נפל דבר: השרה הראשונה של סקוטלנד, ניקולה סטרג’ן, הודיעה על התפטרותה מראשות ה-SNP, שתוביל בהמשך להתפטרותה מתפקיד השרה הראשונה. היא הסבירה את ההתפטרות בכך שלא נותרה בה אנרגיה להמשיך לבצע את התפקיד בצורה מיטבית, אבל רבים תוהים אם זה לא בגלל הפארסות הפוליטיות שעברה עם חוק ההכרה המגדרית שלה. כעת ה-SNP תצטרך לבחור מחליפ/ה לסטרג’ן, ובינתיים בלייבור מחככים ידיים בתקווה להשתלט בחזרה על מושבי סקוטלנד שאבדו להם ב-2015. וגם עתידה של תנועת העצמאות הסקוטית לא ברור כעת | צילום: ממשלת סקוטלנד

אתמול (ד’) התרחשה דרמה בסקוטלנד: השרה הראשונה ניקולה סטרג’ן הודיעה על התפטרותה מהתפקיד. אחרי שב-2022 בוריס ג’ונסון וליז טראס התפטרו כתוצאה מלחץ פומבי אדיר עליהם שיפנו את המקום, ההתפטרות הזו הייתה מפתיעה בכך שהייתה מכובדת ושנקבעה בתזמון שסטרג’ן עצמה בחרה (על פניו, לפחות). ועכשיו סקוטלנד, תנועת העצמאות הסקוטית וה-SNP עומדות בפני פרק חדש.

כמקובל בבלוג, הפוסט לא יסכם את פועלה של סטרג’ן, וזה יקרה בפוסט פרידה נפרד. הפוסט הזה יעסוק בהתפטרות עצמה.

אירועים קודמים

אמנם על ניקולה סטרג’ן לא היה לחץ כבד לפרוש, אבל כן היו סדקים בהנהגתה. הסיפור הוא בעיקר החקיקה שלה להכרה מגדרית בטרנס*. החקיקה הזו הקלה משמעותית על טרנסים וטרנסיות לקבל הכרה מהמדינה במגדר החדש, והדבר הביא לשבר גדול בתוך המפלגה של סטרג’ן, ה-SNP. כמה גדול השבר? ובכן, אש ריגן התפטרה מתפקידה בממשלה הסקוטית, והייתה לשרה הראשונה שהתפטרה על רקע עקרוני מאז שה-SNP עלתה לשלטון בסקוטלנד ב-2007. תשעה חברי מפלגה בפרלמנט הסקוטי (מתוך 64 חברי פרלמנט סקוטי של המפלגה, 14.1%) הצביעו נגד החקיקה, המרד הגדול ביותר ב-SNP מאז עלייתה לשלטון. בדצמבר מי שהנהיג את המפלגה בפרלמנט הבריטי, איאן בלאקפורד, התפטר מתפקידו, לפי חלק מהדיווחים בגלל שהלחץ עליו ממתנגדי סטרג’ן נהיה בלתי נסבל. לכך התווספה ההתנהלות הכושלת של סטרג’ן בסוגיית הכלא המתאים לאסירה טרנסית שהורשעה במעשי אונס שביצעה כשהייתה גבר (הדבר לא נעשה בחסות החוק, אבל הסמיכות הגבירה את האפקט התקשורתי). החוק עצמו לא נכנס לתוקף עקב וטו של ממשלת בריטניה.

ניקולה סטרג'ן
סבלה ממרידות. ניקולה סטרג’ן (צילום: ממשלת סקוטלנד)

בנוסף, כדאי לזכור שסטרג’ן עמלה בשבועות האחרונים גם על הוצאתה של סקוטלנד לעצמאות, השאיפה הגדולה ביותר של ה-SNP. אחרי שב-2022 היא ביקשה מבית המשפט העליון שיפסוק אם יש לה את הסמכות לערוך משאל עם על עצמאות סקוטית בלי לבקש רשות מהממשלה בווסטמינסטר וקיבלה תשובה שלילית, ניקולה סטרג’ן הודיעה שתהפוך את הבחירות הכלליות שמתוכננות לשנה הבאה למשאל עם דה פקטו. בינתיים לא ברור איך בדיוק הבחירות הכלליות יוכלו להוות משאל כזה, אבל בשבועות הקרובים היינו אמורים לקבל איזשהו מתווה. בפועל, יש דיון ער בתוך ה-SNP אם זו האסטרטגיה הנכונה להתמודד עם החסימות מצד וסטמינסטר.

