לעצור את הקטאר

פוסט אורח: מחר (א’) יתחילו משחקי גביע העולם בכדורגל, המונדיאל, והאוהדים של נבחרות אנגליה ו-וויילס מתרגשים. אבל מעל המונדיאל הזה מרחפת העננה של רמיסת זכויות האדם במדינה המארחת, קטאר. האם הנבחרות, האוהדים או הפוליטיקאים מתכוונים למחות באיזשהו אופן? עמרי לוין מספר שלא ממש ברור מה אנשי הנבחרת יעשו, האוהדים לא ממש מתעסקים בפוליטיקה ובקרב הפוליטיקאים עצמם קולות המחאה מגיעים רק מהאופוזיציה. וגם מעט המחאה שיש עשויה לגווע אם נבחרת אנגליה תעפיל לשלב מתקדם | צילום: ירניי פורמן

ביקור באנגליה במהלך גביע עולמי בכדורגל הוא אחת החוויות המהנות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: חודש של שכרון חושים בו כל הפאבים מתקשטים, הפארקים מתמלאים באוהדים עטופים בדגלי סנט ג’ורג’, הבירה נשפכת כמים בכיכר טרפלגר ומצננת את החום של יולי ואוגוסט, אווירת אופוריה כללית, עד לאכזבה הבלתי נמנעת וחזרה לספורט הלאומי של הפיכת הנבחרת ושחקניה לשק חבטות. אי אפשר בלי העקיצות ההדדיות לסקוטים (שהפעם לא העפילו), לוולשים (שהפעם כן העפילו), וליריבות המסורתיות מארגנטינה וגרמניה.

לא הפעם. או לפחות: לא כמו שאנחנו מכירים. חבורה של גברים מזדקנים אפופי אישומים בשחיתות החליטה להביא את גביע העולם למדינה שכל קשר בינה לבין כדורגל מקרי בהחלט, שאלפי עובדים זרים נהרגו בה בגלל תנאי העבודה המחרידים, שהומוסקסואליות אינה חוקית בה ואולי הכי גרוע מבחינת אוהדי אנגליה – בירה אינה חוקית לשתייה, וזאת שמיובאת למדינה לכבוד המונדיאל עולה 12.5 ליש”ט לפיינט (ושגם אותה לא יוכלו לשתות באצטדיון). אני מדבר כמובן על קטאר. בנוסף, בשבוע האחרון ירד בלונדון גשם חזק בכל יום ובטח שאף אחד לא יצפה במשחק בחוץ. לא זה המקום להרחיב בנושא, אבל ברור שגביע העולם הזה שנולד בחטא רע לעולם, רע לזכויות אדם ורע לכדורגל.

This weekend’s @theipaper cartoon#Qatar2022 #QatarWorldCup2022 #FIFAWorldCupQatar2022 #FIFA #WorldCup2022 #WorldCup pic.twitter.com/XYsW8SS7Ia

— Ben Jennings (@BJennings90) November 18, 2022

קולות האוהדים

האוהדים האנגלים, לטוב ולרע, אדישים למדי: יהיו אוהדים אנגלים ו-וולשים בקטאר, חלקם כבר הגיעו לשם עם הנבחרות, אבל לא נרשמת נהירה גדולה למפרץ. מצד שני, לא נרשמו מחאות במשחקי הפרמיירליג הסטריליים, ואפילו לא בליגות נמוכות יותר. זאת בניגוד לגרמניה, בה ארגוני האוהדים מוחים בכל שבוע מתחילת השנה נגד קיום הטורניר, ואפילו הקבוצות עצמן (ורדר ברמן למשל) מרימות את קולן נגד קטאר. אין באנגליה תרבות של קהל מאורגן, ודאי לא קהל עם תודעה פוליטית. יש מקסימום קצת גזענות (למשל – במילוול או צ’לסי) או שנאה למרגרט ת’אצ’ר (מהצד של ליברפול), אבל זה בשוליים. כשהכדורגל מתמסחר עד העצם – לא נותר אף אחד שירים את קולו.

מה יעשו הנבחרות?

