פסלים רבותיי, פסלים! הפלת פסלו של סוחר העבדים אדוארד קולסטון בבריסטול התחילה פעולת שרשרת שהביאה להסרתם השקטה של פסלים שמנציחים סוחרי ובעלי עבדים בכל רחבי הממלכה. הדבר נעשה ביוזמת הרשויות המקומיות, כדי להימנע מעוד הפלות אלימות נוסח בריסטול. הדבר גם הגיע למקומות הרבה יותר אפורים, כמו אולם על-שם ויליאם גלדסטון בשל תמיכתו של אביו בעבדות, או של מייסד תנועת הצופים בגלל קשריו הרופפים עם ראש הנוער ההיטלראי. המרחב הציבורי והזכות להנציח בו נתונים כעת למאבק בין הרדיקלים לשמרנים, והשאלה היא האם הנושאים האלו יזכו לדיון ראוי כשהאבק ישקע | בתמונה: פסלו של רוברט מיליגן, שהוסר בינתיים, לאחר ונדליזם (צילום: כריס מקינה)
אם יש משהו שלא חשבתי שאכתוב עליו זה פסלים. אבל 2020 היא שנה מיוחדת. אז הנה, אני כותב על פסלים. כי פסלים, כך כולם גילו בשבוע האחרון, הם נושא פוליטי. זה לא עניין חדש: ויכוחים על מי זכאי לפסל ומי לא נמשכים ברחבי העולם כבר שנים. אבל הימים האחרונים מעלים את הוויכוח לספירה הציבורית ביתר שאת.
למקרה שאתם לא מבינים על מה אני מדבר, הנה תקציר: לאחר הרצח של ג’ורג’ פלויד בארצות הברית, החלו הפגנות בכל העולם. בריטניה כלולה בעולם הזה. המחאה בבריטניה הביאה לכך שמפגינים הפילו בבריסטול את פסלו של סוחר העבדים בן המאה ה-17 אדוארד קולסטון וזרקו אותו למי הנמל העירוני. בלונדון פסלו של וינסטון צ’רצ’יל רוסס בגרפיטי “[צ’רצ’יל] היה גזען”. בגלאזגו פסלו של ראש הממשלה בן המאה ה-19 רוברט פיל רוסס בגרפיטי נגד המשטרה. כעת, הדיון הציבורי בבריטניה עוסק ביתר שאת בשאלה מה עושים עם פסלים שמנציחים אנשים עם ערכים שלא ממש הולמים את ימינו, וכמו כן פסלים אחרים כבר מוסרים ביוזמת הרשויות המקומיות או מוסדות אחרים.
הוויכוח
לפני שניכנס למה קרה ואילו פסלים מורדים, כדי לתת את התשתית התאורטית לכל הסיפור הזה. כפי שיש ויכוח ארוך בארצות הברית לגבי השארת פסליהם של גנרלי קונפדרציה למרות שהקטע שלהם היה שימור העבדות ומלחמה במדינתם שלהם, כך גם בבריטניה יש ויכוח הנוגע להנצחה. שם, הוויכוח הזה נוגע יותר להנצחת אישים שעשו את הונם מסחר עבדים, כמו קולסטון מבריסטול. אחרים, קצת יותר נוקשים, אפילו לוקחים את הוויכוח למקום של סתם גזענים שבזמנם פשוט התנהגו כבני זמנם. יש לי דעה בוויכוח הזה, ואתן אותה בקצרה בסוף הפוסט, אבל את הוויכוח ואת מה שקרה עם הפסלים אנסה להציג במנותק ממנה.
צד אחד בוויכוח אומר שעם כל הכבוד לזה שהיום אנחנו מתנגדים לעבדות, לגזענות, לסקסיזם ולהט”בופוביה, האנשים המונצחים האלו התנהגו כבני זמנם. צ’רצ’יל אכן היה חתיכת גזען, אבל כולם בתקופה שלו היו גזענים, והיי – האיש נלחם בנאצים. ונכון, קולסטון היה סוחר עבדים, אבל בזמנו העבדות הייתה לגיטימית והוא תרם המון לעיר שלו. לכן, זה לא סביר להסיר את הפסלים שלהם רק כי הם לא עומדים בסטנדרטים של היום. חוץ מזה, אם נסיר כל מונומנט של אדם שערכיו הישנים כבר לא עומדים בקנה אחד עם ערכי התקופה, מדובר בשכתוב של ההיסטוריה.