הודעת ההתפטרות של ניקולה סטרג’ן

אתמול (ד’) אמצעי התקשורת החלו לדווח במפתיע: “ניקולה סטרג’ן צפויה להודיע על התפטרות”, עם מסיבת עיתונאים שנקבעה ל-13:00 (שעון ישראל). באיחור מה, מסיבת העיתונאים של סטרג’ן החלה, עם הצהרת פתיחה ארוכה משהו. סטרג’ן הסבירה שלמרות שתפקיד השרה הראשונה היה זכות עבורה, מהרגע שנכנסה לתפקיד היא ידעה שעליה לשים לב מתי הגיעה העת לפרוש, גם אם לאנשים מבחוץ זה ייראה מוקדם מדי. “בראשי ובלבי אני יודעת שהזמן הזה הוא עכשיו”, היא אמרה. “זה נכון עבורי, למפלגתי ולמדינה”. לכן היא הודיעה על כוונתה להתפטר, וביקשה מהמזכירה הלאומית של ה-SNP לארגן בחירות לתפקיד ראש המפלגה, שגם יחליף אותה בתפקיד השר הראשון. היא תישאר בתפקיד עד שייבחר המחליף.

לטובת מי שעשויים להיות מאוכזבים מההחלטה, סטרג’ן הציגה את הסיבות שהביאו אותה להסיק שהגיע הזמן ללכת. סטרג’ן הכחישה שהדבר נובע מ”לחצים קצרי טווח”, קרי אותם בקעים במפלגה שציינתי קודם. לדבריה, למרות שההתפטרות נראית פתאומית, היא למעשה נאבקה עם שתי שאלות במשך שבועות: ראשית, האם להמשיך בתפקיד טוב עבורה? וחשוב יותר, האם להמשיך ייטיב עם המפלגה, עם סקוטלנד ועם מטרת העצמאות? היא הסבירה שלמרות שיש מי שחושבים שהתשובה לשאלה השנייה היא חיובית, היא עצמה הייתה בספקות לגבי זה. משרת השרה הראשונה דורשת זמינות 24/7, עניין שוחק כשלעצמו, ולכך אפשר להוסיף את הברוטליות שבשדה הפוליטי. “אני בת אדם לא פחות מפוליטיקאית”, אמרה. היא הייתה יכולה להחזיק בתפקיד עוד תקופה, אבל היא כבר לא מסוגלת לתת את כל כולה לתפקיד, בטח לא עד הבחירות הבאות לפרלמנט הסקוטי.

עניין נוסף הוא העצמאות: את ההחלטה על חלופה למשאל עם יש לקבל כמפלגה, ולא היא לבדה. בגלל שעמדתה ידועה, הדבר עשוי לפלג את ה-SNP בכנס שייערך בנושא בחודש הבא. לכן היא מעדיפה לתת למפלגה לגשת לסוגיה כדף חלק. בנוסף, היא סבורה שמישהו במקומה בראש המפלגה יוכל להתמודד טוב יותר עם הפילוג בפוליטיקה הסקוטית ולהכין את התשתית לה זקוקה התנועה לעצמאות. את דבריה סיימה בדברי תודה למפלגה ולסקוטלנד על הכבוד שנתנו לה בהנהגתן.

