פיניטו לה קומדיה. אתם כנראה קוראים את הטקסט הזה לאחר שההצבעה לראשות המפלגה השמרנית נסגרה והמרוץ הסתיים. התוצאות יפורסמו בשבוע הבא, אבל סיכומים של הקמפיין החולף אפשר לכתוב כבר עכשיו. המרוץ הזה ראה “מלחמת אזרחים” בין שני אגפי המפלגה, הליכה לכיוון פופוליסטי וגם מעומעם יותר, ומעל הכל ריחף בוריס ג’ונסון. קשה להגיד שהמרוץ הזה משקף תמונה יפה של המפלגה או של היכולת שלה לעמוד באתגרים העומדים בפני הממשלה הבאה | צילום: בן סטיבנס, המפלגה השמרנית
זהו. נגמר. ברגעים אלו ממש (ו’) נסגרת ההצבעה לראשות המפלגה השמרנית והקמפיין למעשה הגיע לסיומו. על זהות המנצח/ת יכריזו רק בעוד שלושה ימים (ב’), אבל ליז טראס ורישי סונאק יוכלו לקחת לעצמם סופ”ש רגוע ולהפסיק לשכנע את המתפקדים להצביע דווקא להם. אבל יש לא מעט להגיד על המרוץ והקמפיינים שנגמרו, ועל המשמעות שלהם לגבי מצב המפלגה השמרנית. הנה סיכום קצר.
מלחמת אזרחים
כשהבלוג הזה רק הוקם, המושג “מלחמת אזרחים” בהקשר מפלגתי עלה לרוב ביחס למפלגת הלייבור תחת ג’רמי קורבין, ולאחר מכן תחת קיר סטארמר שניסה לדחוק לשוליים את האגף השמאלי של המפלגה. אבל בחודשים האחרונים, וביתר שאת במרוץ לראשות המפלגה, אלו דווקא השמרנים שהמושג הזה עלה לגביהם. לעתים במקום להשתמש במושג הזה, העדיפו להשתמש דווקא ב-“blue on blue“, כמו בשיר של בובי וינטון. אבל איך שלא תקראו לזה, הכוונה ברורה: אגפי המפלגה נאבקו זה בזה בלי לחשוב רגע על ההשלכות של המאבק ליום שאחרי. האגף המרכזי והאגף הימני השמיצו אלו את אלו וסיפקו חומרים של ממש לאופוזיציה.
זה התחיל עוד בשלבים המקדימים של המרוץ הזה, כשרק חברי הפרלמנט הצביעו כדי לנפות מועמדים. בדיבייט הראשון ובזה שאחריו חמשת המועמדים שהגיעו למעמד תקפו אלה את אלה באופן שלוח רסן. מי שאסף את הפירות היה קיר סטארמר, שהגיע לסשן האחרון של בוריס ג’ונסון בשאלות לראש הממשלה ופשוט השתמש באמירותיהם כדי להראות לאיזה פי פחת, לשיטתם של השמרנים עצמם, הובילו את בריטניה 12 שנות שלטון שמרניות. זה לא נגמר גם אחרי שנותרו רק שני מועמדים והבחירה עברה למתפקדי המפלגה. ה”תוקפניים” העיקריים היו ממחנה סונאק, האנדרדוג. לאחר הפארסה של טראס עם תשלום דיפרנציאלי לעובדי מדינה הבדיחות על “the lady is for turning” דלפו לתקשורת בלי מאמץ, ומייקל גוב כתב על תכניותיה של טראס שהן “בחופשה מהמציאות”. וזה לא שתומכי טראס טמנו את ידם בצלחת. לאחר שנחשף שהרחק מהמצלמות סונאק התגאה בכך שהוא העביר כסף מ”אזורים אורבניים נחשלים”, תומכיה של טראס ששו על ההזדמנות להציג את סונאק כנחש לא אמין.