הצד השני, זה שרוצה להסיר את הפסלים, אומר שהמשך הנצחה במרחב הציבורי פירושו שהציבור מוקיר את פועלו של האיש, ושלא ניתן לנתק דבר אחד מדבר אחר. עם כל הכבוד לפילנתרופיה של קולסטון, ברגע שהוא ממשיך להיות מונצח החברה למעשה משדרת שהיא חיה בשלום עם העובדה שהוא גם סחר בבני אדם. לכן, הם אומרים, אפשר ורצוי להסיר פסלים מהמרחב הציבורי אם הם מוקירים מישהו שעשה דברים נוראיים. חלקם רוצים לזרוק את ההנצחה למזח, חלקם רוצים לשמור במוזיאון כדי לזכור את העבר, ואחרים מוכנים לשמור על הפסל במקום ובתנאי שיוסיפו לו מידע שיציג את כל פועלו. רבים מהם, יש לציין, מתנגדים לוונדליזם ומעוניינים שהסרת פסל תיעשה בדיון ציבורי.
בפרקטיקה
אז אחרי שדיברנו על התאוריה, בואו נעבור לדבר על הפרקטיקה. אילו פסלים הסירו, ומה עושים איתם? אז ראשית, חדשות טובות לפסל של קולסטון: הוא לא יצטרך להישאר במים ולהתכסות באצות. עיריית בריסטול משתה את הפסל מהמים והודיעה שהיא תעביר אותו למוזיאון. אני, אגב, לחלוטין מצפה מהמוזיאון לציין את מה שקרה לפסל בשבוע האחרון.
Early this morning we retrieved the statue of Colston from Bristol Harbour. It is being taken to a secure location before later forming part of our museums collection. pic.twitter.com/moRG8AnNYa
— Bristol City Council (@BristolCouncil) June 11, 2020
אבל יש פסלים שכרגע לא משודרגים אלא משונמכים. ראש עיריית לונדון סאדיק קאן הודיע שבכוונתו לערוך בחינה מחדש של כל הפסלים ושמות הרחובות בלונדון, כדי להסיר את אלו שקשורים לאנשים שראו בעבדות משהו טוב. לא בטוח עד כמה מההסרה יצא אל הפועל, שכן לרובעי העיר לונדון יש מועצות משלהם, ולא מן הנמנע שהם לא יקבלו הכתבה מלמעלה בעניין הזה. עם רובעים בשליטת הלייבור כנראה שלא תהיה לו בעיה, כי כל המועצות בשליטת המפלגה באנגליה ובוויילס הבטיחו לעשות את הבחינה הזו. יש לציין שלא רק בלייבור יש מי שתומכים במהלכים האלו, אלא גם שרים שמרנים שמעודדים את הנושא.
בינתיים, יש מי שלא מחכים.
הוסרו
ראשון היה מוזיאון הדוקלנדס של לונדון. בפתחו עומד הפסל של רוברט מיליגן, סוחר עבדים סקוטי שתרם לא מעט לאימפריאליזם הבריטי במזרח אסיה במאה ה-18. עמותה שלה יש בעלות על השטח בו הפסל עומד הודיעה על הסרתו של הפסל לאחר מחאה בעניין (וגם השחתה שהפסל עבר), והדבר נעשה בעזרתה האדיבה של מועצת רובע טאוור האמלטס. במוזיאון הדוקלנדס בירכו.
בתי החולים סנט תומאס וגיא מנוהלים על-ידי קרן אחת. הקרן הזו החליטה להסיר מהמרחב הציבורי את פסליהם של רוברט קלייטון ושל מייסד בתי החולים תומאס גיא. תומאס גיא עשה את הונו מחברה שעיקר עיסוקה היה מחברה שמכרה עבדים למושבות הספרדיות בדרום ומרכז אמריקה. קלייטון היה קשור לחברה אחרת של סחר עבדים, שמכרה לאמריקות יותר עבדים מכל חברה אחרת. בהצהרה משותפת של הקרן ושל קינג’ס קולג’, נאמר שגם להם יש אחריות לגבי המורשת של עבדות וקולוניאליזם.
בעיירה פול שבדרום אנגליה הוחלט להסיר באופן זמני את הפסל של רוברט באדן-פאוול, מייסד תנועת הצופים העולמית. עד שזה יקרה בפועל, הוא צפוי לקבל אבטחה צמודה. זאת, למרות שהמקומיים לא מעוניינים בהסרתו. הסיבה: הוא מואשם על-ידי המפגינים שהוא אהד את הנאצים. זה נובע מכך שטים ג’יל, אחד הביוגרפים של באדן-פאוול, מצא התכתבות בינו לבין ראש הנוער ההיטלראי, והסכמה בין השניים על גישות לחינוך. גם אהדה ל”מיין קמפף” יש שם. אבל, לפי ג’יל, באדן-פאוול לא היה שותף לשנאת היהודים ומצא רק כמה נקודות השקה עם הפן החינוכי של הנאצים. הם, מצדם, רצו לחסל אותו אם יצליחו לכבוש את בריטניה.
מחוץ לגזרת הפסלים, אוניברסיטת ליברפול הצהירה שתשנה את שמו של אולם גלדסטון, הקרוי על שמו של ראש הממשלה הליברל ויליאם גלדסטון. למה? כי קבוצה של אקטיביסטים דרשה לשנות את השם בשל העובדה שאביו של גלדסטון היה בעל עבדים, שהחזיק ב-2,500 מהם כשהעבדות בוטלה. לדברי המכתב, גלדסטון החזיק בהשקפות דומות לשל אביו.
הסרתם נדרשת
ויש גם כמה שרק על הכוונת. באוקספורד התחיל קמפיין להסרת הפסל של ססיל רודס, שזכה גם לתמיכתם של חברי מועצה. רודס לא היה סוחר עבדים, ולו כי בתקופתו היא לא הייתה חוקית, אבל עבודתו בשירות האימפריה באפריקה (והקמת רודזיה) הייתה מלווה בדיכוי מתמשך. כעת, טוענים מנהיגי הקמפיין, הגיע הזמן להסיר את הפסל שמסמל גזענות.
במנצ’סטר, נבחנת הסרתו של פסל של אדם שחור שנתפשת בעיניי רבים כפוגעני. מדובר בפסל של אדם שחור, לבוש רק בחגורת עלים סביב חלציו, שכורע על ברכיו ונושא על ראשו שעון שמש גדול. שזה, בעיניי רבים, נראה כמו פסל שמתאים לימים בהם אנשים באמת השתמשו בשעון שמש. גם שם, הנימוק לכך שהעניין נשקל הוא המורשת של עבדות וגזענות. (עדכון מה-12.6: קרן הנאמנות הלאומית החליטה להסיר את הפסל בשל “הצער והעוגמה” שהוא גורם)
החלה גם תופעה דיי אידיוטית של דרישת הסרת פסליו של רוברט פיל מערים שונות ברחבי בריטניה. למה אידיוטית? פשוט: רוברט פיל התנגד לביטול העבדות בזמנו. תומכי הסרת ההנצחה יסכימו שזו סיבה נהדרת להסיר פסל. רק שהיו שני רוברט פיל: רוברט פיל האב ורוברט פיל הבן. פיל האב היה איש לא מאוד נאור שהתנגד לביטול העבדות. פיל הבן היה שר הפנים שהניח את התשתית למשטרה הבריטית (כולל העובדה שהיא לא מאוד מחומשת) ולאחר מכן גם ראש הממשלה, והוא זה שקיבל את הפסלים. למרות שהעיריות השונות הבהירו את הטעות, ישנם פעילים שעדיין דורשים את הסרת הפסלים של פיל הבן. שזה, עם כל הכבוד, באמת מטומטם.
התנגדות
לא כולם אוהבים את הפעולות האלו. חבר הפרלמנט הנרי סמית’ לא התחבר לרעיון הבחינה מחדש של סאדיק קאן, והחליט להטריל. ההטרלה: “הגיש בקשה” בטוויטר להסרת פסלו של קרל מרקס, בטענה שבשמו של מרקס נרצחו המונים. סגנית נשיא אוניברסיטת אוקספורד הביעה התנגדות להסרת הפסל של ססיל רודס, בטענה שיש “להתמודד עם העבר” וללמוד ממנו. רבים בליברפול, כולל ראש הליברל-דמוקרטים במועצת העיר, הביעו ביקורת על הרעיון להחליף את השם של אולם גלדסטון באוניברסיטה. וכמובן, התנגדויות נוספות יש בשפע.
https://twitter.com/HenrySmithUK/status/1271040348144492550
נייג’ל פרג’ הגדיר את הפלת פסלו של אדוארד קולסטון כלא פחות מאשר “לידתו של הטליבן הבריטי”. לדבריו, הפלת הפסל, והעובדה שהמשטרה נתנה לפסל ליפול, לא רק נתנה אור ירוק להפלת פסלים נוספים, אלא גם לאלימות של מפגינים נגד המשטרה. הוא ביקר את בוריס ג’ונסון שהגיב לכך באיטיות, ואת קיר סטארמר שלא הגיב בכלל (לפחות עד כתיבת שורותיו של פרג’ בתחילת השבוע).
הסיפור
מה שאנו עדים לו כעת הוא מאבק על המרחב הציבורי. פסלים במרחב הציבורי הם למעשה הצהרה חברתית שאדם מסוים שווה הנצחה. כעת, מצד אחד ישנם רפורמיסטים ורדיקלים, שמעוניינים לשנות את ההנצחה במרחב הציבורי כדי שתתאים יותר לערכים של המאה ה-21, ומצד שני ישנם שמרנים (במובן האידיאולוגי, לא המפלגתי), שמעוניינים שההנצחה לא תשתנה יחד עם הערכים. בשני הצדדים יש מתונים יותר שמוכנים לדיאלוג, וגם אנשים קשים יותר שלא מוכנים להתפשר ולעתים גם לוקים בעיוורון. אין לי עניין בסימטריה מזויפת, ולא בשני הצדדים יש מתינות וקיצוניות באותה מידה, אבל זו בהחלט מנת חלקם של שני הצדדים.
למרות שלדעתי הביטוי של פרג’ “טליבן בריטי” מעט מוגזם, הוא צודק בדבר אחד: הפלתו האלימה של הפסל של אדוארד קולסטון בבריסטול פתחה את השער. כעת, רשויות מקומיות ואגודות רלוונטיות דנות בהסרת פסלים או כבר מסירות אותם. סאדיק קאן הוא בן מיעוטים (פקיסטני) ומשמש כראש עיריית לונדון ארבע שנים. למה לקח לו עד עכשיו לבחון פסלים של סוחרי ובעלי עבדים? פשוט מאוד: הוא, וחברי מועצה בערים אחרות, לא הוטרדו מזה עד כה. הם אופורטוניסטים שמנסים לרכוב על הגל, או שהם מפחדים מהסרה אלימה של פסלים גם בשטחן ולכן מנסים להביא לדברים האלו בדרכי שלום. יש לזכור שבשנים האחרונות אקטיביסטים בבריסטול ניסו בצינורות המקובלים להביא לכך שיוסף לפסל של קולסטון מידע על העבר הבעייתי שלו, מה שלא צלח.
ההפגנות נגד הפסלים כנראה יירגעו באיזשהו שלב. יהיו פסלים שכבר לא יחזרו. יהיו פסלים שיישארו על כנם למרות העבר הבעייתי של המונצחים בהם. השאלה היא אם אחרי שהכל יירגע, תיווצר קרקע לדיון אמיתי ורציני על הדמויות שמונצחות במרחב הציבורי, או שיחכו לפיצוץ הבא.
דעתי האישית
כאמור, יש לי גם דעה לחוות בעניין, בקצרה. אני כמובן לא בעד הסרת פסלים באלימות או בעד השחתתם. אבל, אני לא חושב שזו איזושהי קריסה של המערב אם מדיי פעם מסירים פסלים בעייתיים. זאת, מכמה סיבות.
ראשית, כי הנצחה צריכה טאקט. פסל של מרגרט ת’אצ’ר יכול להיחשב לסביר בפינצ’לי ששימש כמחוז הבחירה שלה או בעיר הולדתה גרנת’הם. לעומת זאת, נסו לשים את הפסל שלה בליברפול או בעיירת כורים לשעבר וכנראה שתחטפו מכות, פשוט כי שם היא נחשבת למי שהרסה את הקהילות המקומיות. וכמו שהנצחה עשויה להיחשב לחסרת טאקט במקומות מסוימים, כך גם היא עשויה להיחשב לכזו בזמנים מסוימים. לכן, זה לא בלתי סביר לרצות להסיר פסל כשאקט ההנצחה בו נהיה חסר טאקט, נניח כי פעם בעלי עבדים היו סבירים והיום כבר לא.
שנית, כי הסרת הנצחה היא לא שכתוב ההיסטוריה. קודם כל, כי מונומנטים הם מראש היסטוריה דיי גרועה, שלרוב מציגה רק את הצדדים החיוביים של אדם. כפי שציינתי קודם, ניסיונות לתת לפסל של קולסטון יותר קונטקסט נחסמו. שנית, כי הנצחה היא בחירה שממש לא נועדה לעמת אותנו עם עבר לא נוח. הרי אף אחד לא מתכוון להעמיד פסלים של פוליטיקאים שנחשבים היום לבעייתיים רק כדי שבעתיד לא יוכלו להתחמק מהעובדה שפעם הפוליטיקאים האלו עשו דברים. ישנן אנדרטאות שנועדו להתמודד עם עבר בעייתי, כמו אנדרטת השואה בברלין, אבל זה היוצא מן הכלל. לרוב פסלים נועדו להאדיר, ולא להיות שיעור היסטוריה. בשביל זה יש מוזיאונים, בהם ניתן להציג דמויות בעייתיות בהקשר המלא.
אז האם זה אומר שצריך להסיר כל פסל של מישהו שהיום ההתנהגות שלו נחשבת לבעייתית? לא בהכרח. תלוי מה העניין. אבל כן צריך לאפשר על זה דיון ציבורי, ולא לחסום כל יוזמה שנועדה לתת קונטקסט להנצחה. הדיון הציבורי, כמובן, צריך להיות בוגר.