דוח האקלים של האו”ם היכה גלים ברחבי העולם ובבריטניה בפרט. הדוח המדובר מתריע שהאנושות עומדת בפני אסון אקולוגי בעשורים הקרובים. בריטניה תארח החל מסוף אוקטובר את ועידת האקלים העולמית של האו”ם, ומתכוונת למצב את עצמה כמנהיגה העולמית במלחמה במשבר שמחייב שיתוף פעולה בינלאומי, כשהיא מציגה רקורד מפואר מעשורים קודמים בכל הנוגע להפחתת פליטות. אך בוריס ג’ונסון, חרף תגובותיו הרציניות לדוח, מואשם בכך שהוא לא שאפתן מספיק ומספק דוגמה רעה לשאר מדינות העולם. בהתחשב בכך שג’ונסון גם יתקשה לקדם צעדים שנויים במחלוקת בגלל גורמים במפלגתו ובגלל נטיותיו האישיותיות, נשאלת השאלה האם בריטניה תוכל להוביל את העולם במלחמה | בתמונה: בוריס ג’ונסון עם דייוויד אטנבורו (צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10)
אם יש נושא שכנראה ישלוט בסדר היום הפוליטי ביתר שאת בשנים הקרובות, בעיקר אחרי שתימצא דרך להתמודד עם וריאנט הדלתא ושאר החברים שלו, זה כנראה משבר האקלים. בבריטניה בשנים האחרונות פוליטיקאים, כאלה שרוצים קולות שהם קצת יותר מהפרינג’ שמתכחש לבעיה, לא יכולים להיות בלי אג’נדה סביבתית. הנושא קיבל דחיפה רצינית לפרונט לפני שלושה ימים (ב’), עם פרסומו של דוח האקלים של האו”ם. הדבר מגיע חודשיים וחצי לפני פתיחת ועידת האקלים בגלאזגו, סקוטלנד (הידועה יותר כ-COP26), בה בריטניה מעוניינת להראות שהיא מנהיגה את העולם במלחמה במשבר שנמצא ממש מעבר לפינה.
מה זה דוח האקלים הזה?
כאמור, בתחילת השבוע הפאנל הבינממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), הגוף של האו”ם לענייני משבר האקלים, פרסם את דוח האקלים שלו. על הדוח עבדו מדענים מכל רחבי העולם ועבדו עליו במשך מספר שנים. אם לזנוח את האנדרסטייטמנט לרגע, הוא חוזה קלאסטרפאק מהגיהינום. לפי תקציר המנהלים לקובעי המדיניות, פעולות האדם הביאו לעלייה של כמעלה בטמפרטורה הממוצעת מאז תחילת העידן התעשייתי. אבל כמו עם הקורונה, העסק הזה אקספוננציאלי: הדוח חוזה שכנראה (ההדגשה במקור) בין 2030 ל-2052 נחווה עלייה של עוד מעלה וחצי. זה לא השיט שואו שמחכה כשנגיע לעלייה של שתי מעלות, אבל גם הוא לא יהיה יפה. עלייה קיצונית בטמפרטורות ברוב האזורים היבשתיים והימיים, גשמי הצפות בחלק מהאזורים ובצורות כבדות באחרים. פירוש הדבר הוא עלייה ב”סכנות לבריאות, איכות החיים, ביטחון תזונתי, אספקת מים, ביטחון אישי וצמיחה כלכלית”. חלק מהתהליכים האלו כבר בלתי ניתנים לעצירה בשלב הזה. השאלה היא לא האם, אלא מתי.
אבל בסדר, לא באתי רק לבאס. לפי הדוח הזה, אם משאירים רק את הפחמן שנפלט מתחילת העידן התעשייתי ועד היום, שייקח לו עוד זמן רב להתפרק, הוא עדיין ייצור נזק, אבל לבדו לא צפוי לגרום לעלייה של יותר מחצי מעלה בעשורים הקרובים ואולי אף במאה השנים הקרובות. לכן, כרגע עדיין יש תקווה שאם עד 2030 נגיע לכך שמאזן פליטות הפחמן יגיע לחצי ממה שהוא עכשיו עד 2030 ולאפס עד 2050 נוכל לעצור את הקטסטרופה. זה ידרוש הרבה החלטות מהירות וחותכות מצד ממשלות העולם, וגם באמת יש את הקטע הזה שהן יצטרכו לשתף פעולה.
