דבר המועצה

סיימנו: התוצאות של הבחירות המקומיות באנגליה הגיעו ואפשר לסכם. בטבלת המנצחים אפשר לרשום את השמרנים ואת הירוקים, שרשמו רווחים נאים מאוד בחברי מועצה ומועצות. בחלקת המפסידים ניתן לרשום את הלייבור ואת המפלגות הברקזיטריות. הליברל-דמוקרטים דרכו במקום. הלייבור הצליחה בעיקר באזורי המטרופולין, שם המצביעים יכלו לבחור בראשי ערים באופן ישיר והיו יכולים להצביע למנהיגים המקומיים בלי להרגיש שהם מצביעים לקיר סטארמר. ברמה הלאומית, הלייבור הפסידה לא מעט. הפתרון של סטארמר היה לערוך חילופים בתוך המפלגה, כביכול של האחראים למצב. הוא רק שכח להסתכל על עצמו. וגם: הניצחון המצומצם של סאדיק קאן | בתמונה: אנג’לה ריינר (צילום: מטה ג’רמי קורבין)

תוצאות הבחירות המקומיות באנגליה הגיעו גם הן סוף-סוף אתמול (א’). הבחירות האלו, עבור המפלגות המשתתפות, מהוות סוג-של סקר בקנה מידה עצום לגבי דעת הקהל על תפקוד המפלגות בפוליטיקה הלאומית. לכן, כל המפלגות יכולות ללמוד כמה שיעורים מהתוצאות. אם לסכם את השיעור המרכזי, אז מצבה של האופוזיציה בעייתי משהו.

התוצאות

נתחיל במספרים. זה הכלל לקריאת הטבלה: מה שסופרים בבחירות המקומיות הוא בכמה חברי מועצה הצליחה כל מפלגה לזכות ועל כמה מועצות הצליחה להשתלט. אבל, מכיוון שהמספרים הכוללים מושפעים גם מהשאלה אילו מועצות הלכו לבחירות, נהוג להסתכל גם על שורת הרווח: האם המפלגה סיימה עם יותר או פחות חברי מועצה ומועצות ממה שהיה לה לפני הבחירות?

היו גם בחירות ל-13 ראשי ערים באופן ישיר. אם לסכם, 11 ראשי ערים נבחרו מטעם הלייבור, ושניים מטעם השמרנים. ברשות של מערב אנגליה ובזו של קיימברידג’שייר ופיטרבורו הלייבור הצליחה לנצח את השמרנים המכהנים. השמרנים לא הצליחו לעשות זאת בכיוון ההפוך.

המנצחים

ניתן להצביע על שתי מפלגות עיקריות שניצחו. הראשונה היא השמרנית. 236 חברי מועצה ו-13 מועצות יותר מאשר לפני הבחירות. רוב המועצות שנכבשו היו כאלו שלא היה בהן רוב מוחלט אבל חלקן גם היו של הלייבור. אמת, השמרנים גם הפסידו פה ושם: כך למשל מועצת קיימברידג’שייר (לא לבלבל עם רשות קיימברידג’שייר ופיטרבורו) הפכה ממועצה בשליטת השמרנים למועצה ללא רוב מוחלט. אבל בתמונה הגדולה, השמרנים הצליחו יפה מאוד. כמובן, צריך לקחת את זה ההישג בפרופורציות: ב-2017 הרבה פחות מועצות עמדו לבחירה ועדיין ת’רזה מיי הצליחה להגדיל את כוחם של השמרנים ב-563 חברי מועצה וב-11 מועצות (וחודש וחצי לאחר מכן אכלה מרורים בבחירות הכלליות). כלומר, ההישג של בוריס ג’ונסון הוא בהחלט מכובד, אבל ראינו גדולים מאלו. ההישג העיקרי של ג’ונסון הוא פחות המספר, ויותר העובדה שהוא הצליח להכות את הלייבור שוק על ירך במחוזות החומה האדומה.

המנצחת השנייה היא המפלגה הירוקה. היא הצליחה להשיג 151 חברי מועצה ובכך להגדיל את כוחה ב-88. זה אומר שהירוקים יותר מהכפילו את מספר חברי המועצה מטעמם שעמדו לבחירה. זה הישג רציני. בהתחשב בכך שאין כמעט הצבעה מסורתית לירוקים, זה הישג אפילו יותר רציני. אמנם הם לא הצליחו להשיג רוב באף אחת מהמועצות, אבל הם נמצאים במומנטום רציני שיקשה להתעלם מהם.

