By: אוריה בר-מאיר Posted on
הפסקה קצרה מהברקזיט והקורונה לטובת עניין שהרבה זמן לא דיברנו עליו: פסלים. שר הבינוי והשלטון המקומי פטריק ג’נקין עדיין לא התאושש מהמתקפה על הפסלים של בעלי עבדים וסוכנים אימפריאליים ברחבי הממלכה ביוני האחרון, והודיע שבכוונתו להגן על הפסלים. בכוונתו להציג חקיקה שתמנע ממועצות מקומיות להסיר פסלים בלי אישור הקהילה המקומית, וכמו כן תגדיל את הבירוקרטיה. התזמון לכך לכאורה תמוה, אבל בפועל מעבר לצורך להסיח את הדעת מדברים יותר רציניים שקורים, הבחירות המקומיות מעבר לפינה והגיע הזמן להתחיל בקמפיין. כמו כן, הצעד הזה, קטן ככל שיהיה, הוא עוד עדות לריכוזיות של ממשלת ג’ונסון | בתמונה: פסלו של וינסטון צ’רצ’יל בכיכר וסטמינסטר, שידע השחתות ביוני 2020 (צילום: פול סטפורד, travelmag.com)

הפוסט הנ”ל עוסק בעניין לכאורה לא גדול, שאפילו בבריטניה לא עשה ים של כותרות. יש דברים יותר דוחקים לעסוק בהם, כמו עוד קורונה ועוד ברקזיט. אבל קודם כל, כמה אפשר? בואו נרענן. ודבר נוסף: זה עניין שיש לו חשיבות, לא בפני עצמו אלא כמגמה כללית ביחסי הכוחות של הפוליטיקה הבריטית. הבלוג בסופו של דבר נועד לעזור להבין גם את הניואנסים הקטנים, ולא רק את הדברים הגדולים שבכל מקרה יקבלו סיקור מורחב בתקשורת הישראלית. ולסיום, בהתחשב בבחירות מאי שמתקרבות אלינו, כדאי לתת עליו את הדעת. אז שנתחיל?

קצת רקע

לפני שאעבור לספר מה בדיוק קרה, כדאי לתת קצת רקע. ייתכן שאתם זוכרים שביוני 2020, בעקבות ההפגנות על הרצח של ג’ורג’ פלויד בארצות הברית, הוויכוח הציבורי בבריטניה נסב סביב פסלים. בריטניה מלאה בפסלים של אנשים שחיו בתקופות אחרות, בהן עבדות הייתה חוקית וגזענות ומיזוגיניה היו קונצנזוס. הרצח של פלויד הדליק את הוויכוח האם ראוי להמשיך להנציח את מי שלא עומד בסטנדרטים של היום. בבריסטול, פסלו של הפילנתרופ אדוארד קולסטון, שעשה את ההון שתרם לחברה מסחר עבדים, הוסר באלימות על-ידי המפגינים. פסלו של וינסטון צ’רצ’יל בלונדון הושחת עם הכתובת שהזכירה את העובדה שהיה גזען. הסטודנטים באוניברסיטת אוקספורד דרשו להסיר את פסלו של ססיל רודס, שלקח חלק בדיכוי התושבים האפריקאים שאתרע מזלם להיות תחת שלטון האימפריה הבריטית. פסלו של סוחר העבדים הסקוטי רוברט מיליגן הוסר מרחבת הכניסה למוזיאון הדוקלנדס של לונדון. ראש עיריית לונדון סאדיק קאן הודיע על כוונתו לבחון את כל פסלי ההנצחה שבלונדון.

אבל יש מי שלא שמחו מהכוונה להסיר פסלים. על הפגיעה בפסלים של קולסטון וצ’רצ’יל הביקורת הייתה שמדובר בפעולה אלימה, שנוגדת את ההליך הדמוקרטי של דיון בריא. יש לכם בעיה עם הפסל? בבקשה. תגישו בקשה למועצה המקומית, נדון בכך, ואז נראה. כמובן, בעיניי רבים אין כוונה לוותר על הפסלים גם בהליך יותר מסודר. הרי אנחנו לא רוצים למחוק את ההיסטוריה שלנו בגלל שהערכים התעדכנו, נכון? הטיעון הזה, לטעמי, לא מחזיק מים: אם מה שהיה חשוב זה שיעור היסטוריה, היו טורחים להציב על פסל ההנצחה הסבר גם על הדברים הפחות נחמדים שהמונצח אחראי להם. כמו כן, לא כל אחד מקבל פסל. אבל, זה טיעון מרכזי שגם חשוב לענייננו.