ניתוח

לנאום היה ניחוח השחצני מעט, שהדגיש לא פעם את אלו שאולי לא מעוניינים בלכתה של ניקולה סטרג’ן. אמנם במשך רוב כהונתה בת שמונה השנים יותר אנשים חשבו שהיא עשתה עבודה טובה מאשר כאלו שלא, אבל כבר חודשים רבים שהפופולריות שלה בדעיכה ונראה שכעת כבר יש יותר אנשים שמתנגדים לה מאשר כאלו שתומכים בה. וגם, צניעות לא תזיק. ובכל זאת, הטון המוביל של הנאום היה משהו שהזכיר מאוד את הפרישה של ראשת ממשלת ניו-זילנד לשעבר ג’סינדה ארדרן, שהסבירה כי החליטה על הצעד בגלל ש”לא נותר לי דלק במיכל” וש”זה הזמן”. סטרג’ן למעשה אמרה שהיא כבר לא מסוגלת לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר, זו שמגיעה לסקוטלנד. לא היה צורך בדרישה פומבית להתפטר, לא היו שם שערוריות, היא פשוט הגיעה למסקנה שזה הזמן הנכון לעשות זאת.

ניקולה סטרג'ן
קבעה את הנרטיב. ניקולה סטרג’ן (צילום: ממשלת סקוטלנד)

כמובן, וכבר ניכנס לזה לעומק, קשה להאמין שלתסיסה בתוך ה-SNP אין קשר לכך (למרות שהיא המשיכה להכחיש גם כשהעיתונאים שאלו אותה על זה, וגם הכחישה שהיא סבלה ממשבר אמון במפלגה). לאחר הפרישה של ארדרן לפני שבועות ספורים, סטרג’ן אמרה שלה עצמה נותר הרבה דלק במיכל, ובכל זאת הנה אנחנו. נראה שהיא רצתה להתפטר גם כדי לבחור לעצמה את התזמון, לפני שהדבר ייעשה בנסיבות הרבה פחות נעימות, וגם כי היא רצתה לקבוע את הנרטיב של הסיבות להתפטרותה. ובכל זאת, לקבוע נרטיב לפיו היא כבר לא יכולה לעשות את תפקידה כנדרש זה לא מובן מאליו.

תגובות

כשבוריס ג’ונסון התפטר, הדבר נעשה בקלון, ויריביו הפוליטיים בירכו על כך. ליז טראס התפטרה אחרי שיצרה כאוס כלכלי אדיר בזמן קצר, כך שגם על לכתה יריביה הפוליטיים לא הזילו דמעה. ניקולה סטרג’ן, לעומת זאת, בחרה לעצמה את מועד הפרישה ובהתאם זכתה לפרגונים רבים. אנאס סארוואר, ראש השלוחה הסקוטית של הלייבור, שיבח אותה על התשוקה והמחויבות שלה. ראש הלייבור, קיר סטארמר, אמר כמובן שמפלגתו תביא לסקוטלנד את השינוי לו היא זקוקה, אבל הקדיש גם הוא כמה מילות הערכה. ראש השלוחה הסקוטית של השמרנים, דאגלס רוס, שם את הדגש על הנזק שסטרג’ן יצרה, אבל פתח בכך שהנהגה פוליטית היא משימה תובענית. הבוס שלו במפלגה, ראש הממשלה רישי סונאק, היה יותר מפרגן: הוא הודה לה על שירותה הארוך (שני עשורים בפרלמנט הסקוטי), והבטיח להמשיך לשתף פעולה עם הממשלה הסקוטית. ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי כינה אותה “ענקית של הפוליטיקה הבריטית”, גם אם הביע תקווה שהבא אחריה יתרכז בסדרי העדיפויות של הציבור הסקוטי.

ב-SNP, כמובן, בכלל היללו. ראש המפלגה בווסטמינסטר, סטיבן פלין, למרות שהעפלתו לתפקיד בדצמבר נחשבה לחדשות רעות עבור סטרג’ן, תיאר אותה כ”מקור השראה” עבורו. איאן בלאקפורד, שהיה מקורב לסטרג’ן, אמר שהמפלגה איבדה מנהיגה גדולה. חבר הפרלמנט הבריטי ג’ון ניקולסון התעקש שסטרג’ן עושה את מה שהיא עושה בגלל שזה הזמן הנכון ולא בגלל התסיסה נגדה בתוך המפלגה.

למה ניקולה סטרג’ן באמת פרשה?