Wednesday’s @thetimes cartoon https://t.co/nar0OjAA8o pic.twitter.com/vu2dKjXviF
— Morten Morland (@mortenmorland) August 24, 2022
כתבתי כבר על העניין הזה: המפלגה נמצאת בתהליך דוגמטיזציה. הדבר מחדד את המאבק בין האגף המרכזי של המפלגה, ה-one-nation, לאגף הימני, לכאורה ת’אצ’ריסטי אבל הרבה פחות פרגמטי מאשת הברזל. המאבק הזה הוביל את הנצים בשני האגפים להיות מוכנים להוריד את המפלגה כולה שאולה, ולו שהאגף השני לא ינצח. רק שאחרי שהאבק ישקע, שני האגפים האלו יתבקשו לעבוד ביחד.
עוקפים מימין
המרוץ הזה היה על לבבותיהם של כ-200 אלף איש (לפי הערכות, אין נתונים רשמיים) ששילמו דמי חבר למפלגה השמרנית. הם לא מהווים ייצוג של המצביעים השמרנים ובטח לא של האלקטורט הכללי, אבל הכוח בידם. העברת הכוח מידיהם של חברי הפרלמנט לידי המתפקדים בכל הנוגע לבחירת ראש ממשלה היא עניין שנוי במחלוקת בבריטניה (וגם דיי חדש, שכן הפעם הראשונה בה זה קרה בפועל הייתה ב-2019), בין השאר בגלל הצורך להתחנף לבייס שהוא בהגדרה יותר קיצוני מההעדפות של רוב הציבור. הדבר נראה במרוץ הזה היטב, וזה גם היה חריף יותר ביחס למרוץ של 2019.
גם טראס וגם סונאק ניסו מאוד להראות שהם יותר ימנים מהאפיפיור (למרות שעם פרנציסקוס זו חוכמה דיי קטנה). בוריס ג’ונסון, תגידו עליו מה שתרצו, ידע ללכת על הקו הדק שבין פוליטיקה פופולרית לפוליטיקה פופוליסטית (לפחות עד ההסתבכות בפרשת המסיבות, שגרמה לו להקצין בניסיון להציל את עצמו). סונאק, ועוד יותר טראס, לא ניחנו ביכולת הזו. טראס היא שהחליטה ללכת לתוך מחוזות הפופוליזם ולכן הייתה במתקפה מתמשכת על הממסד: היא הפכה את התקשורת ואת השירות הציבורי לדמון, והפכה אותם לבעיות הבוערות של בריטניה אחרי המצב הכלכלי, וכמו כן גם תקפה מוסדות בינלאומיים כמו בית הדין האירופי לזכויות אדם. סונאק, שהבין שהתנהלות כזו תאפשר ללייבור לחזק את היתרון שלה בסקרים, ניסה ללכת קצת פחות למחוזות האלו, אבל כמו טראס, גם הוא לא נמנע ממשרוקיות כלבים כמו “עורכי דין שמאלנים” ככינוי גנאי למי שלא ממש מרוצים מתכנית רואנדה, או מלהיכנס בפעילים טרנס*. יצוין שהשניים לא הלכו את כל הדרך כמו דונלד טראמפ.
אבל השניים גם מבינים שאחרי שיסיימו לרצות את הקהל הספציפי הזה, הם יצטרכו לדבר לאלקטורט יותר מתון באופן ממוצע. לכן, למרות שהיה ברור שטראס תתמקד בהורדת מסים וסונאק בסיוע ישיר כדי להתמודד עם המשבר שבפתח, במהלך אירועי הבחירות (hustings) הם נמנעו מלתת מידע מפורט מדי. זאת, כנראה, כדי לא להגיע למצב של פניית פרסה מביכה אם המציאות תטפח על פניהם.