בקיצור, אין באמת תקווה.
ומה הקשר לבריטניה?
מה-31 באוקטובר ועד ה-12 בנובמבר בריטניה תארח בגלאגזו את ועידת האקלים העולמית של האו”ם. או ה-COP26, אם לקצר. ממשלת בריטניה, שבכל זאת בראשה עומד גלובליסט, שמחה להשתמש בעובדה שהיא קיבלה את נשיאות הוועידה כדי להראות עד כמה היא הכי טובה. כך למשל, באתר הוועידה בריטניה שמחה לציין את הישגיה: היא הפחיתה את פליטות הפחמן שלה יותר מכל מדינה אחרת ב-G20 מאז 2000. היא הייתה הכלכלה הגדולה הראשונה להתחייב לאפס פליטות פחמן עד 2050. היא היצרנית הגדולה ביותר של חשמל באמצעות טורבינות רוח. יש עוד, אבל הבנתם את הרעיון: בריטניה, שמאז הברקזיט מחפשת את מקומה החדש בעולם, מעוניינת להוביל את העולם במלחמה במשבר האקלים.
דוח האקלים המדובר, שהוא רק הראשון בסדרה של דוחות שיגרמו לכם לחשוב על הקורונה כתקופה היפה בחייכם, מן הסתם יככב שם. וכאמור, הדוח הזה גורס שאם להילחם על מים זה פחות הקטע שלנו, יש צורך להתחיל לפעול כבר אתמול. אם אפשר מוקדם יותר בכלל טוב. בוריס ג’ונסון מן הסתם ירצה להראות שהוא האיש המתאים להוביל שיתופי פעולה גלובליים כאלה. ואין לזלזל בצורך בשיתופי פעולה. הפעולות הנדרשות הן בעלות משמעות כלכלית, ואף מדינה לא תרצה להתנדב ראשונה להקשות על הכלכלה שלה בעולם של תחרות בין המדינות. התקווה של רבים היא שכפי שמנהיגי ה-G7 הסכימו על מס חברות גלובלי, כך המדינות יוכלו להסכים על שיתופי הפעולה ההכרחיים גם פה. אבל כעת רבים תוהים האם בריטניה היא המדינה המתאימה להנהיג את העולם בנושא.
הקריאות לג’ונסון
בוריס ג’ונסון הגיב לדוח האקלים: “אנחנו יודעים מה חייבים לעשות כדי להגביל את ההתחממות הגלובלית – לשלוח את הפחם אל ההיסטוריה ולעבור למקורות אנרגיה ירוקים, להגן על הטבע ולספק ‘מימון אקלים’ למדינות שבקו החזית”. עוד הוא אמר ש”אני מקווה שהדוח של ה-IPCC היום יהווה קריאת השכמה לעולם עכשיו, לפני שאנחנו נפגשים בגלאזגו בנובמבר לפסגת ה-COP26 הקריטית”.
באמת שכל זה טוב ויפה, אבל כפי שהזכירה קרוליין לוקאס, חברת הפרלמנט הירוקה, לא ממש ברור שיש מעשים. הממשלה מתכננת לפתוח מכרה פחם בקומבריה, שאולי לא ישמש להפקת אנרגיה בבית אלא לייצור פלדה, אבל חלקו הגדול ילך לייצוא ולכו תדעו מה יקרה איתו שם. היא גם קיצצה בתקציב הסיוע הבינלאומי שהיא נותנת. וזה לא עניין של מה בכך: דוח האקלים שם דגש על החשיבות של תמיכה במדינות עניות כחלק מהפתרון. כאמור, לכל העסק הזה של מלחמה במשבר האקלים יש מחיר, ומדינות עניות צריכות עזרה לשלם אותו. לוקאס כבר האשימה את ג’ונסון שהוא מנסה להסיח את הדעת מכך שהוא לא עושה מספיק. אחרים באופוזיציה טענו שג’ונסון לא מספיק שאפתן, וצריך להציב לבריטניה יעדים גבוהים בהרבה במלחמה במשבר האקלים.
