קזינו דה שטרסבורג

פוסט אורח: בכירים שמרנים בראשות שרת הפנים ברוורמן שוב משתעשעים ברעיון לפרוש ממועצת אירופה ומאמנת זכויות האדם שלה. מדובר בהימור פוליטי ומשפטי שאמור לקרוץ לאגף הימני של השמרנים ולהפגין כוח מול מועצת אירופה על רקע חוקי ההגירה המתוכננים. מה הסיכוי שהמהלך הזה יתממש ומה ההשלכות שלו? עמרי לוין מסביר ומציג תחזית לעתיד | צילום: אדריאן גרצוק

במפלגה השמרנית, בעיקר שרת הפנים סואלה ברוורמן, שוב משחקים פומבית ברעיון לפרוש ממועצת אירופה ומאמנת זכויות האדם שלה (European Convention on Human Rights, או בקיצור ECHR). הסיבה לרצון הזה לפרוש מהמועצה ומהאמנה היא חוקים חדשים שהממשלה מתכננת להעביר בפרלמנט שיאפשרו לה להתמודד טוב יותר עם זרם המהגרים הבלתי חוקיים המגיעים לחופיה של בריטניה בסירות קטנות מאירופה.

סדר בעובדות

לפני שאתייחס למהלך הזה, הנה תזכורת חשובה: מועצת אירופה אינה האיחוד האירופי. בעוד האיחוד, במקור, עסק בעיקר בסחר חופשי בין מדינות ורק לאחר מכן הרחיב את תחומי העיסוק שלו (וספג על כך ביקורת), מועצת אירופה מאז ומעולם היתה גוף העוסק בזכויות אדם, והיא אף קדמה לאיחוד האירופי. בריטניה היתה ממקימות הגוף הזה, ווינסטון צ’רצ’יל אף נשא את נאום הפתיחה החגיגי שלו. זאת בניגוד לאיחוד האירופי, אליו בריטניה הצטרפה רק בשנות ה-70. הגוף הידוע ביותר של המועצה הוא בית הדין האירופי לזכויות אדם (European Court of Human Rights), שפסיקותיו מחייבות את החברות. מושבו של בית הדין הוא בשטרסבורג. בניגוד לאיחוד האירופי, מועצת אירופה לא מחוקקת חוקים עבור המדינות החברות. לכל היותר, בית הדין יכול להורות לחברות לשנות את החוק שלהן כך שיעלה בקנה אחד עם מה שהתחייבו עליו באמנת זכויות האדם, אם נקבע שהוא מפר את האמנה, או לתת מענה ליחידים שזכויותיהם הופרו.

אז מה כתוב בעצם באמנת זכויות האדם לגבי הגירה? לא זו בלבד שהאמנה לא אוסרת על מעצר וגירוש של מהגרים בלתי חוקיים, היא אפילו מתירה זאת במפורש, למשל בסעיף 5 ובפרוטוקול 7. עם זאת, יש לכבד את זכויות המהגרים הבלתי חוקיים להליך הוגן: אין לגרש קולקטיבית אנשים ויש לאפשר לכל אדם להישמע בפני הרשויות לפני שמגרשים אותו. האם בבריטניה של 2023 זו דרישה קשה מדי?

קולות דומים נשמעו כשה-ECHR פסק נגד חוקיות הגירוש של מהגרים לרואנדה על ידי בריטניה, אבל גם שם – דובר על התכנית הספציפית הזו, שכללה למשל מעצר בלי משפט, לא על עצם המעצר וההרחקה של מהגרים לא חוקיים. כפי שמדינות אירופיות אחרות עם מדיניות הגירה מחמירה מדגימות, ניתן ליישם מדיניות כזו גם במסגרת האמנה. אפשר להתווכח לגבי מדיניות כזו, אבל עובדה היא שגם מדינות שכבר מזמן שועטות במורד המדרון הדמוקרטי לעבר שלטון סמכותני, כמו טורקיה, פולין והונגריה, חברות באמנה ופרישה שלהן כלל לא עומדת על הפרק. המדינות היחידות ביבשת אירופה שאינן חברות בה הן רוסיה (שלא פרשה אלא סולקה, וגם זה קרה רק השנה) ובלרוס. לא מועדון שבריטניה צריכה להתגאות בחברות בו.

בקלחת הפוליטית

מה חושבים על כך באופוזיציה? מן הסתם, קיר סטארמר, כעורך דין בהכשרתו ופרקליט המדינה בעבר, מתנגד למהלך כזה וכמוהו כל מפלגת הלייבור. כנ”ל ה-SNP והליברל-דמוקרטים. השאלה היא האם לסטארמר יהיה אומץ להתנגד לכך פומבית, או שהוא יחשוש שזה יצטייר כהפרת ההבטחה שלו לא להחזיר את גלגל הברקזיט לאחור. ברגע שהוא יתבטא בנושא הזה, תסמכו על הימין הבריטי שיתקוף אותו, תוך הסתמכות על כך שלבריטי הממוצע אין מושג מה ההבדל בין האיחוד האירופי למועצת אירופה.

איך אני יודע שזה יקרה? ברוורמן בעצמה הגיבה להחלטה של בית הדין לעצור את הגירוש לרואנדה ש”מדובר בתוצאה מאכזבת למי שחשב שהשגנו שליטה על הגבולות שלנו”. בכך גם כורכת בכוונה את ה-ECHR עם ברקזיט (שכאמור, כלל לא קשור), וגם הופכת את הפרישה מה-ECHR לצעד טבעי, כמעט מתבקש, אחרי ברקזיט, שיאפשר לבריטניה לעשות “ברקזיט על מלא”. אז זהו, שזה לא יקרה. אם כבר, להיפך: הסכם יום שישי הטוב בצפון אירלנד והסכם הברקזיט עם האיחוד האירופי מזכירים את האמנה ומאשרים את מחויבותה של בריטניה כלפיה. יציאה של בריטניה מהאמנה האירופית לזכויות אדם תהיה הפרה של כל ההתחייבויות הללו, ותזרוק את בריטניה לעוד שנים של כאוס משפטי ופוליטי. רע מאוד לבריטניה, רע מאוד לשלום בצפון אירלנד, אולי טוב למפלגה השמרנית בטווח הקצר. אחרי הכל, כשהבחירות האחרונות עסקו בעיקר בברקזיט, זה נגמר מצוין מבחינתם.

תחזית לעתיד

ומה הסיכוי שזה יקרה? בטווח הקצר – נמוך מאוד. גורמים במפלגה השמרנית צוטטו בעיתונות כאומרים שהם לא יתמכו בצעד כזה, בטח לא בלי שזה מופיע במפורש במצע המפלגה לבחירות. גורמי ממשל אמרו בעילום שם לגארדיאן שהם מודעים לכך שלא תהיה פרישה ממועצת אירופה בפרלמנט הנוכחי או במילים אחרות – כרגע זה רק בלוף. בריטניה מנסה להלך אימים על שופטי בית הדין האירופי כדי שלא יפסוק נגדה בתיקים עתידיים בנושא החקיקה הבריטית לגבי מהגרים לא חוקיים. על הדרך, זה מאפשר לרישי סונאק לנסות לפייס את האגף הימני במפלגה שלו שעדיין מפנטז על קאמבק של בוריס ג’ונסון או אפילו של ליז טראס.

הבעיה עם האסטרטגיה ההרפתקנית הזו, שאין הרבה בינה לבין שמרנות מסורתית, היא שהיתה ממשלה שמרנית שכבר ניסתה אותה, והיא התגלתה כהימור כושל במיוחד: זו של דייוויד קמרון בין השנים 2010-2016. בהתחלה, שזה השלב בו אנחנו נמצאים כרגע, פרישה ממועצת אירופה נשמעת כמו רעיון הזוי שלא יעבור לעולם, נחלתם של פוליטיקאים ימנים קיצוניים ולא משפיעים במיוחד. אחר כך, זמן יעבור, בתודעה הציבורית יזרעו הזרעים שמדובר במהלך אפשרי וכדאי. ואז, פתאום, זה כבר יופיע במצע המפלגה השמרנית. מפלגת הלייבור, תחשוש להתנגד כדי חס וחלילה לא להרגיז את הבוחרים שלה בערי התעשייה הצפוניות, שכבר יתחילו לדרוש זאת. נו, כבר הבנתם לאן זה הולך: בפעם הבאה שהשמרנים ינצחו בבחירות, כבר יתחיל לחץ על ראש הממשלה לבצע את המהלך הזה, שכאמור, אם יהיה מדובר ברישי סונאק, הוא לא באמת רוצה בו או חושב שהוא נחוץ.

מי שבאמת ייפגע מהצעד הזה הזו הם קודם כל החלשים: כל אותם עותרים שלא קיבלו מענה מבתי המשפט בבריטניה: עצורים, אסירים, עניים, בני מיעוטים, להט”בים, קורבנות סחר בבני אדם או עינויים – כל אותם אנשים שהדלת לבית הדין בשטרסבורג תיסגר בפניהם. ת’רזה מיי כבר קראה בעבר לפרישה ממועצת אירופה, אך חזרה בה. זו כאמור כבר הפעם השניה שברוורמן ותומכיה במפלגה קוראים לפרישה ממועצת אירופה, ואולי הפעם הגלגלים באמת התחילו לנוע. עד שזה יקרה, אם בכלל, יעברו כנראה שנים, אבל האם הפעם יימצא מישהו שיעצור את זה בזמן, לפני שיהיה מאוחר מדי?

עמרי לוין הוא דוקטורנט למשפטים בקינגס קולג’ לונדון