האם הרוח שאתם מרגישים היא משק כנפי ההיסטוריה, בסופו של העידן האליזבת’ני השני? הימים האחרונים הדגישו את התחושה של רגע היסטורי שהיה במות המלכה אליזבת’ השנייה, אבל גם את הצורך בהמשכיות. האחרון מהווה למעשה את מטרתה של המונרכיה הבריטית בעידן המודרני, ובכל זאת אחרי שבעים שנה קשה לזנוח את התחושה של סוף עידן. ובעצם, יש פה גם וגם, במדינה שיודעת להסביר לעצמה למה הדמוקרטיה שלה צריכה מלוכה | צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי
מחר תיערך הלווייתה של המלכה אליזבת’ השנייה, שהלכה לעולמה לפני מעט יותר משבוע. הדבר יביא את 12 ימי האבל שהוכרזו בממלכה לסיומם, ולמחרת היום בריטניה תתבקש לחזור למסלול, עם המשברים שכבר כאן והמשברים שבאופק. אבל לפני זה, שווה רגע לעצור ולהתבונן. המלך צ’רלס השלישי אמר לפרלמנט שהוא “מרגיש במשקלה של ההיסטוריה האופפת אותנו”. ואכן, יש פה תחושה של היסטוריה. אולי לא כזו שבעוד שלושים שנה ילמדו עליה בבתי הספר, אבל כזו שאנו חווים כעת ולא נחווה שוב לעולם. מצד שני, דווקא ההמשכיות היא זו שהועלתה על נס. ולכן, הנה דגימה מהאופן בו שני הדגשים האלו קיבלו ביטוי בימים האחרונים.
אבהיר שלמרות שיש פה גם קצת סיכום של האופן בו דברים התנהלו בימים האחרונים, אנקדוטות כמו העט הדולף של המלך או המדים של הארי ואנדרו או עניינים יותר חשובים כמו ההודעה של ליז טראס לאומה לא נכנסו, חלק מטעמי מחשבה שחבל להאריך יותר מדי וחלק בגלל חוסר רלוונטיות.
תור לאבל
הדבר הראשון שבלט לעין הוא ההשתתפות של תושבי בריטניה באבל. עוד לפני שההודעה על מותה של אליזבת’ יצאה באופן רשמי, אזרחים התגודדו מחוץ לארמון בקינגהאם וטירות אחרות של הכתר, כדי להביע את אבלם על המוות שהיה ברור שיוכרז. הדבר נמשך גם לאחר ההודעה הרשמית, עם המונים שהניחו זרי פרחים מחוץ לבקינגהאם וברמורל, מקום מותה של המלכה. לא היה מדובר רק באזרחי בריטניה שהגיעו, אלא גם בתושבים זרים שהתמזל מזלם להיות בבריטניה בתזמון הזה.
כשאנשים שהגיעו לחלוק את הכבוד הזה נשאלו על-ידי כלי התקשורת מדוע הם הגיעו, היו תשובות שונות, אבל רבות מהן היה הרצון לתת כבוד למלכה שהקדישה את חייה כדי לשרת את הציבור ובגלל התחושה של משק כנפי ההיסטוריה. כן, גם אנשים שהגיעו ממקומות רחוקים. העניין ברור: רגע כמו עכשיו לא יחזור. כשצ’רלס ימות, וכנראה גם כשוויליאם ילך לעולמו, סביר להניח שלא נחוש שמדובר ברגע מכונן כפי שהיה מותה של אליזבת’. צ’רלס מעל הכל יהיה בצל של אמו, בנו וגרושתו המנוחה. ויליאם ככל הנראה לא יספיק למלוך כל-כך הרבה זמן (ואם כן, לכו תדעו איזה עולם בדיוק יהיה פה כדי להתאבל עליו כמו שצריך). דיי ברור שהרגע הזה הוא רגע שלא ישוב. כולם רוצים להרגיש שהם נכחו בהיסטוריה הזו.
השילוב הזה, של מלכה נערצת יחד עם תחושת ההיסטוריה האופפת את הרגע הזה גם מסבירה את תורי הענק. מאות אלפים נעמדו בתור כדי לחלוף על פני ארמונה של המלכה שהוצב בהיכל וסטמינסטר (וזה אחרי שגם הוצב באדינבורו ומשך תורים גם שם). אמש (ש’) אורך התור הגיע ליותר משמונה קילומטרים עם זמני המתנה של כ-14 שעות. זה שיפור, כשבימים קודמים היה צורך לעמוד 24 ואף שלושים שעות בתור. הדבר נובע משילוב של האהבה לאליזבת’ ותחושת ההיסטוריה.
Hard to think of anything more British than paying tribute to the Queen with a massive queue
— David Wilcock (@DavidTWilcock) September 12, 2022
כמובן, לא כולם התאבלו. היו רפובליקנים, מתנגדי מלוכה, שהחליטו להביע את דעתם באופן בוטה דווקא בעת הזו. חלקם נעצרו, מה שהעלה חששות כבדים לגבי מידת חופש הביטוי בממלכה.
יחי המלך החדש
מותם של מונרכים אינו רק רגע לפרידה, אלא גם להתחדשות. האופן בו עובדת המערכת הפוליטית בבריטניה מביא לכך שבחילוף ראשי ממשלה, ישנה כחצי שעה – בין התפטרות היוצא למינוי הנכנסת – בה אין לבריטניה ראש ממשלה. קטיעה כזו לא מתאפשרת במונרכיה, ומרגע שאליזבת’ השנייה מתה, בנה הפך מיד לצ’רלס השלישי.
הדבר התחיל בנאום הראשון שלו כמלך, יממה לאחר מות אמו. היו שם הבטחות רבות, והנה אחת חשובה במיוחד: ההבהרה שלו שכמו אמו, בכוונתו לשאת בחובות החוקתיות של התפקיד החדש, ומיד לאחר מכן הבהיר שלא יוכל להמשיך בפעילויותיו הרבות מימיו כנסיך ויילס, ולו מקוצר זמן. הכוונה הייתה ברורה: הימים בהם צ’רלס היה מעורב והרבה להתבטא בנושאים שונים תמו, וכעת כמו אמו, המלך החדש יישאר מעל לפוליטיקה המפלגתית, לפחות כלפי חוץ. מדובר בהצהרה ברורה על המשכיות: מה שיכולתם לצפות לו מאמי, תוכלו לצפות גם ממני.
כמובן, עבור חלק ממי שעבדו עם צ’רלס מדובר דווקא בקטיעה. כמובן, הכוונה לארגונים שנסמכו עליו. אצל חלקם תהיה המשכיות דווקא: בקרן הצדקה של הנסיך צ’רלס, שמו של ארגון שהוקם על-ידו ב-1976, הסבירו שהשם לא ישתנה, המלך יישאר נשיא הקרן ושבכל מקרה כבר שנים רבות שהוא כמעט לא היה מעורב בניהולה, כך שלא הרבה צפוי להשתנות. לעומת זאת, פעיל סביבתי שעבד עם צ’רלס אמר שכעת תהיה קטיעה, אבל גם אמר שצ’רלס לא צריך יותר לעסוק בפעילות הסביבתית הזו.
יום לאחר מכן התקיים טקס ההכרזה על צ’רלס כמלך החדש. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה הטקס הזה שודר לציבור בטלוויזיה, במקום שהאזרחים יסתפקו בהכרזה הפומבית. זה היה המשך ישיר ל-1953, אז טקס ההכתרה של אליזבת’ היה הטקס הראשון ששודר לציבור. צ’רלס למעשה המשיך בכך את מה שהתחילו קודמיו בתפקיד, וזה הנגשת המונרכיה הבריטית לציבור והעברת המוסד תהליכי מודרניזציה, מבלי להוריד את המלוכה לעם יותר מדי. זה היה המפתח להישרדות המונרכיה הבריטית ולא מאתמול, וצ’רלס הבין שעליו להמשיך באותה הדרך.
קצת פוליטיקה
המונרכיה היא חלק מהחוקה הבלתי כתובה של בריטניה, וחוקה פירושה גם קשר עם הפוליטיקה. הפרלמנט שבת מכל מלאכתו היומיומית בימי האבל האלו, אבל כן התכנס לשתי מטרות: נשיאת הספדים למלכה וקבלת המלך החדש.
שני סשנים, שאורכם המשותף כ-18 שעות, הוקדשו כדי שחברי הפרלמנט השונים יוכלו לספוד למלכה שהפכה לסמל. את הכותרות תפסה ראשת הממשלה לשעבר ת’רזה מיי, שסיפרה כיצד המלכה צפתה בה מרימה גבינה מהרצפה לשולחן. אבל כמובן, ספדו גם ראשת הממשלה הטרייה (ותק של יומיים בלבד יותר משל המלך החדש) ליז טראס, שכינתה את המלכה “הסלע עליו נבנתה בריטניה המודרנית”; ראש האופוזיציה קיר סטארמר, שאמר על אליזבת’ ש”שיחקה את התפקיד המכריע של החוט המקשר בין ההיסטוריה שאנו מוקירים להווה בו אנו שולטים”; ראש הממשלה לשעבר בוריס ג’ונסון, שביקש להזכיר איזו אחריות הוטלה על כתפיה של אישה שעוד לא מלאו לה 26 שנים. כל אלו נאמרו לצד זיכרונות אישיים, חלקם נוגעים ללב וחלקם משעשעים למדי, ולא מעט צחוק נשמע בהספדים האלו.
בטקס הקבלה לצ’רלס, נשאו דברים הלורד יושב הראש (יו”ר בית הלורדים) ג’ון מקפול ויו”ר בית הנבחרים לינדזי הויל, שהציעו דברי תנחומים על מי שהלכה, ודברי קבלה למי שהתבקש להיכנס לנעליה. מקפול הבטיח את נאמנות הלורדים למלך החדש. הויל אמר ש”המונרכיה החוקתית היא סמל ליציבות בעולם המשתנה תמידית”. לאחר מכן צ’רלס נאם לפרלמנט בפעם הראשונה כמלך, ותיאר את הפרלמנט כ”מכשיר החי והנושם של הדמוקרטיה שלנו”.