בריטניה באמת הפחיתה מאוד בפליטת הפחמן מאז 2000. בכמעט 35%, אם להיות יותר ספציפיים. 53% בפליטת המתאן. באמת שיש במה להתגאות. אבל בריטניה מהווה פחות מ-2% מפליטות הפחמן בעולם מאז 2005, וכיום היא מייצרת רק 1.01% מהפליטות. כלומר, יש בהחלט חשיבות שהמדינה תמשיך לצמצם את הפליטות שלה, אבל יותר חשוב שהיא תצליח לדחוף מדינות כמו הודו וסין להוריד קצת. וזה קצת קשה כשמקצצים למס הפחמן את הכנפיים בגלל לחצים פוליטיים, פותחים מכרה פחם חדש ומתכננים תכניות להמשיך להשתמש בבארות נפט. לכן, לא מפליא שראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי האשים את ג’ונסון שהוא “הראה למדינות אחרות שחוסר-פעולה בנושא האקלים היא מקובלת”.
האתגרים של ג’ונסון
האתגרים שעומדים בפני העולם בעניין הזה דיי ברורים. יש צורך בפעולה בינלאומית נרחבת. אבל כפי שנוצר מתח סביב אספקת החיסונים למדינות עניות – שכן מצד אחד זה אינטרס של כולם שגם המדינות העניות יהיו מחוסנות, ומצד שני כל מדינה רוצה לדאוג לאזרחיה, לעתים גם לחיסון שלישי – כך גם פה עשוי להיווצר מתח שכזה. בשביל להתגבר על כך, כל ממשלה תצטרך להתמודד עם אתגרים מקומיים. בפני בוריס ג’ונסון עומדים כמה אתגרים ייחודיים משלו, שלא יופיעו בכל מדינה (למשל, קבוצות לחץ מסוגים שונים).
ראשית, המפלגה שלו עצמו. כשהוא ניסה להעביר מס פחמן, חלק עיקרי מההתנגדות להחלתו על שוק המזון הגיע מהמפלגה השמרנית. עכשיו, באמת יש מקום לשאול איך מצד אחד מתמודדים עם פליטת גזי החממה שמביאה תעשיית המזון (בעיקר תעשיית המזון מהחי) ומצד שני לא מקשים עוד יותר על עניים לקנות אוכל. אבל הרטוריקה של המתנגדים מצביעה שצעדים מרחיקי לכת רבים יזכו להתנגדות.
שנית, רצונו להיות אהוב. הרעיון של מלחמה במשבר האקלים נשמע נהדר וכמעט אף בריטי לא יגיד שהוא נגדו. אבל כפי שציין בצדק עיתונאי ערוץ 4 קרישנן גורו-קורת’י, כשזה יגיע למשמעויות של המלחמה הזו – למשל, הפחתה בטיסות – רבים יסרבו לשתף פעולה. לבוריס ג’ונסון, למרות שהוא לא מהסס להשתמש ברטוריקה מפלגת כשזה משתלם לו, חשוב להיות אהוד. הסיבה לפניות הפרסה המרובות שלו היא שיש גבול כמה הוא יכול לעמוד בביקורת הציבורית שהוא מקבל. ישנן מלחמות שהוא מתעקש עליהן, אבל עבורו התעקשות על מדיניות ירוקה דרסטית תהיה קשה הרבה יותר מאשר למנהיגים אחרים. אם מרגרט ת’אצ’ר לא נרתעה משום צעד שנוי במחלוקת (שזה בערך כל צעד שהיא עשתה), ג’ונסון אולי נהנה להיות בעצמו שנוי במחלוקת אבל מתקשה להתמיד מאחורי צעדים לא פופולריים.
הפתרון לכך הוא שג’ונסון ירתום לצעדים שנויים במחלוקת את העולם לפני שיודיע עליהם לציבור. לאחר מחויבות בינלאומית, יהיה קל יותר להדוף את המבקרים, גם אם זה לא יהיה נעים.
כעת נותר לראות אם דוח האקלים אכן היווה עבורו קריאת השכמה.