הבריטים משוועים לבתים, אבל המדינה לא בונה מספיק מהם. חלק תולים את האשם בקונספט בשם “חגורה ירוקה”, השם של השטחים הפתוחים סביב ערים, בהם ניתן לבנות רק בנסיבות מיוחדות. לאחרונה הדבר הפך לנושא למחלוקת פוליטית של ממש בין המפלגות. בעוד ראש הממשלה רישי סונאק מבטיח שהחגורה הירוקה לא תיפגע, ראש האופוזיציה קיר סטארמר מבטיח שממשלה בראשותו תקל על האפשרות לבנות בשטחיה. חלק מאשימים סונאק בכך שהוא מוכר לנימביסטים פתרונות פנטזיונריים, והיעדר הפרטים בהבטחה של סטארמר מדאיגה אחרים. ובינתיים עושה רושם ששניהם לא ממש לומדים את החומר | בתמונה: חגורה ירוקה בפאתי לונדון (צילום: Marathon, Geograph project)
.jpg){kind=link}
ישראל היא לא המדינה היחידה שסובלת ממשבר דיור. גם בבריטניה המצב לא פשוט. לפי נתונים מפברואר של המרכז לערים (Centre for Cities), בבריטניה חסרות כרגע 4.3 מיליון יחידות דיור. כדי למלא את החוסר, לפי המרכז, יהיה צורך על פני לפחות עשור לבנות בכל שנה מאות אלפי דירות (וככל שיבנו פחות, כמובן, הדבר יימשך על פני יותר שנים). אם כן, לא מפליא שהפוליטיקאים מבטיחים שהם יבנו ויבנו ויבנו. אבל יש מכשולים בדרכם, ואחד מהם מכונה “חגורה ירוקה”. חלק לא מוכנים לבנות בשטחה, וחלק מבטיחים להסיר את האיסור שמונע לבנות שם. והוויכוח הזה עשוי להפוך לאחד מקווי השבר בבחירות הבאות.
מהי “חגורה ירוקה”?
חגורה ירוקה (green belt) היא שטח פתוח שסובב ערים ומהווה 12.6% משטחה של אנגליה. מטרתה הבסיסית של החגורה הירוקה, כך משרד הבינוי הבריטי, היא “למנוע התפשטות עירונית”. לפי המשרד, יש לחגורות הירוקות חמש מטרות עיקריות: ראשית, לבלום את ההתפשטות הלא מוגבלת של אזורים בנויים גדולים. שנית, למנוע מערים סמוכות להתמזג זו לתוך זו. שלישית, לשמור על האזורים הכפריים מפני “פלישה” עירונית. רביעית, לשמור על המאפיינים המיוחדים של עיירות היסטוריות. חמישית, לעודד התחדשות עירונית באמצעות שימוש במבנים נטושים ובאדמות אורבניות אחרות.
לפי המשרד, כל רצון לשנות את גבולותיה של חגורה ירוקה זו אחרת צריך להיעשות בנסיבות מאוד מסוימות, ורק לאחר שרשות התכנון הרלוונטית בדקה את כל האלטרנטיבות האחרות. גם כשיש נסיבות מיוחדות, חובה עליהן להיות בעלות משקל גדול יותר מזה של הנזק שייגרם לחגורה הירוקה. ומהן הנסיבות המיוחדות, שמלבדן בנייה בשטחי החגורה הירוקה ייחשבו ל”לא נאותים”? הנה כמה נבחרות: ראשית, בנייה לצורכי חקלאות או ייעור. שנית, בנייה של מתקנים באוויר הפתוח, כמו מגרשי ספורט או בתי קברות. שלישית, הרחבת, שינוי או החלפת מבנה קיים (במסגרת תנאים מסוימים). רביעית, בנייה מוגבלת של דיור בר-השגה לצורכי הקהילה המקומית. יש עוד, אבל הבנתם את הנקודה: אם אתם רוצים לבנות בחגורה הירוקה, כדאי שתהיה לכם סיבה ממש טובה.
