לבריטניה נמאס לשאת ולתת, והחליטה שהגיע הזמן לשלוף את התותחים הכבדים. אתמול (ב’) היא הציגה הצעת חוק שתשנה באופן חד-צדדי את המציאות בצפון אירלנד כפי שנקבע בפרוטוקול צפון אירלנד שהיווה את הבסיס להסדרי הפוסט-ברקזיט באזור. הממשלה מתעקשת שהדבר נעשה בהתאם לחוק הבינלאומי מאחר שיש בכך צורך דוחק ושהשינויים האלו ישמרו גם על האינטרסים של האיחוד האירופי, אך רבים לא משתכנעים. באיחוד איימו להחזיר לחיים הליכים משפטיים נגד בריטניה שהוקפאו במסגרת המו”מ, ורבים מהפוליטיקאים בצפון אירלנד מגנים את המהלך. ה-DUP, שעל רקע הפרוטוקול מסרבת לתת יד להקמת ממשלה, בירכה אבל מחכה שההצעה תהפוך לחוק, ובינתיים שעון החול להקמת ממשלה מתקתק | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10

כשהבלוג הזה רק נפתח לפני קצת יותר משלוש שנים, הנושא המרכזי על סדר היום היה ברקזיט, ובעיקר כיצד ניתן לפתור את הסוגיה הסבוכה בצפון אירלנד והגבול שלה עם הרפובליקה האירית, שצריך להישאר פתוח גם לאחר היציאה מהאיחוד האירופי. ת’רזה מיי הגיעה להסכם עם האיחוד, אבל כשלה בהעברתו בפרלמנט ובסופו של דבר נאלצה להתפטר. יורשה בוריס ג’ונסון הצליח להגיע להסכם שהיה מקובל על רוב חברי הפרלמנט, והיה נראה שאחרי שהוסדרו הסכמי הסחר היה אפשר פשוט לתת לברקזיט לקרות ולהוציא מזה את המיטב. רק שכבר חודשים רבים שהממשלה החליטה שההסכם שהיא חתומה עליו ושהעומד בראשה רץ עליו בבחירות, כבר לא טוב מספיק. אחרי שניסיונות לשכנע את האיחוד האירופי לנסות משהו שונה, עכשיו בריטניה מתכוונת לשנות הכל לבד, בלי הסכמה.

קצת רקע

אם זו פעם ראשונה שאתם נכנסים לנבכי הברקזיט, המושג שאולי הכי חשוב להכיר הוא פרוטוקול צפון אירלנד. האתגר הייחודי של בריטניה ביציאה מהברקזיט היה הגבול בין צפון אירלנד לאירלנד. הסכם יום שישי הטוב, שסיים את תקופת הטרור בצפון אירלנד, קבע שהגבול בין שני חלקי האי יהיה פתוח, דבר שהיה קל למדי כששתי המדינות היו חברות באיחוד האירופי, אבל ברגע שאחת מהן רוצה לעזוב זה נהיה דיי מסובך. הפתרון שלבסוף הוא נמצא הוא פרוטוקול צפון אירלנד: צפון אירלנד תישאר כפופה לחלק מתקנות האיחוד, הגבול עם אירלנד יישאר פתוח, ובמקומו יוקם גבול פנימי עבור סחורות שמגיעות מהאי הבריטי לצפון אירלנד. כך, התנועה באי האירי תישאר חופשית ורציפה בלי שהאיחוד יסתכן בכך שסחורות לא מורשות ייכנסו לשטחה, במחיר שבממלכה תהיה היררכיה בין האי לצפון אירלנד. על הפרוטוקול הזה חתם בוריס ג’ונסון והכניס אותו למצע הבחירות ב-2019 כ-“oven-ready deal”.