אפשרות אחת היא לקבל את דבריה כפי שהם: אין לה יותר אנרגיה לזה והגיע הזמן להניח את המפתחות. ייתכן, אבל אז למה היא אמרה לפני שבועות ספורים שהיא לא מתכוונת לפרוש? וגם, התזמון של כל הסיבוכים הפוליטיים שלה הוא צירוף מקרים מעניין למדי. האם יכול להיות, כפי שהציעו העיתונאים בהצהרה של סטרג’ן, שזה בגלל הפארסה של חוק ההכרה המגדרית, יחד עם כשלים בממשלת ה-SNP בתחומים כמו בריאות וחינוך? אלכס סלמונד, שהיה ראש ה-SNP לפני סטרג’ן ושמאז פתח את מפלגה אלפה המתחרה, שלל את האפשרות. לדבריו, כשיש בעיות בתפקוד הממשלה מנסים לפתור אותן (אלא אם כן, כמובן, המצב נהיה כבר קטסטרופלי כמו במקרה של טראס).

יש בדבריו של סלמונד מן האמת, אבל הוא מפספס נקודה: חוק ההכרה המגדרית לא סתם היה שנוי במחלוקת. הוא קורע את המפלגה מבפנים, ואת המרידות שהוא גרם כבר פירטתי. הדבר גם היה שגוי מבחינת דעת הקהל, שכן מדובר בנושא שלמרות שעבור טרנס* מהווה דיני נפשות לא עניין יותר מדי את הציבור הכללי. סטרג’ן לקחה את הנושא הזה, שמה אותו במרכז הבמה, והכריחה את הציבור לתפוס צד, במה שהפך לנושא מפלג לא רק עבור הציבור הסקוטי, אלא עבור מצביעי ה-SNP. הדבר כנראה גם הביא לכך ששביעות הרצון הכוללת ממנה הפכה לשלילית. במילים אחרות, ההצעה הזו, בעיקר בגלל התנהלות כושלת מצד סטרג’ן (למרות שכפי שיעידו עליה רבים, היא לרוב יודעת לתקשר מעולה עם הציבור), פגע בפופולריות שלה בציבור הרחב, בבייס ובקרב חברי הפלרמנט שלה. הדבר את הנהגת המפלגה למשימה קשה בהרבה.

ניקולה סטרג'ן ואלכס סלמונד
אז מה הסיבה? ניקולה סטרג’ן עם אלכס סלמונד (צילום: ממשלת סקוטלנד)

כמובן, אי-אפשר לדעת בוודאות. אני לא בוחן כליות ולב. אבל דבר אחד כן אפשר להגיד: ניקולה סטרג’ן יודעת מתי מגיע הזמן ללכת. או שהיא עשתה את זה באמת כי היא הרגישה מיצוי, או כי היא הבינה שאם היא תמשיך בתפקיד היא תמצא את עצמה הולכת בנסיבות שיותר דומות לאלו של מרגרט ת’אצ’ר מאשר של ג’סינדה ארדרן.

השלכות

יש שני גורמים שהולכים ליהנות מהפרישה הזו. ראשית, ניקולה סטרג’ן עצמה, שתזכה לקצת יותר זמן פנוי. שנית, מפלגת הלייבור. מושבי הבחירה בסקוטלנד חיוניים מאוד ללייבור כדי לזכות ברוב בווסטמינסטר, אך בבחירות 2015 היא איבדה את הרוב שהיה לה שם לטובת ה-SNP. הסברה במפלגה היא שאחת הסיבות לפופולריות של ה-SNP הייתה הפופולריות של העצמאות (לא פופולרית בהכרח כמו ההישארות בממלכה, אבל מספיק פופולרית כדי לנצח במסגרת שיטת הבחירות), ושהפופולריות הזו באה מהפופולריות של ניקולה סטרג’ן לאורך רוב שנות כהונתה. כעת, כשהיא הולכת, בלייבור מקווים שיהיה אפשר להשתלט בחזרה על סקוטלנד. במפלגה גם בונים על כך שלסטרג’ן אין יורש או יורשת מובהקים, מה שעשוי להביא לכך שאת ה-SNP תנהיג דמות חיוורת.