ישנה מחלוקת לגבי האופי הנוכחי של החגורות הירוקות. ארגונים מסוימים מצאו שבכל הנוגע להגדרת התפקיד שלהן, חגורות ירוקות עושות את העבודה, ושגם יש להן חשיבות במאבק במשבר האקלים (למרות שבפועל יותר מ-65% מהשטחים האלו מוקצים לחקלאות, ורק 18.2% מהן שטחי טבע). אחרים מצאו שבפועל רק 27% מבנייני המגורים שנבנו על שטחי חגורות ירוקות עמדו בקריטריונים של דיור בר-השגה, כלומר שההגנות עליהן חלשות מדי. אבל יש גם מי שמוצאים את החגורות הירוקות בעייתיות מהצד השני, בטענה שהן מקשות על פתרון משבר הדיור.
מה אומרים הפוליטיקאים?
לראש הממשלה רישי סונאק יש עמדה עקבית (לכאורה) לגבי בנייה בשטחי חגורות ירוקות: נגד, נגד ושוב נגד. כשהתמודד בקיץ 2022 על ראשות המפלגה השמרנית, הוא הבטיח שלא לאפשר בנייה בשטחים אלו, באמצעות צמצום היכולת של מועצה לבנות בשטחי חגורה ירוקה. לדבריו, יש המון מעזבות (התרגום שהאקדמיה ללשון נתנה – לאחר שכשלתי מלמצוא מונח עברי מוצלח יותר – ל-brownfield, כלומר שטחים תעשייתיים או מסחריים לשעבר שניתן לשקול את השימוש בהם) שניתן להשתמש בהן כדי לפתור את מצוקת הדיור.
לאחר שנהיה ראש הממשלה, סונאק עמד תחת לחץ מתוך מפלגתו לגבי חוקי הבינוי שהממשלה העבירה (שאריות מממשלת ג’ונסון). אחד הסעיפים שמאוד הרגיזו את אותם חברי פרלמנט שמרנים היה סעיף שהכריח רשויות מקומיות להצהיר אם יש להן מספיק שטחים לפיתוח בטווח של חמש שנים, ואם לא הקבלנים יקבלו אישור לבנות גם בחגורה הירוקה (סעיף אחר ביטל את חובת המועצות לעמוד ביעדים ממשלתיים לבנייה). בסופו של דבר סונאק התקפל בנושאים האלו, ולפחות בנוגע לחגורה הירוקה הדבר הוצג על-ידי הממשלה כמימוש הבטחותיו של סונאק. מומחים הזהירו שהדבר עלול להוריד ביותר מחצי את קצב הבנייה הנמוך גם כך.
באמצע מאי הטיימס ערך ריאיון עומק עם ראש האופוזיציה קיר סטארמר, לו ניתנה הכותרת: “ארשה לבנות יותר בתים על החגורה הירוקה”. ומה סטארמר ממש אמר? הוא הסביר שהשיח לא אמור להיות בינארי לגבי “כן חגורה ירוקה, לא חגורה ירוקה”, ושיש לתת את הסמכות להחליט איפה לבנות לרשויות המקומיות. ככה, הוא מסביר, יישמרו האינטרסים של הקהילות המקומיות אל מול האינטרסים של הקבלנים. ליסה ננדי, שרת הבינוי בממשלת הצללים של הלייבור, הסבירה שממשלה בראשות סטארמר תשחרר לבנייה “שטחי חגורה ירוקה באיכות נמוכה”. אבל השמרנים שמחו להזכיר שעד לא מזמן ננדי דווקא הביעה התנגדות לבנייה בשטחים הללו. בנוסף, סונאק נשאל שוב על הנושא כדי להבין איפה הוא עומד מול סטארמר, והוא חזר על כך שאין בכוונתו לאפשר בנייה בחגורה הירוקה.
קו שבר
רבים מהפרשנים רואים בנושא בנייה בחגורה הירוקה את אחד מקווי השבר שיהיו בין השמרנים ללייבור בבחירות הבאות. השמרנים, כאמור, יהיו נגד בנייה כזו. בקיץ רוברט קולוויל, אחד מהאנשים שסייעו לחבר את מצע המפלגה השמרנית לבחירות 2019, האשים את סונאק בכך שהוא מנגן על “הפנטזיה שאנחנו יכולים לבנות את כל הבתים שאנחנו צריכים במעזבות, הרחק מכל מקום בו המצביעים השמרנים עלולים לראות אותם”. קולוויל לא אמר את המילה המפורשת, אבל הרבה אחרים שמחים להגיד אותה: נימביזם (nimbyism), קיצור ל-not in my back yard. כלומר, נטען נגד המתנגדים לבנייה בחגורה הירוקה שהם אנשים עם נוף לשטחים הפתוחים ולא רוצים שיהרסו להם אותו עם עוד בניינים. בעיתון העסקים City A.M תיארו את הנימביסטים כ”קולניים, רהוטים ומאורגנים היטב”. יצוין שהתנגדות לבנייה כזו היא לא בהכרח העמדה השמרנית, והלורד קן קלארק דווקא דחק בסונאק לאפשר לבנות בחגורה הירוקה.