ומנצחת יותר כללית היא המפלגה כמוסד. בבחירות המקומיות של 2019, כשהשמרנים והלייבור התבחבשו סביב הברקזיט, הבוחרים לא רק הענישו אותם קשות. חברי המועצה העצמאים, חסרי המפלגה, הגדילו את כוחם ב-606. בשתי מועצות היה רוב מוחלט של חברי מועצה עצמאים. כמו כן, מספר המועצות ללא רוב מוחלט עלה אז ב-37. היה מדובר במחאה ברורה נגד כל המערכת המפלגתית הבריטית. כעת, כך נראה, האמון מתחיל לחזור. העצמאים עלו באופן צנוע בהרבה, ויש שש מועצות יותר עם רוב מוחלט כלשהו.

המפסידים

המפסידה הברורה היא הלייבור. הפסד של 327 חברי מועצה ו-8 מועצות זה לא דבר של מה בכך. יותר משפיל: מילא אם היה מאזן של ניצחונות והפסדים שבו בשקלול היו בעיקר הפסדים. אבל זה לא המצב: הלייבור לא הצליחה להשתלט על שום מועצה חדשה, אלא לכל היותר לשמור על המועצות שכבר היו בידיה, לא פעם תוך כדי שהיא מדממת חברי מועצה. עם זאת, התמונה כמובן יותר מורכבת, והלייבור כן הצליחה לנצח ב-11 רשויות בהן ראשי הערים נבחרים ישירות, ושם היא גם הצליחה להרוויח מהשמרנים. אבל כבר נגיע לשורשי ההבדלים האלו. הבעיה המרכזית של הלייבור היא שחלק מהמושבים שהיא הפסידה נמצאים בחומה האדומה, איפה שהלייבור אמורה לנצח בהליכה.

ועוד מפסידה היא UKIP. היא לא הצליחה לשמור על אף אחד מחברי המועצה שלה שעמדו לבחירה. המפלגה הזו פשוט נמחקת, ויכול להיות שתוך שנתיים כל מה שיישאר ממנה זה חבורת אנשים עם סרטים סגולים שינסו לשכנע להצביע להם ללא הצלחה. הברקזיט, בשיתוף פעולה מבריק עם נייג’ל פרג’, הרגו את המפלגה שעשתה את הברקזיט למטרה שלה. לא שזה מפתיע: מעבר לכך שמפלגות פופוליסטיות שמקבלות את מבוקשן וקמלות הן תופעה נפוצה במערב אירופה, UKIP שברה למחוזות ההזויים של הימין עד שהמאיסה את עצמה על המצביעים.

ואפרופו נייג’ל פרג’, אפשר להגיד שגם הוא הפסיד. אחרי שלפני פחות משנתיים הוא היה אימת המפלגות הוותיקות, כעת כל מה שמפלגת הרפורמה שלו מצליחה להשיג זה שני חברי מועצה. אם היו לפרג’ או לשותפו לדרך ריצ’רד טייס איזשהן פנטזיות על קריירה בבית הנבחרים, הייתי מאפסן אותן איפשהו.

דורכים במקום

מי שלא בדיוק ניצחה אבל גם לא ממש הפסידה היא המפלגה הליברל-דמוקרטית. במחצית הראשונה של המועצות שהוכרזו, היה נראה שהליברל-דמוקרטים הצליחו להפסיד גם הם כמות יפה של חברי מועצה. אבל עד סוף ההכרזה הם הצליחו לזכות בהם במקומות אחרים. אבל בסופו של דבר, שבעה חברי מועצה נוספים ומועצה נוספת הם תוספת נחמדה אבל לא ממש הישג. הבחירות המקומיות אמורות היו להיות שעתן היפה של המפלגות הקטנות. אד דייווי ניסה לטעון שהיו להם הישגים גדולים. למשל, המפלגה קיבלה 17% בקול הפופולרי. זו אכן השערת ה-BBC (אין פילוח של תוצאות האמת בכל המועצות כי אף אחד לא כזה מזוכיסט). רק שדייווי שוכח לציין שזו ירידה של שתי נקודות אחוז לעומת הבחירות המקומיות של 2019. בחייאת, אפילו סטארמר הצליח לעלות בנקודת אחוז. עוד אמר דייווי שהליברל-דמוקרטים הצליחו לקחת הרבה מושבים מהשמרנים, ושהם הופכים לכוח העולה מולם. אולי, אבל גם הוכיתם שוק על ירך בהרבה מקומות אחרים.

עוד ניצחון כזה ואבדנו

מערכת בחירות ספציפית שצריך להתייחס אליה, בעיקר כי כבר התייחסתי אליה באופן נפרד בהכנה לבחירות, היא זו של לונדון. סאדיק קאן הצליח לנצח, אבל הרבה יותר בקטן ממה שהיה נראה. הסקרים בחלקם צפו שסאדיק קאן יזכה כבר במסגרת הספירה הראשונה של הקולות, בלי להזדקק לספירת ההעדפה השנייה (מעין מקבילה לסיבוב שני רק תוך שימוש בטופס אחד). בפועל, התוצאה הייתה הרבה פחות מחמיאה. קאן זכה רק ל-40.05% מהקולות בספירה הראשונה. לרוב התוצאה למנצח בסיבוב הראשון היא גבוהה בהרבה. המתחרה השמרני שלו, שון ביילי, שהסקרים חזו לו בערך 30% בספירה הראשונה, הצליח לקבל 35.28% מהקולות. בנוסף, הלייבור איבדה מושב באסיפת לונדון רבתי (שגם ממנה UKIP נמחתה כלא הייתה), וירדה ל-11.

קשה לדעת מה הסיבות לכך, אבל הן כנראה בעיקר מה שנקרא “פקטור הטורי הביישן”: לפעמים מצביעים שמרנים, בעיקר באזורים כמו לונדון, לא יודו בכך בפני הסוקרים. הרבה אמרו שיצביעו למועמד שאינו ביילי בגלל אי הנעימות, אבל הצביעו לו בקלפי. שזה מרשים, בהתחשב בכך שלרוב תושבי לונדון אין מושג מי זה בכלל. כמו כן, לקאן היו כשלים רבים בניהול העיר, שייתכן שגם הם השפיעו על חוסר הצלחתו.

ברמה הפרקטית המשמעות של זה היא קטנה למדי. קאן הוא עדיין ראש העיר ועדיין יש ללייבור יותר משליש מחברי האסיפה, כך שיהיה קשה להשיג את שני השליש הדרושים כדי להטיל וטו על המדיניות שלו. ועדיין, קאן והלייבור יצטרכו לעשות חושבים. לפחות הם יהיו בעמדה נוחה לעשות זאת.

משמעויות

הניתוח המעניין ביותר הוא זה של הלייבור, שנכשלה ברמת המועצות, אבל הצליחה בגדול בבחירה הישירה לראשי הערים, רובן ערי מטרופולין. כפי שהציעו גם בערוץ 4 וגם בסקיי ניוז, הדבר נובע מאישיות. בלונדון, במנצ’סטר רבתי (בה אנדי ברנהם הצליח להגדיל את התמיכה בו לעומת הבחירות הקודמות), ולצורך העניין גם בוויילס בה הלייבור זכתה להצלחה, ההצבעה ללייבור לא הייתה מזוהה עם קיר סטארמר. היא הייתה מזוהה עם סאדיק קאן (שנחלש אך שרד), עם אנדי ברנהם, עם מארק דרייקפורד. לעומת זאת, במועצות הקטנות, איפה שההצבעה היא לנציג של מחוז בחירה במועצה, כשלרוב המצביעים אין מושג מי הנציג הזה בכלל והם חושבים על הנושאים הלאומיים, הם הצביעו בעד או נגד סטארמר. והרבה מהם הצביעו נגדו.

ברנהם עצמו שותף למחשבה הזו, בערך. הוא לא אמר זאת במילים האלו, אבל הוא הסביר שאיפה שיש האצלה (devolution), כמו בוויילס או בערים הגדולות כמו לונדון רבתי ומנצ’סטר רבתי – כלומר איפה שיש למנהיג המקומי הרבה מאוד כוח – הלייבור הצליחה לא רע. לעומת זאת, במישור הלאומי הלייבור נראית דיי בצרות. כמובן, יש גם את העניין שללייבור יש יתרון באזורי המטרופולין, והבעיה של המפלגה היא בעיירות הפועלים שהיוו את בסיס התמיכה שלה בעבר.

אבל באגף המקורב לסטארמר האשימו את ג’רמי קורבין. הוא אמנם לא היה שם, אבל הם קוראים לזה “לונג קורבין”, על משקל “לונג קוביד” – כלומר אפקטים מתמשכים של תופעה שלכאורה נרפאתם ממנה. זה, אם תסלחו לי, תירוץ דיי עלוב. גם באגף הקורביניסטי וגם באגף הבלייריסטי של המפלגה מסכימים שאין להם מושג במה קיר סטארמר מאמין. כמו כן, כפי שהזכירה דיאן אבוט, קורבין הצליח לנצח בהרבה מהמקומות שסטארמר כשל בהם, לדוגמה הרטליפול. מה גם שקורבין הצליח בשתי המערכות שלו בבחירות הכלליות, מבחינת הקול הפופולרי יותר מאד מיליבנד ומגורדון בראון, וב-2017 גם יותר מטוני בלייר ב-2005. הבעיה של הלייבור היא פחות אישיות כזו או אחרת, והרבה יותר בעיית עומק שנמשכת הרבה מאוד שנים ועוד לפני קורבין עצמו, וסטארמר פשוט לא מצליח לתת לזה מענה. כרגע לפחות.

והאחרים?

בוריס ג’ונסון, כפי שכבר הזכרתי, הוא מנצח. הוא הצליח להגדיל את כוחה של המפלגה, למרות הרבה מאוד מתים ופרשות שחיתות שנקשרו בשם המפלגה שלו. האופטימיזם שלו, יחד עם מבצע החיסונים המוצלח, עשו את שלהם. ייתכן שלו הבחירות היו נערכות בינואר, בשיא גלי התמותה, השמרנים היו חוטפים בגדול. אבל הקסם האישי של ג’ונסון והנסיבות שיחקו לטובתו של ג’ונסון בתזמון, והוא הצליח לנצח. אד דייווי טוען שהליברל-דמוקרטים הצליחו להכות את השמרנים במעוזי הבית שלהם, אבל מה שחשוב לשמרנים זה לחסל את הלייבור במגרש הביתי שלהם. ואת זה ג’ונסון עושה למופת. אם היו לחלק מהשמרנים המורדים איזושהי תכנית להחליף את ג’ונסון, הניצחונות האלו אמורים לאפסן את התכנית הזו חזרה במגירה.

ההצלחה של הירוקים עשויה לצפות לעתיד. כבר כעת הלייבור והשמרנים שמים את נושא משבר האקלים בראש סדר העדיפויות. אבל הניצחונות הרבים של הירוקים מראים שכנראה הרבה מאוד לא השתכנעו ששתי המפלגות הגדולות עושות מספיק בנושא הסביבתי. ייתכן מאוד שבקרוב נראה בוסט רציני מצד שתיהן בנושא הסביבתי כדי לקחת את קולות הירוקים בבחירות הכלליות שיתקיימו עוד שנתיים או שלוש.

תגובות

התגובה העיקרית ששווה התייחסות היא, שוב, של הלייבור. למרות שסטארמר אמר שהוא “לוקח אחריות מלאה על התוצאות”, הוא החליט שלשום (ש’) להזיז את סגניתו אנג’לה ריינר מתפקידה כמנכ”לית המפלגה (טכנית, זה chair, אבל תרגום ליו”ר עלול ליצור בלבול עם תפקידו של סטארמר), בתגובה לתוצאה הגרועה. לאחר מכן החלו להגיע השמועות על ארגון מחדש (reshuffle) של כל ממשלת הצללים. הדבר לא זכה לתגובות טובות בתוך המפלגה. במומנטום, תנועת האגף השמאלי של הלייבור, טענו שמדובר בהפיכתה של ריינר לשעירה לעזאזל. אבל מהם עוד היה אפשר להתעלם. אנדי ברנהם צייץ: “אני לא יכול לתמוך בזה”. הדבר קרה כבר אחרי הניצחון המרשים שלו במנצ’סטר רבתי, כך שהיה לזה משקל רב. והיו עוד מתנגדים רבים בתוך המפלגה. התגובה הזו עשתה את שלה. קודם כל, הובטח לאנג’לה ריינר תפקיד בכיר אחר במפלגה, במקום זה שאיבדה. בנוסף, סטארמר עיכב את הארגון מחדש במפלגה כדי להתמודד עם התגובה החריפה.

I can’t support this.https://t.co/mbmGHaROdL

— Andy Burnham (@AndyBurnhamGM) May 8, 2021

אבל ארגון מחדש היה בסופו של דבר, ולצייצנים מסוימים הוא גרם להשתמש במונח “ליל הסכינים הארוכות” – מונח שבפוליטיקה הבריטית מזוהה דווקא עם הרולד מקמילן ולא עם היטלר. המפסידה העיקרית ממנו הייתה אנליזה דודס, שרת האוצר בממשלת הצללים. היא אמנם עשתה עבודה לא רעה (בעיניי) מול רישי סונאק, אבל היא הואשמה בחוסר ההצלחה בצפון אנגליה, ולכן הועברה לתפקיד ממנו פוטרה ריינר. מי שתחליף אותה היא רייצ’ל ריבס, עד כה שרת הקבינט בממשלת הצללים. את ריבס תחליף אחת, אנג’לה ריינר. חילוף נוסף שנעשה הוא החלפתו של ניק בראון כמצליף המפלגה בווס סטריטינג. בראון נחשב למצליף מעולה, כך שיש מי שההחלטה הזו נראית להם תמוהה.

נעשו עוד כמה חילופים פחות משמעותיים, אבל השורה התחתונה של כולם ברורה: סטארמר מנסה לאותת שהוא מבין שהמפלגה צריכה להשתנות. רק שסטארמר מתעלם לחלוטין ממה שהוא עושה לא נכון. כמו שאמרתי, לא ניתן להפיל את האשמה הזו על ראש המפלגה בלבד. יש פה תהליכי עומק. אבל מצד שני סטארמר כן נראה לרבים כנטול תפישת עולם של ממש, שזורח רק כשהוא יכול לשחק בעורך דין. צר לי לאכזב את סטארמר, אבל הארגון מחדש הזה יעשה מעט מאוד.