קיר סטארמר
רואה הזדמנות. קיר סטארמר (צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי)

יש גם השלכות אפשריות לתנועת העצמאות. ל-SNP אין ממש מושג מה היא רוצה לעשות עם העובדה שממשלת בריטניה לא מאפשרת את קיומו של משאל עם נוסף. כל עוד סטרג’ן הנהיגה את המפלגה היה אפשר לנסות לאחד אותה סביב הרעיון של משאל דה פקטו באמצעות הבחירות. אבל כעת המפלגה אמורה להיכנס לשם בלי עמדה מוכוונת מלמעלה, מה שעשוי להיות כר פורה למתחים פנימיים במפלגה. כמובן, ייתכן שחבריה יראו יכולת לקיים דיון בוגר ושהמפלגה רק תצא מחוזקת מכל הסיפור. אבל המפלגה עוברת תהליכי דוגמטיזציה מהסוג שעוברת המפלגה השמרנית, מה שמעלה ספקות לגבי היכולת שלה להגיע להסכמה רחבה. הדברים האלו יכולים להזיק לתנועת העצמאות הרחבה יותר. אבל, כמובן, התנועה הזו כנראה גדולה יותר מניקולה סטרג’ן וליוניוניסטים לא כדאי להיכנס לשאננות.

מי יחליף את ניקולה סטרג’ן?

כמובן, אי-אפשר לדעת בשלב הזה. בורסת השמות מציעה כמה וכמה שרים ושרות בממשלת סקוטלנד: שרת התחבורה ג’ני גילרות’, שר אירופה ניל גריי, שר הבריאות המזה יוסף, שר החוקה אנגוס רוברטסון, שרת האוצר קייט פורבס וסגן השרה הראשונה ג’ון סוויני. השמות של פורבס, יוסף, רוברטסון וסוויני רצים חזק יותר מאחרים, אבל גם יש עליהם ביקורת רבה בשל תפקודם כשרים. בשלב הזה לא ניתן לדעת, וברגע שיתבררו כללי המרוץ להחליף את סטרג’ן והמועמדים הסופיים נוכל לצלול פנימה. הבעיה של כל אחד ואחת מהם היא שסטרג’ן הפכה למזוהה מאוד עם תנועת העצמאות, ברמה כזו שתהיה עבודה רבה כדי להעביר את הזיהוי הזה לשר/ה הראשונ/ה החדש/ה.

לסיכום

הפרישה של ניקולה סטרג’ן (שתישאר בפרלמנט הסקוטי) נעשתה באווירה טובה יחסית, אבל כשברור שיש כבר חריקות במנהיגותה. זה טבעי אחרי שמונה שנים בתפקיד השרה הראשונה (הכהונה הארוכה ביותר מאז ייסוד הפרלמנט הסקוטי במתכונתו הנוכחית בסוף שנות התשעים). היא משאירה מאחוריה מפלגה מסוכסכת, והאתגרים שהיא משאירה מאחוריה גדולים לא פחות מהנעליים שהיא משאירה.

ההתפטרות הזו היא גם אירוע משמעותי בפוליטיקה הסקוטית, ופוטנציאלית בפוליטיקה הבריטית כולה. לדבר עשויות להיות משמעויות רציניות, לטוב או לרע, על תנועת העצמאות הסקוטית. ייתכן שהתנועה תתקשה להמשיך עם המומנטום בלי הכריזמה של סטרג’ן, אבל ייתכן שמישהו טרי יוכל להביא בשורה בתחום. בלייבור רואים את הפוטנציאל לחזור לבכורה בסקוטלנד, אבל ייתכן שהם דווקא ימצאו יריב קשה יותר. והדברים האלו גם ישפיעו על האופן בו תיראה הפוליטיקה הלאומית: כמה נושא העצמאות יעלה שוב בפרלמנט שבווסטמינסטר? האם הלייבור תוכל להשיג רוב בלי קואליציה? האם מנגד התסיסה של הבדלנים הסקוטים דווקא תגבר? הרבה שאלות, ובעתיד הלא רחוק נקבל את התשובות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *