אתמול (ה’) הסתיים השלב הראשון במרוץ לראשות המפלגה הליברל-דמוקרטית. המרוץ, שמתקיים כשנה לאחר הפעם הקודמת, מתקיים בשל הצורך להחליף את ג’ו סווינסון שהודחה בבחירות 2019. המתמודדים על הכתר: אד דייווי, ראש המפלגה בפועל שכבר הפסיד לסווינסון בשנה שעברה. מולו, לילה מוראן, חברת הפרלמנט הטרייה יחסית. ההבדלים בין השניים הם פחות ברמת האידיאולוגיה, וביותר ברמת סגנון המנהיגות. אז הנה מה שצריך לדעת על המרוץ לראשות המפלגה שמנסה לחזור ולהיות רלוונטית | צילום: המפלגה הליברל-דמוקרטית

אתמול (ה’) נסגר השלב הראשון במרוץ לראשות המפלגה הליברל-דמוקרטית, והמועמדים ידועים באופן רשמי. כלומר, טכנית בגלל אופי המרוץ, המועמדים כבר היו ידועים בערך מהרגע בו השלב נפתח, אבל היו דברים אחרים שקרו, אז חיכיתי לעכשיו. בכל מקרה, הנה מה שכדאי לדעת על המרוץ לראשות המפלגה הליברל-דמוקרטית 2020.

דז’ה וו

אם אתם בין הקוראים הוותיקים, יכול להיות מאוד שאתם זוכרים שכבר היה איזשהו פוסט בנושא. עכשיו, אתם צודקים, וכבר עכשיו אגיד בלי בושה שחלק מהפוסט שתקראו עכשיו נלקח מהפוסט הקודם בנושא, שנכתב בשנה שעברה. המפלגה הליברל-דמוקרטית אמנם חשובה לבלוג הזה, אבל לא מספיק חשובה כדי שאני כדי לכתוב את אותו דבר בנוסח אחר. אל תדאגו, רוב החומרים חדשים. ובכל זאת, עם מי שחשים דז’ה וו הסליחה.

בכל מקרה, אנחנו שוב עוברים את זה בגלל בחירות 2019. ראשת המפלגה דאז ג’ו סווינסון הפסידה את המושב שלה בפרלמנט ל-SNP, ונשארה בחוץ. בגלל שחוקת המפלגה דורשת שראש המפלגה יהיה חבר פרלמנט, סווינסון גם הודחה אוטומטית מראשות המפלגה וסגנה אד דייווי נכנס לנעליה כראש המפלגה בפועל. הכללים דורשים שחברי המפלגה יבחרו בראש/ת מפלגה חדש/ה. בהתחלה, המרוץ היה אמור להתחיל במאי 2020 ולהסתיים ביולי. אבל, אז באה הקורונה, ובהתחלה המפלגה דחתה את המרוץ למאי 2021. בסופו של דבר, החליטה המפלגה שגם ככה כולם מצביעים בדואר, והקדימה את המרוץ לקיץ 2020.

ג'ו סווינסון
להחליף את המודחת. ג’ו סווינסון (צילום: כריס מקאנדרו)

חוקי המשחק

חוקת המפלגה דורשת שתהליך הבחירה יימשך לפחות תשעה שבועות. מתוכם, 15 יום מהווים תקופה להגשת מועמדות. זו הסתיימה אתמול. כדי להגיש מועמדות, על המועמד/ת להיות חבר/ת פרלמנט מטעם המפלגה. כמו כן, יש צורך בתמיכה של עשרה אחוזים מחברי הפרלמנט של המפלגה (כרגע יש למפלגה 11 חברי פרלמנט) וכמו כן בתמיכה של מאתיים חברי מפלגה מלפחות עשרים סניפים מקומיים. אחרי שהוגשו המועמדויות יש עוד לפחות שלושה שבועות עד תחילת ההצבעה, בה משתתפים כל חברי המפלגה שנרשמו עד היום האחרון להגשת מועמדות (כלומר, אתמול). באופן עקרוני, ההצבעה היא בשיטת הקול הנודד, אך בגלל שהפעם יש רק שני מועמדים זה מיותר. משם, יש עוד לפחות שלושה שבועות עד הכרזת התוצאות.

ואם רציתם לו”ז יותר ספציפי: אתמול, כאמור, נסגרו האפשרויות להגיש מועמדות ולהתפקד למפלגה. ב-30 ביולי תתחיל ההצבעה. טופסי ההצבעה יצטרכו להגיע למרכז המפלגה עד ה-26 באוגוסט. לאחר מכן, תחל הספירה. אם לא יהיו תקלות, ב-27 באוגוסט הנהלת המפלגה תכריז על ראש/ת המפלגה הבא/ה.

משימה

בפני ראש/ת המפלגה תעמוד משימה אחת פשוטה להבנה וקשה לביצוע: להחזיר את הליברל-דמוקרטים להיות כוח רלוונטי. ההצטרפות של המפלגה ב-2010 לקואליציה בראשות דייוויד קמרון עלתה לה ביוקר בבחירות 2015. המפלגה התכווצה מ-57 מושבים לשמונה בלבד. ב-2017 המפלגה הצליחה לשפר את המצב טיפה ל-12 מושבים. ב-2019 המפלגה אמנם העלתה את שיעור התמיכה הכללי בה, אבל הפסידה מושב. בקיצור, רבים מרגישים שהמפלגה הליברל-דמוקרטית קיימת בעיקר מכוח האינרציה. ולא רק זה: לפני בחירות 2015 המפלגה הייתה השלישית בגודלה בפרלמנט. זה הפך אותה, כשלא הייתה חלק מממשלה, למפלגה השנייה בגודלה באופוזיציה. זה הבטיח לראש המפלגה זכות התבטאות בפרלמנט. עם ההתרסקות הזו, המפלגה איבדה את הפריווילגיות שלה ל-SNP, והפכה למפלגה שולית.

ספק אם המפלגה תצליח בזמן הקרוב לחזור למספר המושבים שהיו לה לפני 2015. זה תהליך ארוך, וה-SNP שולטת בסקוטלנד ביד רמה. בבחירות המקומיות ובבחירות לפרלמנט האירופי בשנה שעברה, המפלגה הצליחה לעלות על הגל. אבל זה היה בזכות העובדה שהשמרנים והלייבור התקשו להיסגר על מה הם רוצים מהברקזיט, מה שאפשר לליברל-דמוקרטים לבדל את עצמם מהשאר כנושאי חוד החנית נגד ברקזיט. כעת, גם את זה אין למפלגה, מה שיהפוך את המצב לקשה יותר. לכן, סביר יותר להניח שמטרה קשה מאוד אבל טיפה יותר מחוברת למציאות תהיה לקרב את המפלגה לעשרים מושבים.

המועמדים

כאמור, יש בדיוק שני מתמודדים, שיוצגו כאן בסדר אלפביתי.

אד דייווי

אד דייווי
צילום: ריצ’רד טאונשנד
ניסיון

לסר אד דייווי יש ניסיון עשיר בעשייה פוליטית. הוא נבחר לראשונה כחבר פרלמנט מטעם הליברל-דמוקרטים ב-1997, ולמרות שהובס בבחירות 2015, הצליח לחזור ב-2017. בממשלת הקואליציה של 2010-15, שימש כשר זוטר ליחסי תעסוקה, צרכנות ולענייני דואר במשרד לענייני עסקים, חדשנות ומיומנויות. לאחר מכן, באותה ממשלה, שירת גם כשר לאנרגיה ושינוי אקלים. כמו כן, הוא החזיק בשלל תפקידים במפלגה. היום, הוא דובר המפלגה לענייני פנים. ב-2019 הוא התמודד על ראשות המפלגה מול ג’ו סווינסון והפסיד. הוא נהיה לסגנה של סווינסון, והחליף אותה לאחר שזו הודחה מהפרלמנט.

עמדות

בפעם הקודמת, דובר כאן על כך שדייווי יצר לעצמו שם של ליברל קלאסי, שתומך בזכויות אזרח ובמינימום התערבות של המדינה במשק. הוא כינה את ממשלת הלייבור של גורדון בראון “מדינת בייביסיטר”, טען שיש “התנהלות סטליניסטית” ב-NHS ועוד. עם זאת, הוא מעולם לא תמך במדינת שומר הלילה, וכן תמך בקיומם של שירותים ציבוריים כמו ה-NHS. מצד שני, לאנשים שמעוניינים להפריט את הכל כולל הכל אין באמת כוח פוליטי בבריטניה. בנוסף, דייווי גם מקדם זכויות אזרח, כמו התנגדות לאיסוף פרטים ביומטריים של אזרחים.

בכל מקרה, משבר הקורונה הוציא מדייווי את המתערב שבו החוצה. עניין אחד זה הקריאה החוזרת ונשנית שלו לתת מענה לעצמאים שלא יכולים לפתוח את עסקיהם בשל המגיפה. אבל לזה גם ליברלים אחרים בכל העולם קראו עקב הנסיבות החיצוניות שכפו עליהם אבטלה. אבל, בנוסף, דייווי מבטיח לתת תנאים מפליגים למטפלים סיעודיים, ביניהם הגנה במקומות העבודה (בהנחה שהמטפל לא עושה זאת במשרה מלאה), נסיעה בתחבורה הציבורית בחינם עבור מטפלים צעירים והעלאת השכר שהם יכולים לקבל לפני שיאבדו את ההטבות שלהם כמטפלים. מצד שני, כמובן, הוא לא התחיל לתמוך בהלאמות ובניהול ריכוזי של הכלכלה. או במילים אחרות, דייווי הפך להיות ליברל-דמוקרט קלאסי נוסח פאדי אשדאון: איפשהו באמצע.

עוד נושא שמעסיק אותו מאוד הוא הנושא הירוק. בשנה שעברה, דיברתי על כך שדייווי אמר שהוא רוצה “להפוך את הקפיטליזם לירוק”. הוא טוען ששוק חופשי והסרת חסמים הם הדרך הטובה ביותר לעולם ירוק יותר, וכשהיה השר לאנרגיה ושינוי אקלים גם פעל בכיוון. הוא בעד תחנות כוח גרעיניות, אך במשורה, בטענה שיש מחקרים שמראים שאנרגיה מתחדשת יותר יעילה כלכלית. השנה, הוא מבטיח בנוסף לפעול כדי שעד 2030 בריטניה תפסיק למכור מכוניות שפועלות על דלק מאובנים ותעבור ל-80% אנרגיה מתחדשת. על כך הוא מוסיף ומבטיח לפעול לשיקום הסביבה וליצור עבודות ירוקות.

הבטחות למפלגה

השנה, דייווי משווק את עצמו כמי שיודע לנצח בחירות, דבר שלדבריו הוא יודע לעשות ברמה המקומית והארצית. בנוסף, לדבריו, הוא מוביל את המאבק בשמרנים בפרלמנט מאז שנהיה לראש המפלגה בפועל, היה לראש המפלגה הראשון שקרא לחקירה עצמאית של מחדלי הקורונה, הפך את העצמאים לדגל שלו ועוד. זה קצת יותר טוב מאיך שהוא ניסה לעשות את זה בטוויטר לפני מספר שבועות. שם הוא כתב: “אני פוליטיקאי אנטי-שמרני והקדשתי את חיי להילחם בהם ולנצח אותם”. הדבר הביא לו לעג רב משתי סיבות: ראשית, הפוליטיקאי האנטי-שמרני הזה היה שר בממשלה בהובלת השמרנים. שנית, ב-2015 הוא הפסיד את המושב שלו. האינטרנט עשה את מה שצריך כדי להזכיר לו את זה.

לילה מוראן

לילה מוראן
צילום: ריצ’רד טאונשנד
ניסיון

בניגוד לניסיון החוזר של דייווי, לילה מוראן מתמודדת על הנהגת המפלגה בפעם הראשונה. היא עושה זאת עם ותק מאוד קטן: היא נבחרה לפרלמנט רק ב-2017. באותה שנה היא מונתה לדוברת המפלגה בענייני חינוך (מקבילה של המפלגות הקטנות לשרת צללים לחינוך). בתפקיד זה היא מחזיקה עד היום. בנוסף, מקיץ 2019 עד תחילת 2020 היא גם הייתה דוברת המפלגה לתרבות, ספורט, תקשורת ודיגיטל. מוראן, אגב, היא חברת הפרלמנט הראשונה עם שורשים פלסטיניים.

עמדות

לפי החזון שמוראן מתארת, נראה שיש לה גישה כלכלית קצת שונה מזו של יריבה. היא קוראת לשינוי בעמדות הכלכליות של המפלגה, כך שיכללו, למשל, הכנסה בסיסית אוניברסלית. לדבריה, צריך לשים את איכות החיים והבריאות הנפשית לצד הצמיחה הכלכלית, ולא מאחוריה. היא גם קוראת להשקעות במגזר הציבורי, בדגש על חינוך ובריאות. לדבריה, “כעת יותר מבכל זמן אחר, אנחנו צריכים לנוע קדימה באופן חיובי ומלא חמלה”. באופן כללי, מוראן זוכרת שמפלגתה היא איחוד של המפלגה הליברלית הוותיקה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וקוראת לשלב ערכים של שתי הגישות הכלכליות הללו.

למוראן יש גם פינה חמה לזכויות להט”בים. יש בכך גם עניין אישי: בתחילת השנה היא יצאה מהארון כפאנסקסואלית. כלומר, מין וזהות מגדרית של אדם שנמצא מולה לא משנים לעצם היכולת שלה להימשך אליו. היציאה מהארון נעשתה לאחר שעיתונאים החלו לשאול אותה על מערכת היחסים (אז לכאורה) שהייתה לה עם חברתה. מוראן החליטה כבר לצאת מהארון בפומבי, ואמרה שבעשור החדש צריך לשים את נושאי השוויון מהסוג הזה בחזית המאבק. באופן יותר כללי, מוראן גם מעוניינת להיאבק במה שהיא תופשת כאיום לזכויות אדם מצד תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם. ובגלל שאני רואה את השאלה שלכם לגבי השורשים שלה עוד לפני שהוצאתם מקלדת: מוראן פעילה נגד רטוריקה אנטי-ישראלית. אבל זה לא מפריע לה להתנגד לחלק מהמדיניות הישראלית.

גם מוראן שמה דגש על הנושא הסביבתי. מעבר לנושא הזה של הפחתת פליטת גזי החממה, היא רוצה שצעירים יהיו במוקד קבלת ההחלטות בעניין הזה. הסיבה לכך פשוטה מאוד: הצעירים הם אלו שיחיו עם השלכות ההחלטות האלו, לטוב ולרע. לכן, הם צריכים לקחת החלטה בנושא. כמו כן, היא שמה דגש יותר חזק מדייווי על מגוון ביולוגי, ומעוניינת להקים בתי גידול לבעלי חיים.

הבטחות למפלגה

מוראן הציגה תכנית מסודרת לשיקום המפלגה. היא מעוניינת לחזק את עמוד השדרה של המפלגה, מהרמה המקומית ועד לרמה הארצית. יש בכך מן ההיגיון, שכן הליברל-דמוקרטים מראים ביצועים טובים הרבה יותר בבחירות המקומיות. היא גם מעוניינת שהמפלגה תהיה נגישה לקהילות בכל רחבי בריטניה, עם מסר שיוכל להגיע אליהן. מדובר בדיאלוג גדול יותר עם מתפקדי המפלגה, מועמדיה בבחירות, המתנדבים שלה וכו’. בכך, היא מאמינה שהמפלגה תוכל לקנות מחדש את אמון המצביעים.

לסיכום

כרגיל אצל הליברל-דמוקרטים, קשה להגיד שהבחירות האלו הן מאוד אידיאולוגיות. ההבדלים בין דייווי לבין מוראן הם בעיקר בניואנסים ובדגשים. ההבדלים היותר מהותיים ביניהם הם בגישה: דייווי שם את עצמו ואת הניסיון שלו במרכז, בזמן שמוראן מבטיחה גישה הרבה יותר קואופרטיבית, שתתבסס על הקשבה לכל חלקי המפלגה ולמצביעים הפוטנציאליים שלה. לכן, למעשה, הבחירה של חברי המפלגה תהיה בעיקר בין ניסיון (דייווי) לגישה (מוראן). איזו תכונה תנצח? נדע בסוף אוגוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.