כל הסיפור הזה למעשה הכיר גם הוא בצורך בהמשכיות, אבל גם במקומה של המלכה בהיסטוריה ובהתפתחות של בריטניה. בעבר היחסים בין המלך לפרלמנט היו כה עכורים שהם הובילו למלחמת אזרחים. כשהמלוכה שבה לאחר שנות הרפובליקה, היחסים בין הגורמים לא נראו אותו דבר, והם המשיכו להתפתח גם לאחר מכן. עד היום ישנם טקסים שעוד מזכירים את היחסים המתוחים ההם. אבל היום אנו גם שואלים מה מקומה של מלוכה בדמוקרטיה מודרנית. והדוברים ענו: יציבות. מותה של המלכה אמנם סימן סוף עידן, אבל אסור שיהפוך לקו שבר בהיסטוריה של בריטניה.
הערה קטנה
בנוגע למקומה של המלוכה בדמוקרטיה, אני חושב שרצוי לרדת פה לעניין מכריע. סביר להניח שלו הייתי אזרח בריטי והיה מתקיים משאל עם על עתיד המונרכיה, הייתי מצביע בעד חיסולה. עם זאת, חשוב להכיר בכך שביטול המלוכה לא יהיה רק חיסול מוסד ארכאי, אלא בקשה לשינויים רדיקליים בבריטניה. צריך לזכור שהחוקה הלא כתובה של בריטניה נשענת בראש ובראשונה על מוסכמות, שמוסד המלוכה מהווה חלק מרכזי בהן. ביטול המלוכה פירושו יצריך או עיצוב מוסכמות רבות מחדש כהרף עין או לחלופין כתיבת חוקה של ממש. יש מי שחושבים שהגיע הזמן לכתוב חוקה כזו, אבל זה ויכוח אחר. בינתיים חשוב לזכור שביטול המונרכיה אומר הרבה יותר מהפקעת ארמון בקינגהאם לצורך ציבורי זה או אחר.
איזו מין היסטוריה?
בספרו “סיפורו של גרמני” סבסטיאן הפנר הציג שני סוגים של מאורעות היסטוריים. הראשון דומה לפיטוריו של אוטו פון ביסמרק מתפקיד קנצלר גרמניה ב-1890. זה היה מאורע חשוב ללא ספק, אבל עבור חייהם של אנשים היה מדובר בזריקת אבן שיוצרת אדוות במי האגם, משהו שרק בעתיד ידעו להסביר כיצד השפיע על חייהם האישיים. השני הוא כמו מלחמת העולם הראשונה, שהשפיעה באופן המידי והברור ביותר על חייהם של האזרחים הפשוטים והמשיכה להשפיע גם הרבה אחרי שנגמרה.
מותה של אליזבת’ לבטח לא היה אירוע נוסח פיטוריו של ביסמרק. כשבוריס ג’ונסון עזב את דאונינג 10 אנשים לכל היותר צפו בנאום כדי לראות שהוא באמת הולך, ואז המשיכו בשגרת יומם. מות המלכה, לעומת זאת, עצר את האומה. ההמונים התקהלו, אירועים בוטלו, הפוליטיקה הושעתה, ותורי הענק בכלל מדברים בעד עצמם. אמת, סביר להניח שהרוב הדומם, או לפחות אחוז נכבד ודומם, המשיך בשגרת יומו, ועדיין המוות של אליזבת’ השנייה הורגש אצל רבים מהאזרחים באופן הישיר ביותר שניתן.
כמובן, לא מדובר באירוע בסדר גודל של מלחמת העולם הראשונה. ביום שלישי החיים יחזרו למסלולם המשובש משהו. גם לו היה מדובר באירוע מטלטל בסדר הגודל של המלחמה הגדולה, הדבר היה חוטא למטרת המלוכה המודרנית. אחת ממטרותיה המרכזיות של המונרכיה הבריטית כיום היא לספק המשכיות. המלכה מתה, יחי המלך החדש. מות המונרך או המונרכית, משפיעים ככל שיהיו, לא אמור לטלטל את הספינה, ועצם העובדה שצ’רלס הוכר כמלך החדש עוד לפני שבאמת הספיק לעכל את מותה של אמו היא חלק מהעניין הזה. כל תוצאה אחרת תהיה כישלון.
ועדיין, כמו עם ביסמרק, גם פה יהיו אדוות. המלוכה מספקת המשכיות, ועדיין יש תחושה של סוף עידן. בסוף, הספינה תסטה מעט לכיוון אחר, וכעת השאלה היא מהו הכיוון אותו מעדיף צ’רלס השלישי ועד כמה הנוסעים ירגישו בהבדל. ככל שהוא יורגש פחות, כך היעד יושג יותר. את ההחלטות משנות החיים אמורים לקבל נבחרי הציבור.