שבעה חודשים אחרי

יותר מחצי שנה עברה מאז הסיפור הזה. אז מה קרה עכשיו? מה שקרה זה שר הבינוי והשלטון המקומי רוברט ג’נריק. שלשום (א’) ג’נריק כתב טור לסאנדיי טלגרף, בו הבטיח הגנה על הפסלים. והטור הזה, אם יורשה לי, מכיל הרבה מאוד חוצפה. כלומר, אני מאוד בעד המשפט “אנחנו חיים בארץ שמאמינה בשלטון החוק”. אבל כשזה בא מממשלה שהגישה לפרלמנט הצעת חוק שתפר את החוק הבינלאומי, וחזרה בה רק לאחר שמנוף הלחץ הזה עבד על האיחוד האירופי, המשפט הזה נשמע מעט מגוחך. אבל זה לא העיקר.

החלק הראשון הטור מציג את הטיעונים המרכזיים: אסור לשכתב את ההיסטוריה, אסור שהמון זועם או קומץ חברי מועצה יחליטו על פסל מבלי להיוועץ בתושבים, ושהלייבור מתנהלת בעניין הזה כאילו היא עדיין תחת הנהגתו של ג’רמי קורבין. בקיצור, צריך להגן על הפסלים. והפתרון? החוק, מסביר ג’נריק, אמור לאפשר להגן על המורשת הבריטית, כפי שנעשה בעבר על-ידי שרים אחרים. וג’נריק מתכוון להצטרף למסורת זו: בכוונתו להעביר חוק שידרוש שכל הסרת פסל תעבור את כל ההליכים לא רק של התייעצות עם הקהילה – צעד סביר לחלוטין – אלא גם את כל הביורוקרטיה של הליך תכנוני רגיל. ואם זה לא יקרה, שר הבינוי יוכל להטיל וטו על ההחלטה. מבחינת ג’נריק, יש לדאוג לקונטקסט לפסלים במקום להסירם, כי באמת מישהו יוסיף לפסלים שלט קטן שהם גם החזיקו בעבדים.

פירוט נוסף על החקיקה המוצעת צפוי להישמע בפרלמנט בהמשך. עקרונית הדבר היה אמור להיות מוצג לפרלמנט אתמול (ב’), אבל אין דיווחים על זה, ובהתחשב בכך שזה היה יום של האופוזיציה סביר יותר להניח שג’נריק פשוט זרק תאריכים בלי לבדוק.

רוברט ג'נריק
יציל את הפסלים. רוברט ג’נריק (צילום: כריס מקאנדרו)

משמעויות

אז כאמור, לא כל הפרטים מוצגים לפנינו, אבל ניתן להבין מה אופי ההצעה: לצד הרעיון הסביר – גם אם ניתן להתווכח עליו – לפיו הקהילה המקומית תצטרך לתת הסכמתה להסרת פסל שנוי במחלוקת, תתווסף גם בירוקרטיה. האם באמת יש צורך בשביל להוריד פסל בהליך תכנוני מלא? לא באמת. אבל ג’נריק מבקש להראות שהוא בא להקשות על התהליך, לא להפוך אותו לדמוקרטי יותר. אגב, שימו לב שההליך הדמוקרטי הזה, לפחות לפי המאמר, נדרש רק כשהמועצה המקומית מבקשת להפסיק להנציח מישהו. מה קורה אם המועצה מבקש להתחיל להנציח מישהו? ובכן, במאמר של ג’נריק זה לא מוזכר. האם יכול להיות שבחקיקה עצמה הנושא יקבל התייחסות? כן. אבל בינתיים המסר של ג’נריק הוא שרק הסרת פסל מהווה שינוי שדורש הסכמה, בזמן שהצבת פסל חדש אינה מהווה שינוי כזה.

מה הוא נזכר עכשיו?

נשאלת השאלה, מאיפה ג’נריק הביא את זה? כאמור, יותר מחצי שנה עברה. יש אולי עוד חמישה אנשים שהעניין באמת מטריד אותם. הרי דייגים מפגינים בלונדון על הפגיעה במסחר שלהם בעקבות הסכם הסחר עם האיחוד האירופי. עוד רגע נכנס נשיא חדש לבית הלבן, עם גישה שונה לגמרי לברקזיט. המענקים לעניים הולכים להצטמק בקרוב, אחרי שעלו בזמן הקורונה. אה כן, ויש קורונה. למה לעזאזל מגיע שר הבינוי, ובמקום לכתוב מאמר על כוונותיו בנושא הדיור בעידן הפוסט-קורונה או מה שזה לא יהיה, הוא מדבר איתנו על פסלים?