השחקנים הבריטים לא החליטו, או לפחות לא חשפו עדיין, איך יגיבו. הקפטנים של רוב הנבחרות האירופיות, וביניהם הקפטן האנגלי הארי קיין, ילבשו סרטי זרוע שכתוב עליהם “one love” לתמיכה בקהילה הגאה. מעבר למחווה הסמלית הזו, יש גם יוזמות ממשיות יותר לתרום לרווחתם של העובדים הזרים ששרדו את התנאים המזעזעים בקטאר. מאמן נבחרת אנגליה גארת’ סאות’גייט רמז כי אנגליה לא תכבד את בקשת פיפ”א להתרכז רק בכדורגל, אבל עוד לא ברור איך בדיוק הוא יעשה זאת וכמה חריפה תהיה התגובה. דווקא השחקן הכי פוליטי בבריטניה, מרקוס רשפורד, שגרם לבוריס ג’ונסון לשנות את המדיניות שלו לגבי חלוקת מזון לתלמידי בית ספר, שומר על שתיקה.

לא רק קטאר מציבה בפני האנגלים דילמה כזו: משחקה הראשון של אנגליה יהיה נגד נבחרת איראן, ובבריטניה נשמעים קולות הקוראים לשחקנים להביע סולידריות עם הנשים האיראניות המוחות נגד המשטר.

אלופות אירופה הטריות, שחקניות נבחרת אנגליה ובראשן הכוכבת בת’ מיד, הביעו דעה נחרצת נגד הטורניר. אלא שמשקלן הציבורי, למרבה הצער, עדיין נמוך מזה של הגברים, וממילא קל להן יותר: הן לא צריכות לנסוע למדינה הזו, להתחרות בה ולהעמיד פנים שהכל בסדר. מצד שני, גם דייוויד בקהאם, אגדת כדורגל אמיתית, לא צריך להתחרות בקטאר ולא רק שהוא לא מוחה נגד גביע העולם, הוא אף מקבל כסף מקטאר כדי לקדם אותו.

פוליטיקאים בלי פוליטיקה

הפוליטיקאים הבריטים ניצבים גם הם בפני דילמה: האם גם הם, פוליטיקאים, צריכים לא לעסוק בפוליטיקה? האם עליהם ליישם את המלצת פיפ”א ו”לעסוק רק בכדורגל”? מבחינת שר החוץ ג’יימס קלברלי התשובה היא כנראה כן: הוא לא יחרים את הטורניר, ואמר כי ייסע אליו במסגרת עבודתו. לא זו בלבד, אלא שקלברלי קרא לאוהדי אנגליה “לכבד את החוקים במדינה המארחת” ובמפורש קרא ללהט”בים שלא למחות בקטאר. ראש הממשלה סונאק לא יגיע לקטאר, אבל דווקא שר הספורט סטיוארט אנדרו, הומו מוצהר, יגיע. בדיילי מייל פירשו את הצעד הזה כמחאה שקטה מצד סונאק.

בלייבור כבר הודיעו כי חברי קבינט הצללים לא יגיעו לטורניר. עם זאת, חברת הפרלמנט הבולטת ביותר בנושא היא לילה מוראן הליברל-דמוקרטית, חברת פרלמנט מטעם אוקספורד, פלסטינית במוצאה, ודוברת המפלגה לענייני חוץ. מוראן כתבה מכתב לסאות’גייט וקיין וקראה להם להתייחס למצב זכויות האדם בקטאר, ולגלות סולידריות עם הנשים באיראן.

ערכים מול הצלחה אפשרית

בפוסטים קודמים בבלוג חזיתי שאנגליה תיכשל בגביע העולם הזה. אם אני טועה בכך – כל מה שכתבתי עד עכשיו יכול להפוך ללא רלוונטי כלל. ניצחון במזל פה, הבלחה שם, ואנגליה יכולה להגיע לחצי הגמר. או אז, שיריIt’s Coming Home  יחזרו להישמע ברחובות, האוהדים יתאמנו על קפיצה למזרקה בכיכר טרפלגר אפילו בגשם וכנראה שגם פוליטיקאים בריטים ובני מלוכה יקפצו על העגלה. נראה אם שיח זכויות האדם ישרוד את השער הראשון של פיל פודן או מייסון מאונט.

עמרי לוין הוא דוקטורנט למשפטים בקינגס קולג’ לונדון