אירועי יום ראשון העקוב מדם (או Bloody Sunday) התרחשו היום (א’) לפני חמישים שנה. באחד האירועים הקשים של “הצרות” בצפון אירלנד, צנחנים בריטים ירו במפגינים בעיר דרי במה שהפך למרחץ דמים עם 14 איש שקיפחו את חייהם ועוד פצועים רבים. בתחילה החיילים טענו להגנה עצמית, מה שהתקבע כגרסה הרשמית לאירועים. אחרי יותר מעשרים שנים של קמפיין, ממשלת טוני בלייר הכריזה על ועדת חקירה חדשה. תריסר שנים אחרי היא קבעה שהחיילים לא היו מאוימים ושמה שגרם להם לחשוב שכן היה חייל שירה ללא אישור. הדבר היכה גלים והביא להתנצלות מראש הממשלה בזמן פרסום הדוח, דייוויד קמרון. הדבר זוכה להדהוד עד היום מהממשלה הבריטית. אבל בזמן שמשפחות הקורבנות זכו לכך שהאמת על אהוביהן תיחשף, הוויכוח בין וסטמינסטר לצפון אירלנד על הדרך להשיג צדק ממשיך ביתר שאת. פוסט היסטורי שמתערבב באקטואלי | צילום: ויל באקר
היום (א’) בריטניה מציינת חמישים שנים מאז המקרה הנורא שזכה לכינוי “יום ראשון העקוב מדם”, או Bloody Sunday, בו חיילים בריטים ירו למוות באזרחים בצפון אירלנד במהלך הפגנה של קתולים לאומנים. בחמישים השנים האלו היה צורך לרדוף אחר חשיפת האמת וצדק להרוגים. האמת יצאה לאור, אבל על הצדק ישנו עוד ויכוח.
חלק מהפוסט הזה נשען על מאמרים אקדמיים. העיקריים שבהם הם “Trauma, Place and the Politics of Memory: Bloody Sunday, Derry, 1972-2004” של גראהם דוסון ו-“Active Remembering, Selective Forgetting, and Collective Identity: The Case of Bloody Sunday” מאת בריאן קונוויי.
רקע
המקום היה העיר דרי שבצפון אירלנד (או לונדונדרי, אם אתם מעוניינים ברטוריקה הפרוטסטנטית-יוניוניסטית), בתחילת מה שזכה לשם “הצרות”. היה מדובר בימים מתוחים באזור: רשמית, צפון אירלנד הייתה חלק מהממלכה המאוחדת, לדידם של הפרוטסטנטים שחיו שם. הקתולים הרפובליקנים, לעומת זאת, ראו בצפון אירלנד חלק כבוש של אירלנד, שצריך לעבור לידי הרפובליקה. בדרי ספציפית המצב היה מסובך, שכן הרוב שם היה קתולי אך מרכזי הכוח היו בשליטה פרוטסטנטית, גם מהבחינה הגיאוגרפית (שליטה במרכז העיר תוך דחיקת רגלי הרוב הקתולי משם) וגם מהבחינה הפוליטית (הודות לתרגילים כמו ג’רימנדרינג).
הדבר לא עבר בלי תגובה קתולית, וב-1968 קמה תנועת זכויות האזרח של צפון אירלנד. בדרי, התנועה ניסתה למחות על הארגון הפיזי של העיר, בכך שעשתה צעדות למרכז העיר הפרוטסטנטי, מה שהביא לעימותים עם כוחות השיטור של העיר. תגובת המשטרה הייתה להלך אימים על השכונות בוגסייד וקרגן שמחוץ לחומות העיר, שם התרכזו רבים מהקתולים ויש מי שראו כגטו קתולי. הדבר הביא את הלאומנים הקתולים להציב בריקדות בכניסה לשכונות ולחסום את כניסתה של המשטרה, במה שזכה לכינוי “דרי החופשית”. ב-1969, יחד עם יוניוניסטים משולהבים, המשטרה ניסתה לפרוץ את המחסומים. הקתולים חששו מפוגרום, והגנו על דרי החופשית באמצעות שימוש בבקבוקי תבערה.
זה בתורו הביא להבאתם של חיילים בריטים לפטרל באזור, כדי “להשיב את החוק והסדר”. הכוחות ניטרו את התנועה מבוגסייד וקרגן ואליהן, וב-1971 קיבלו את הכוח השנוי המחלוקת של כליאה ללא משפט. על הרקע הזה החלו לעלות צורות של התנגדות אלימה יותר לשלטון הבריטי, ובהן ה-IRA. העיר שבתוך החומות, זו הפרוטסטנטית, הפכה למטרה לפעולות גרילה וטרור של הארגון.
יום ראשון העקוב מדם
ביום ראשון ה-30 בינואר 1972 התנועה לזכויות האזרח קיימה בעיר הפגנה נגד סמכויות הכליאה ללא משפט. בין 15 ל-20 אלף איש, אישה וילדים צעדו משכונות “דרי החופשית” למרכז העיר שבשליטה פרוטסטנטית. כוחות הצבא, מבחינתם בצל התנהגות ה-IRA, היו נחושים למנוע מהתהלוכה להיכנס לתוך חומות העיר. רוב הצועדים קיבלו את הדין, ושינו את המסלול כך שההתאספות הגדולה תהיה בתוך דרי החופשית. רק שאז, במה שכונה על-ידי הצבא כ”מבצע מעצרים” של פורעים, צנחנים בריטים עקפו את המחסומים והחלו במעצרים. לכאורה היה הדבר אמור להתבצע נגד קבוצת מפגינים שניסתה בכל זאת להיכנס לתוך מרכז העיר, אבל בפועל החלו פעולות גם נגד מפגינים שומרי חוק ונגד אזרחים מן השורה שעברו שם במקרה. ואז הצנחנים החלו לירות אש חיה לתוך קהל המפגינים שגם כך נמלט מהמקום. התוצאה הייתה 13 הרוגים ועוד פצועים רבים. אחד הפצועים מת מפצעיו בהמשך.
האירועים, שזכו לשם “יום ראשון העקוב מדם”, יצרו רעש רציני בצפון אירלנד, ברפובליקה האירית וגם בקהילה הבינלאומית. הממשלה הבריטית הבינה שהיא צריכה לעשות משהו, והקימה ועדת חקירה בראשות השופט ג’ון וידג’רי. הצנחנים באירוע טענו שהם חשבו שיורים עליהם או שפעלו מתוך הגנה עצמית. בפועל, לא נמצאו שום ראיות שההרוגים נשאו עליהם נשק מסוג כלשהו. מסקנת הדוח, לפיה אין סיבה להאמין שהחיילים פתחו באש אם לא פתחו עליהם באש לפני כן, הביאה לתסכול בקרב משפחות ההרוגים. באופן כללי, הדוח הזה נראה כמו מעשה טיוח שהציג את הנרטיב שהממסד ביקש להנחיל במקום את העובדות כהווייתן. אבל הדוח עשה מעבר לכך: הנרטיב הממסדי הזה לא נשאר בתוך עמודי הדוח, אלא גם נכנס לספרי לימוד וברוחו צנזרו סרטי תעודה. זו הייתה טעות אסטרטגית מצד הממשלה, שכן חוסר הצדק סייע לאירועים האלו להמשיך לחיות בזיכרון של הפעילים הלאומנים.
“בלתי מוצדק ובלתי ניתן להצדקה”
במהלך השנים שאחרי האירועים, בהן “הצרות” כבר הפכו לצרות צרורות של ממש, משפחות הרוגי יום ראשון העקוב מדם ניהלו קמפיין שדרש צדק אמיתי לאהוביהן. הדרישה שלהן הייתה פשוטה: ועדת חקירה חדשה, מהימנה יותר, שלא תנסה לטייח את מה שקרה ביום ההוא בינואר 1972. יותר משני עשורים הן עבדו על כך עם הצלחה קטנה, ואז הגיעה 1997. אז נחשפו ראיות חדשות למה שהתרחש שם, וכמו כן ראיות מוכרות אך שזכו לתשומת לב מזערית מוועדת החקירה של וידג’רי. ממשלת אירלנד העבירה את הראיות הללו לידי ממשלת בריטניה, אז ממשלה טרייה בראשות טוני בלייר. ב-1998, כחלק מהפגנת המחויבות של הממשלה לתהליך השלום בצפון אירלנד, בלייר הכריז על הקמת ועדת חקירה חדשה, הפעם בראשות השופט מארק סאוויל. היה מדובר בצעד בלתי שגרתי, שבפני עצמו היווה ניצחון עבור קמפיין המשפחות.
הוועדה עמלה על הנושא לא פחות מ-12 שנה, במה שהיה החקירה העצמאית הארוכה והיקרה ביותר בתולדות בריטניה. ב-2010 פורסם הדוח. תמצית המסקנות מעלה תמונה חמורה. המפקד בשטח הפר פקודות, ולחיילים לא הייתה אפשרות להבחין בין מתפרעים למפגינים שלווים, ובכל זאת מבצע המעצרים הזה יצא לדרך כמו שהוא. אבל מעל הכל, דוח סאוויל דחה את טענות החיילים שהם הותקפו לפני שפתחו באש, או שאפילו הייתה אזהרה כזו טרם הפתיחה בירי, והאשים את החיילים הללו בעדות שקר. אבל החיילים גם לא פתחו בירי בשביל הכיף, אלא בגלל שאחד הקצינים הזוטרים בשטח ירה ראשון, מה שגרם להם לחשוב שמדובר בתגובה של מיליטנטים רפובליקנים לנוכחות הצבאית הבריטית ב”דרי החופשית”. גם אכן היו אנשי IRA בעמדות צלפים באזור, אבל בשום שלב הירי שלהם לא הצדיק ירי לתוך קבוצת אזרחים.
ראש הממשלה הטרי דייוויד קמרון נשא בפרלמנט התנצלות על האירועים: “מה שקרה ביום ראשון העקוב מדם היה גם לא מוצדק וגם בלתי ניתן להצדקה”, ובהתאם אמר שהוא “מצטער עמוקות”. הוא אמנם הזכיר שהימים היו ימים מתוחים וטען שזה לא הסיפור שמגדיר את הצבא הבריטי, אבל התעקש שלא ניתן להצדיק את האירועים.
תם ונשלם?
כיום, התנצלותו של קמרון היא זו שמכתיבה את הטון הממשלתי בהתייחסה לאירועים. בריאיון שהעניק קמרון לאחרונה הוא הגן על ההתנצלות ההיא, ואמר שלדעתו היא “לא השאירה שום מקום לספק”. בשבוע שעבר, שר צפון אירלנד ברנדון לואיס חזר על המילים “לא מוצדק ובלתי ניתן להצדקה”. בסשן האחרון של שאלות לראש הממשלה, בוריס ג’ונסון אמר לקראת ציון היובל לאירועים שמדובר ב”אחד הימים האפלים ביותר של ‘הצרות'”.
אז האם אפשר להגיד שהסיפור מאחורינו? האם העובדה שהממשלה התנצלה על מה שקרה וממשיכה להודות בכך שהאשמה הייתה על החיילים ולא על המפגינים פירושה שאפשר לסגור את הסיפור? ובכן, לא לגמרי. עקרונית, הסדר שהושג לפני פתיחת החקירה של סאוויל קובע שלא ניתן להעביר ראיות שהועברו לוועדה לידי רשויות החוק לצורך הליך פלילי. אבל זה לא אומר שהתביעה בצפון אירלנד לא מנסה.
התביעה חוקרת מעשי רצח שבוצעו בתקופת הצרות על-ידי לאומנים, יוניוניסטים וגם חיילים. ב-2019 היא הודיעה על הצטברות של מספיק ראיות להעמיד לדין את אחד החיילים על השתתפותו במאורעות יום ראשון העקוב מדם. כיום יש מספר הליכים משפטיים שמתנהלים נגד משתתפים מכל הקבוצות [תיקון: ההליכים נגד החיילים נפסקו. עם זאת, הם עדיין עלולים להיחקר שוב ולהישפט]. באי הבריטי מעוניינים להפסיק עם חקירת האירועים עשור אחרי שקרו כדי להגן על החיילים, אבל בזמנו ת’רזה מיי סירבה להצעה כדי לא לחון יחד עם החיילים גם טרוריסטים. ביולי האחרון ברנדון לואיס הציג הצעה לסגור את ההליכים הפליליים כולם, ובמקום זה לעבוד על השגת צדק לקורבנות באמצעות הנצחה. הדבר התקבל בתרעומת בצפון אירלנד, בטענה שמדובר באנגלים שמצילים את חייליהם תוך כדי רמיסת הצורך של צפון אירלנד במה שנקרא “צדק מעברי”.
אירועי יום ראשון העקוב מדם אולי נגמרו ואולי האמת נחשפה, אבל קשה להגיד שהקרב על הצדק נגמר. הממשלה האנגלית ברובה וצפון אירלנד מתקשות להסכים על הדרך הנכונה לגשת לנושא הפלילי. בצפון אירלנד רוצים שכולם, מחיילים ועד אנשי מיליציה, ישלמו את המחיר על מעשיהם גם עשורים אחרי. בווסטמינסטר רוצים לסגור את הסיפור אחת ולתמיד. כעת, הוויכוח הזה מאיים על ניסיון הפיוס חמישים שנים אחרי.
לסיום
למיטיבי לכת, ממליץ על הפרסום של הגארדיאן לציון היובל, עם שלל תמונות מאותו יום נוראי. אזהיר מראש שהתמונות לא פשוטות לצפייה.