ובכן, ניתן קודם כל לחשוב על הסחת דעת. למרות שבבריטניה קצב החיסונים הוא המספק ביותר בעולם המערבי אחרי ישראל (בעולם הלא מערבי, גם בחריין ואיחוד האמירויות מובילות עליה), המצב לא מעודד במיוחד. בתי החולים מתקשים לעמוד בעומס, ושר הבריאות מאט הנקוק כבר הודיע שמספר האנשים בבתי החולים גבוה יותר מבכל שלב במגיפה. המוטציה הבריטית והייבוא של מוטציות אחרות מכל העולם לבטח לא עזר. בנוסף, כמו שהוזכר קודם, יש הרבה חבלי לידה בעידן הפוסט-ברקזיט. או, אם להתנסח במילים פחות יפות: המצב חרבנה. ממש אבל. אז לא יזיק לתת משהו אחר לדבר עליו, נכון?


אבל יש עוד סיבה: אם לא תהיה דחייה נוספת, אז במאי ייערכו באנגליה בחירות מקומיות כפולות: גם של הנציגים שבכל מקרה היו אמורים לעמוד לבחירה השנה, וגם של אלו שהיו אמורים לעמוד לבחירה ב-2020 ולא עשו זאת בגלל הקורונה. אם בישראל הרשויות המקומיות מתהדרות פחות ברשימות שרצות ברמה הארצית ויותר ברשימות מקומיות משלהן, בבריטניה המפלגות שירוצו הן השמרנים, הלייבור, הליברל-דמוקרטים וכל השאר שאנחנו מכירים מהפרלמנט. הרשויות המקומיות הן בסיס כוח חשוב למדי של המפלגות, ותוצאות הבחירות מהוות עבורן אינדיקציה לגבי מצבן בפוליטיקה הארצית. ג’נריק, כשר השלטון המקומי, פתח למעשה את קמפיין הבחירות. וזו עוד סיבה שלהתייחס למה שנראה לכאורה כמו נון-סטורי זה כן חשוב.

מסורת

הצעתו של ג’נקין נעשית כחלק מדפוס קבוע: כשזה מגיע למפלגה השמרנית, כל הדיבורים על ביזור הסמכויות והקטנת הממשלה הופכים לבבל”ת אחד גדול כשזה נוגע לשלטון המקומי. מה שמעניין בסוף את כולם זה להבטיח את בסיס הכוח שלהם, אבל אם הלייבור יכולה לספר שכמפלגה סוציאליסטית היא צריכה ממשלה ריכוזית, השמרנים פשוט מחליקים את העמדות שלהם. אלק דאגלס-יום הרחיב את גבולותיה של לונדון רבתי כדי שתכלול פרברים שמרניים ותצא משליטת הלייבור. אדוארד הית’ יצר מועצות מטרופוליטניות תוך כדי שימוש בג’רימנדרינג בשרטוט מחוזות הבחירה. מרגרט ת’אצ’ר ביטלה את המועצות הנ”ל ואת מועצת לונדון רבתי תוך סיפוח סמכויות לממשלה. כמו כן, היא החליפה את הארנונה במס הגולגולת, כדי למנוע מהלייבור להטיל ארנונה גבוהה על עסקים לצורך מימון השירותים הנרחבים שרצתה לתת. ג’ון מייג’ור ביטל את מס הגולגולת משיקולים אלקטורליים בעיקר, וגם אז עבר למערכת מס פחות נדיבה עבור הלייבור ממה שהיה לפני מס הגולגולת. לעתים גם הלייבור השתתפה בחגיגה, אבל זו מסורת שמרנית בעיקר.

הצעד הזה של ג’נריק הוא חלק מאותה מסורת. הרבה דיבורים על הצורך של הקהילה להחליט, אבל בסוף התוצאה היא הגבלת המועצות המקומיות בהנהגת הלייבור – אליהן הוא התייחס במפורש במאמרו. איפה שהשמרנים לא ישיגו בסיס כוח, הלייבור תקבל בסיס כוח קטן יותר. לשמרנים לא אכפת: הם לא רוצים להסיר פסלים בכל מקרה. ונכון, מדובר פה בעניין קטן יחסית. אבל עדיין כדאי לשים לב לזה, כי זה חלק מדפוס רחב יותר. ממשלת ג’ונסון גם ככה מואשמת בהיותה ריכוזית. עניין יותר גדול הוא החלפת מערכת הקרנות של האיחוד האירופי, שעברה דרך הממשלות האזוריות בסקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד, במערכת שתנוהל מהממשלה המרכזית. כמו שאיאן בלאקפורד קרא לזה: לקיחת כוח. השמרנים מרכזים כוח, ולפעמים רואים את זה בפרטים הקטנים.

Categories: שונות Tags: , , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *