקורתיים מאוד כלפי ישראל. הקהילה גם לא מזדהה עם ישראל באופן אוטומטי, ועוד פחות מזה עם ממשלת ישראל: בתחילת 2022 למשל, כאשר שר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ’ הגיע ללונדון, ארגון ה-Board of Deputies סירב לפגוש אותו והתנער לחלוטין מדעותיו.
כמובן, תחושת הניכור בין הזרם המרכזי לבין השמאל הרדיקלי היהודי היא הדדית וגם הזרם המרכזי אחראי לה. אני גם לא טוען שבזרם המרכזי של הקהילה היהודית, למרות היותו פרוגרסיבי למדי, אין גזענות, הומופוביה או טרנספוביה. אבל ההבדל הוא פשוט: כאשר הקהילה מותקפת מצד גורמים בשמאל הרדיקלי, יש מי שעומדים בסולידריות לצד הקהילה היהודית, למרות חילוקי הדעות (מהחרדים של צפון מזרח לונדון ועד ליהודים עם קשר רופף בלבד לדת וגם לתרבות היהודית), ויש מי שמסרבים כי אין סולידריות עם ציונים, וממילא הציונות היא היא הבעיה.
רק לפני שלושה חודשים, אנשי הטווס הוורוד אפשרו (ואז ביטלו) אירוע בנושא “ציונות היא גזענות” בבית הקפה, לאחר שמארגני האירוע לא רצו לצעוד נגד גזענות יחד עם SWP (האנטי-ציונית, אבל כאמור – נמסיס וותיקה של ה”טווס”) משום שלדבריהם “במצעד היו גם קבוצות ציוניות”. הסיבה לביטול, אגב, הייתה שלדברי ה”טווס” – התגלה שאחת הקבוצות כשלה בעבר בטיפול בתוקפים מיניים בין שורותיה.
ומכל הארגונים, והפיצולים, והטהרנות, וההטרדות הנבזיות ממש דווקא מצד אנשים שחרתו על דגלם את ערך החמלה, מה יצא בסוף? המקום בו נמצאים עכשיו אנשי הטווס הוורוד, בו אין להם שום סולידריות מהמיינסטרים היהודי שהם ממילא לא רוצים להשתייך אליו, ואין להם מספיק סולידריות מהשמאל הרדיקלי אליו הם רוצים להשתייך, הוא מקום בודד מאוד ועצוב מאוד.