בלייבור, בינתיים, מסמנים שהם דווקא כן הולכים לאפשר בנייה בחגורה הירוקה. אבל הם לא ממש מציגים תכנית קונקרטית. וזה לא שאין כאלו. למשל מכון אדם סמית’ (שהשם אמור להסגיר מספיק לגבי עמדותיו הכלליות), שתומך בביטול מוחלט קונספט החגורה הירוקה, מוכנים לקבל גם פתרון ביניים: אם יש שתי תחנות רכבת שנמצאות במרחק עשר דקות הליכה זו מזו, והשטח ביניהן הוא חגורה ירוקה, צריך לאפשר לבנות בשטח הזה. לפי הערכות המכון, זה אמור לאפשר לבנות כמיליון יחידות דיור. המרכז לערים חשב על פתרון דומה, בו יתאפשר לבנות ברדיוס של 800 מטר מתחנות רכבת שמגיעות למרכזי ערים גדולות תוך פחות מ-45 דקות. אבל הלייבור לא הציעו שום דבר ברור שכזה. הדבר הוביל לביקורת ולדרישה שגם אם באמת אפשר להיכנס קצת לתחומי החגורה, יש לעשות זאת עם פיקוח מתאים שישמור על הסביבה.
תהיה חגורה ירוקה?
אם יש דבר שאין עליו מחלוקת זה שבריטניה צריכה עוד בתים, ודחוף. העובדה שב-2022 ההגירה לבריטניה נטו (מספר הנכנסים פחות מספר היוצאים) עמדה על 606 אלף איש רק מגדילה את הצורך בעוד דיור. המחלוקת היא איפה לבנות אותם, והאם לעשות את זה בחגורות הירוקות. עכשיו, לעניות דעתי – ואני לא מומחה לתכנון עירוני, כך שאני אומר את הדברים בזהירות – יש בקונספט של חגורה ירוקה אלמנטים חיוביים. מעבר לעניינים חשובים כמו שמירה על הטבע (למרות שהחגורה הירוקה לא כוללת רק שטחי טבע), מרחבים פתוחים וירוקים גם נחוצים לדברים כמו מיטוב בריאות הנפש וכיוצא באלה. אבל, זה לא אומר שהביצוע הנוכחי עובד – בין אם לשם השגת מטרותיו ובין אם כדי לאפשר דיור – ואפשר לדון על זה.
הבעיה היא שסונאק מציע פתרונות קסם – למרות שיש גורמים שסבורים שטכנית שטחי המעזבות מספיקים כדי לענות טכנית על דרישות הבינוי בבריטניה, הפיזור שלהם באנגליה לא מאפשר להישען רק עליהם – וסטארמר מציע פתרונות מעורפלים שעלולים לגרום ללא מעט נזק בפני עצמם. וכמובן, כל הדיון הזה נעשה מתוך נקודת הנחה שמבחינת צפיפות הבינוי כבר בנו את המקסימום האפשרי שלא יפגע באיכות החיים. רק שזה לא תמיד המצב: סטטיסטיקות של משרד הבינוי מראות שבלונדון, לדוגמא, חלק מהרובעים המנהליים בטבעת החיצונית של העיר יכולים להשתפר מבחינת צפיפות. המרכז לערים כבר קרא לאפשר להגדיל את הצפיפות בפרברים, אבל הפוליטיקאים לא ממש מתייחסים לפקטור הזה. כמובן, באיזשהו שלב גם עם בנייה צפופה עשוי להיגמר המקום (וגם, אני מניח, היא לא תמיד מתאפשרת), ועדיף לגלוש לשטח של חגורה ירוקה מאשר לבנות יישוב חדש. אבל היעדרות הפרמטר הזה, יחד עם ההבטחות על הקרח של הפוליטיקאים, מראות שהם עדיין לא דנים בעניין הזה ברצינות הראויה.