עדנה לג’ונסון
רוחו של בוריס ג’ונסון ריחפה מעל למרוץ הזה, בשני אופנים. ראשית, השניים הגנו עליו ככל הניתן. במקרה של סונאק זה היה יותר מסובך, שכן הוא התפטר מהממשלה ונחשב לגורם מכריע בנפילתו של ג’ונסון, אבל גם הוא נזהר מהתקפה חריפה מדי על ג’ונסון. הסיבה לכך הייתה פשוטה, והיא שהסקרים הראו שהמתפקדים מעדיפים שג’ונסון יחזור מאשר את מי מהם. מאחר שכאמור לבם של המתפקדים הוא המפתח לדאונינג 10, אין לשניים בררה אלא להגן עליו גם. כחלק מההגנה הזו, הם מסרבים להתחייב שיתקנו את הפרוטוקול בכל הפעמים שג’ונסון מסר לפרלמנט נתונים לא נכונים (ויש המון כאלה). ליז טראס גם רמזה שהיא תסגור את החקירה הפרלמנטרית שמתנהלת נגד ג’ונסון בשאלה האם הטעה את הפרלמנט. מדובר בצעד שאם אכן ייעשה יהיה מאוד מסוכן ליחסים שבין הממשלה לפרלמנט, אבל הצורך להגן על ג’ונסון מחייב.
שנית, כל השמועות מדברות על קאמבק אפשרי של ג’ונסון, ייתכן שאפילו לפני הבחירות הכלליות הבאות. ישנן התלחששויות בתוך המפלגה שטראס, הפייבוריטית, תסבול ממרידות במפלגה כבר מהרגע הראשון. רורי סטיוארט, לשעבר חבר פרלמנט ושר שמרני שהקריירה שלו נקטעה בשל התנגדותו למדיניות הברקזיט של ג’ונסון, הזהיר שראש הממשלה היוצא ינסה “לעשות ברלוסקוני”, כלומר להישאר בסביבה ולקוות להזדמנות לחזור על גבו של גל פופוליסטי. דייוויד גוק, שמערכת היחסים שלו עם ג’ונסון דיי דומה לזו של סטיוארט, חוזה שג’ונסון ינסה לחזור בסוף 2023, אחרי שטראס (או סונאק) תיכשל בהתמודדות עם המשברים הפוקדים את בריטניה בימים אלו. כשג’ונסון עצמו נשאל על האפשרות לקאמבק, הוא מסרב לתת תשובה ישירה ומתחמק. בקיצור, גם טראס וגם סונאק רצו את הדרך תחת העננה שייתכן שהם רק ממלאים מקום, עד שהציבור יוכל לסלוח לג’ונסון ולתת לו לחזור לקדמת הבמה.
תמונת מצב
המרוץ הזה לראשות המפלגה מראה תמונה לא פשוטה כלל עבור המפלגה. היא מפולגת, מסוכסכת, נהיית יותר ויותר דוגמטית (אבל לא בכיוון אחד), מזניחה את החשיבה לטווח הארוך (לפחות בכל הנוגע לשיקולים אלקטורליים), מרשה לעצמה יותר ויותר ללכת לאזורים הפופוליסטים, והיא אפילו לא מסוגלת לגמרי להתנתק מבוריס ג’ונסון, שהביא אותה לשפל מהסוג שהיא לא ראתה זמן רב. זו גם מפלגה שלא מסוגלת לקחת אחריות על מעשיה שלה, כפי שיעידו הניסיונות להשמיץ את המצב אליו הגיעה בריטניה אחרי 12 שנה של השמרנים בשלטון (כמובן, לא הכל באשמתם, שכן יש גם תזוזות עולמיות שמחוץ לשליטתם). לטראס או לסונאק, מי שלא תהיה זהות המנצח/ת, תעמוד קודם כל המשימה לאחד את המפלגה ולגרום לה לשוט בכיוון מסוים בתוך ים שכרגע מלא בקרחונים וסלעים. אם המגמות שהשתקפו מהמרוץ הזה יימשכו גם אחר-כך, זו תהיה משימה לא פשוטה בכלל.