בוריס ג'ונסון
מכר את הפרוטוקול. בוריס ג’ונסון (צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי)

רק שכבר תקופה ארוכה ממשלת בריטניה מעוניינת לשנות את הפרוטוקול. הגיוני, בסופו של דבר היא זו שנדפקת מהסידור הזה, כשיש צורך במכס כדי להעביר סחורה בין שני חלקים של אותה מדינה ממש, וגם מכפיף את צפון אירלנד לחוקי האיחוד בלי שהיא חברה בו. הדבר הביא לשני דברים: ראשית, ממשלת בריטניה ניסתה להביא לשינויים מול האיחוד האירופי. זה מצדו העלה הצעות לתיקונים, אבל סירב לשאת ולתת מחדש על הסדר בצפון אירלנד. הצורך לפתור את הנושא החמיר אחרי שה-DUP פרשה מהממשלה בצפון אירלנד, כך שהממשלה שותקה (עוד נדבך של הסכם יום שישי הטוב הוא ממשלה משותפת לתומכי האיחוד עם אירלנד, הלאומנים, ולתומכי הממלכה המאוחדת, היוניוניסטים, כך שחייבים את שני הצדדים), ולאחר הבחירות לאסיפת צפון אירלנד סירבה להיכנס לממשלה או אפילו לאפשר לאסיפה לתפקד. הסיבה לפרישה הייתה ההתנגדות לפרוטוקול צפון אירלנד, והמפלגה הודיעה שלא תיתן ידה להקמת ממשלה עד שהפרוטוקול יוחלף בהסדר אחר.

כל אלו הביאו את ממשלת בריטניה לאיים שאם האיחוד לא יתגמש, היא תשנה חלקים בהסכם באופן חד-צדדי, באמצעות חקיקה. באיחוד, אתם יכולים לנחש, פחות התחברו.

הצעת החקיקה

אתמול (ב’) הממשלה הציגה את הצעת החוק בה איימה. לפי ההודעה לעיתונות, הצעת החוק באה לענות על מספר מטרות: איזון בין הסכם יום שישי הטוב (שבריטניה טוענת שנפגע בשל הפרוטוקול) לבין הצורך להגן על השוק האירופי; טיפול בארבע נקודות מפתח בעייתיות בפרוטוקול; והסרת חסמים בירוקרטיים לא נחוצים. מהם אותן ארבע נקודות מפתח? הנה. ראשית, פתיחת מסלול אדום ומסלול ירוק בגבול הפנימי. המסלול הירוק, שלא יידרש לבירוקרטיה או מכס, ייועד לסחורות שנשארות בתחומי הממלכה, והמסלול האדום יעביר את הסחורה את כל ההליכים הנחוצים כדי שתוכל לעבור לשטחי הרפובליקה שמדרום. שנית, מתן אפשרות לעסקים בצפון אירלנד להחליט אם ברצונם לעבוד לפי תקנות האיחוד או התקנות הבריטיות. שלישית, צפון אירלנד תוכל לקבל תמיכות מממשלת בריטניה שלא מתאפשרות כעת בגלל הכפיפות לכללי האיחוד (למשל, הורדת מע”מ על חשמל או הלוואות קורונה). רביעית, העברת הבוררות מבית הדין האירופי לצדק לבורר עצמאי.

מהומות צפון אירלנד
שינוי בגבול הפנימי. צילום: Whiteabbey, ויקיפדיה

כששרת החוץ ליז טראס סיפרה לפרלמנט במאי על הכוונה להעביר את חקיקה חד-צדדית, עניין מרכזי שעלה היה אם זה לא יפר את החוק הבינלאומי, שכן יהיה מדובר בהפרה של הסכם באופן חד-צדדי. טראס הבטיחה שהחקיקה תיעשה במסגרת החוק הבינלאומי, אבל לא פירטה איך זה יעבוד. כעת, משפורסמה החקיקה, הממשלה גם פרסמה הסבר איך היא תשתלב עם החוק הבינלאומי. מדובר ב”דוקטרינת הצורך”. אם לקצר, הממשלה טוענת שבמקרים חריגים, כאשר יש צורך אקוטי של אחד הצדדים להסכם, החוק הבינלאומי מאפשר לא למלא התחייבויות בינלאומיות מסוימות, ובתנאי שהדבר לא יפגע באינטרסים של הצד השני. הממשלה טוענת שזה המצב שנוצר בצפון אירלנד בגלל הפרוטוקול, כשבראש ובראשונה נמצא שיתוק מוסדות השלטון. אבהיר שאיני משפטן, כך שאיני יודע עד כמה הפרשנות המשפטית הזו תופסת, אבל בואו נגיד שלפחות בתקשורת נראתה מחלוקת בעניין.

ניתוח

בואו נסתכל רגע במה שהחוק הזה מבקש להעביר. הנקודה הכי פחות בעייתית היא של המסלולים האדום והירוק, שכן האיחוד הציע הסדר מאוד דומה. אבל כפי שאמר על כך שר החוץ האירי סיימון קובני, בריטניה לא מעוניינת רק בזה. בריטניה גם מעוניינת לאפשר לעצמה להסיר את הכפיפות של צפון אירלנד לחלק מחוקי האיחוד, בניגוד למה שהוסכם. נוסף על כך, בריטניה מעוניינת לשנות חד-צדדית את הגורם שאמור לברור במקרים של מחלוקות. החלק האחרון בכלל לא ברור: האם מצופה מהאיחוד האירופי פשוט לקבל גורם שהוסכם בחקיקה רק בבריטניה? בקיצור, ממשלת בריטניה לא מעוניינת רק בהסדרת בעיות הסחר שנוצרו בגלל הפרוטוקול (ולא חסרות, בעיקר בהתחשב בכך שהפרוטוקול לא מיושם במלואו הודות ל”תקופות חסד” שונות). היא מעוניינת להחזיר לעצמה יותר שליטה על צפון אירלנד, וגם על תהליכי האכיפה והבוררות.

ליז טראס ומארוש שפצ'וביץ'
עניין של שליטה. שרת החוץ ליז טראס עם סגן נשיאת הנציבות האירופית מארוש שפצ’וביץ’ (צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10)

צריך להבין: אחת הדרישות המרכזיות מהברקזיט היא השבת הריבונות הבריטית. אבל בוריס ג’ונסון חתם על הסכם שכלל ריבונות חלשה בהרבה בצפון אירלנד. כעת ג’ונסון מעוניין להשיב את הריבונות כמעט במלואה, למרות שהוא חתם על הסכם. אתמול ג’ונסון הסביר, כדי להגן על החקיקה המוצעת, שהמחויבות הבינלאומית העיקרית של בריטניה היא כלפי הסכם יום שישי הטוב, שכאמור ניזוק מהפרוטוקול. שווה לציין, שוב, שכשמזכירים לג’ונסון שהפרוטוקול הוא מעשה ידיו, ההסבר שלו הוא שהוא לא חשב שהאיחוד יאכוף את ההסכם כפי שהוא אוכף אותו בפועל. זו היתממות מדהימה. מה גם שזה כנראה בולשיט: כבר נחשף מזמן שג’ונסון מההתחלה לא התכוון לתת לפרוטוקול הזדמנות, והתכוון מהרגע שחתם עליו לחכות לרגע הנכון כדי לנסות לשנות אותו.

דבר השרה

למרות שמדובר בהצעת חוק משמעותית מאוד, הצגתה לא לוותה בהצהרה ממשלתית לפרלמנט, אלא רק בהצגה טכנית. במקום זה, ליז טראס דיברה בקצרה לתקשורת. מעבר למה שכבר צוין לעיל, טראס הדגישה מאוד את ההעדפה שלה שהדברים ייפתרו במשא ומתן עם האיחוד ולא במהלכים חד-צדדיים כאלו, אבל שזה האיחוד שמסרב לשתף פעולה, וכמו כן שבריטניה מחויבת להגן גם על השוק האירופי כדי לעמוד בהתחייבויות הליבה של בריטניה. במילים אחרות, ממשלת בריטניה מודעת לכך שהיא עושה צעד בעייתי משהו, ולכן היא מנסה להראות שהיא כן שומרת על הכללים בסופו של דבר.

אבל מעניין להתעכב על כך שטראס לא דיברה בפרלמנט. אפשר לפטור את זה בכך שהיא מסרה הצהרה לפרלמנט כשהממשלה רק התחילה לעבוד על הצעת החוק. אפשר גם לטעון שבכל מקרה מדובר בהצעת חוק, כך שהיא תצטרך להגיע לדיון בפרלמנט. אבל נראה שזה לא העניין כולו: בשבוע שעבר היו דיווחים שג’ונסון נפגש עם מורדים פוטנציאליים במפלגתו על נושא הפרוטוקול. כזכור, לאחרונה ג’ונסון שרד הצבעת אי-אמון, אך כזו שהראתה שמצבו בתוך מפלגתו שלו בכי רע. הדבר היחידי שהממשלה הזו צריכה זו הצהרה לפרלמנט במהלכה המורדים השמרנים יוכלו לקרוע לממשלה את הצורה. לכן, סביר להניח שהממשלה רצתה גם מהסיבה הזו להימנע מהצהרה לפרלמנט. אמיץ משהו.

המתנגדים

נעבור לתגובות. ראשית, המתנגדים. מארוש שפצ’וביץ’, סגן נשיאת הנציבות האירופית והנושא ונותן מטעם האיחוד בסוגיית הברקזיט, מאוד לא התלהב. הוא הבהיר שבריטניה מוזמנת להמשיך לחלום על פתיחה מחדש של הפרוטוקול, ושיותר משינויים במסגרתו היא לא תקבל. הוא גינה את המהלכים החד-צדדיים וטען שהם פוגעים באמון בין בריטניה לאיחוד. אבל חשוב מכל: שפצ’וביץ’ איים שהאיחוד עלול להוציא מהקפאה הליכים משפטיים בהם נקט נגד בריטניה ב-2021. אז, הוא החל בהליכים נגד בריטניה שהחליטה להמשיך את אחת מתקופות החסד באופן חד-צדדי. האיחוד הקפיא את ההליכים ברוח של דיאלוג ומשא ומתן עם בריטניה. כעת, כך שפצ’וביץ’, אין שום סיבה להמשיך עם ההקפאה. כמובן, האיחוד לא חף פה מאינטרסים ויש לו סיבות לרצות להמשיך שהחוקים שלו ימשיכו לחול על צפון אירלנד. מצד שני, הוא לא זה שמפר את ההסכם.

היו גם ממשלות זרות שמאוד לא אהבו את זה. שר החוץ האירי סיימון קובני כינה את המהלך הבריטי “שפל חדש” ביחסי אירלנד-בריטניה. בבית הלבן דחקו בבריטניה ובאיחוד לחזור לשולחן המשא ומתן (ארצות הברית היא ערבה להסכם יום שישי הטוב). זה אמנם לא גינוי מפורש של המהלך, אבל דיי ברור שאין פה שביעות רצון. בהתחשב בזה שבמאי האחרון, כשטראס רק הודיעה על כוונות הממשלה בעניין, מנהיגת הרוב בבית הנבחרים ננסי פלוסי איימה בצעדים נגד בריטניה אם תלך יותר מדי רחוק, קשה לקרוא את דברי הבית הלבן כזריקת עידוד לבוריס ג’ונסון.

וגם בבית לא אהבו את זה. שלוש מפלגות צפון איריות – שין פיין, SDLP ומפלגת הברית – כתבו לבוריס ג’ונסון וגינו את הצעד בו נקט. זה לא שחושבים שם שהפרוטוקול מושלם, אבל לדבריהם מה שג’ונסון עושה לא תורם ליציבות האזור. הם גם דחו את הרעיון שהפרוטוקול לא קיבל את הסכמת שתי הקהילות (היוניוניסטית והלאומנית), שכן ברקזיט עצמו לא קיבל בצפון אירלנד תמיכה של ממש. דייוויד לאמי, שר החוץ בממשלת הצללים, מיתג את הצעת החוק כ”ניסיון נואש של בוריס ג’ונסון להסיח את הדעת מהדרמה של משבר המנהיגות שלו”.

התומכים

גם תומכים, כאמור היו. מן הסתם, הממשלה עצמה. על בוריס ג’ונסון וליז טראס אין טעם להרחיב את הדיבור. אבל היו גם אחרים. למשל, קונור ברנס, שר במשרד צפון אירלנד. הוא השתמש בהצהרה של שפצ’וביץ’ כדי להראות שבאיחוד מעולם לא הייתה מוכנות אמיתית למשא ומתן, וטען שהממשלה “עושה את הדבר הנכון עבור בריטניה”. לדבריו, הממשלה מעוניינת לראות את אסיפת וממשלת צפון אירלנד חוזרות לתפקד. וזה באמת הזמן לשאול: מה אומרים על כך ב-DUP?

ראש המפלגה, ג’פרי דונלדסון, אמר שהצעת החוק היא צעד בכיוון הנכון, אבל שבכוונתו לחכות ולראות שהחוק באמת עובר. זה כבר מכניס את כל הסיפור לבעיה: חקיקה עשויה לקחת חודשים. אם הלורדים, שהרבה מהם כבר אמרו שלא יוכלו לתמוך בחקיקה כזו, יערימו קשיים זה יאריך את התהליך עוד יותר. אבל הזמן להרכיב ממשלה בצפון אירלנד אינו בלתי מוגבל, ויש קצת פחות מחצי שנה לעשות את זה לאחר הבחירות, שהתקיימו בתחילת מאי. כלומר, אנחנו כבר עם פחות מחמישה חודשים. לאחר מכן, צפון אירלנד שוב תלך לבחירות, והפעם גם לא יהיו שרי מעבר כפי שיש עכשיו.

בוריס ג'ונסון וג'פרי דונלדסון
צעד בכיוון. בוריס ג’ונסון וג’פרי דונלדסון (צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10)

תהליך ארוך

הדבר גם מעלה את השאלה: למה דווקא חקיקה? הרי הפרוטוקול כולל את סעיף 16, שמאפשר לשני הצדדים להשעות חד-צדדית חלקים בפרוטוקול במקרה שהם מוצאים את עצמם נפגעים. זה משהו שמאפשר לעשות את הדברים מיד. אז למה ללכת על תהליך ארוך ומייגע? ראשית, כי החקיקה כוללת צעדים שסעיף 16 לא יוכל לספק. שנית, השעיה מטבעה היא זמנית. שלישית, יש מי שסבורים שג’ונסון לא באמת פועל מול האיחוד כפי שהוא פועל בתוך המפלגה השמרנית. לפי הפרשנות הזו, הברקזיט עשוי להיות הגורם המאחד במפלגתו המפולגת, ולכן יש לג’ונסון אינטרס בתהליך שייפתר בתהליך ממושך וידרוש מחבריו למפלגה להצטופף סביב הדגל למשך זמן ארוך יותר. גם סיימון קובני חושב כך.

מדובר במהלך לא נטול סיכונים. הוא עשוי לפגוע במוניטין של בריטניה בעולם, לפגוע בביטחון של מדינות אחרות לחתום איתה על הסכמים ועוד. וזה עוד לפני שמדברים על ההליכים החוקיים שהאיחוד עוד ינקוט נגדה בעניין. אם כל הסיפור נעשה בגלל עניינים פוליטיים פנימיים (דבר שנותני הקרדיט יתקשו לשלול), הדבר עשוי לשמש כתחמושת לאופוזיציה, שמבקשת להראות שג’ונסון כבר לא כשיר להנהיג את המדינה שכן הוא עסוק בהישרדות פוליטית על חשבון ניהול הממלכה. אבל יהיו אשר יהיו הסיבות, אני מקווה שהתגעגעתם לברקזיט, כי הוא חוזר ובגדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.