ההפגנות על רציחתו של ג’ורג’ פלויד בארצות הברית לא נשארו בעברו השני של האוקיינוס האטלנטי. גם בבריטניה הפגינו תחת הכותרת Black Lives Matter. בהתחלה היה נראה שהדברים הולכים על מי מנוחות, אבל לקראת סוף השבוע שעבר האלימות החלה להיראות גם בממלכה. הדבר לא כלל רק עימותים עם שוטרים בהפגנות, אלא גם השחתות של פסלים ואפילו השלכת הפסל של סוחר העבדים אדוארד קולסטון למי הנמל בבריסטול. כעת נשאלת השאלה מה מעורר כזה זעם בבריטניה, כאשר המשטרה שלהם אלימה הרבה פחות. ייתכן שזה נובע מכך שהיא עדיין פועלת יותר נגד שחורים. ייתכן שזה בגלל שהממשלה גמגמה בהתייחסותה לנושא. ייתכן שזה בגלל הקורונה. ייתכן שזה כי ויכוחים שונים קיבלו הזדמנות להכרעה. וייתכן שאין באמת תופעה של ממש. איך שלא יהיה, כעת בוריס ג’ונסון יצטרך לנסות למנוע מהמצב להסלים כדי לא להפעיל עוד אלימות ממוסדת | צילום: קייטי קרמפטון

בתקופה האחרונה מה שתופס את תשומת הלב של המערב הוא לא הקורונה כמו הפגנות הענק שהתקיימו ועודן מתקיימות ברחבי ארצות הברית בעקבות הרצח של ג’ורג’ פלויד. ההפגנות האלו מושכות כל-כך הרבה תשומת לב בין השאר כי בחלק מהמקרים הן מערבות אלימות. אלימות מאוד בולטת היא נגד סמלי שלטון (כמו העלאה באש של תחנה משטרה), אבל יש גם נגד אנשים אחרים ונגד רכוש פרטי. כמובן, יש גם אלימות מצד השלטונות נגד המפגינים, גם במקרים בהם ההפגנות דווקא לא מערבות אלימות מצד המפגינים. אבל, אני לא מומחה גדול לארצות הברית, ואני ממליץ לעקוב אחר ההתפתחויות שם בבלוג “מר דמבין הולך לוושינגטון“. מה שכן, ההפגנות האלו לא נשארות בתחומי ארצות הברית בלבד, וגם ברחבי הממלכה המאוחדת ישנן הפגנות תחת הסימן #BlackLivesMatter.

קצת רקע

למקרה שדאגתם לא לראות חדשות כדי לא להיתקל בשום ידיעה על מגמת עלייה במספר החולים בישראל, אז בקצרה: ב-25 במאי ג’ורג’ פלויד, אפרו-אמריקאי ממיניאפוליס, מינסוטה, נעצר על-ידי המשטרה. זה היה יכול להיגמר שם, לולא השוטר שעצר אותו החליט שאחרי שפלויד כבר היה על הקרקע, זה נחוץ לרתק אותו לרצפה באמצעות שימת הברך שלו על צווארו של פלויד. השוטר עשה זאת במשך כתשע דקות, בהן פלויד אמר “אני לא נושם” (I can’t breathe), עד שמת. בגלל שאני לא מאמין בהפצת סנאף, אני לא מתכוון לקשר כאן לסרטון שעלה לרשת ולמעשה התחיל את גל ההפגנות.

והו, אילו הפגנות אלו היו. תחת הסיסמה הידועה “Black Lives Matter”, שמהותה מחאה על המדיניות המשטרתית בארצות הברית נגד הקהילה השחורה, המונים ברחבי ארצות הברית יצאו להפגנות רציניות. כפי שהצגתי קודם לכן, בהפגנות רבות הייתה מעורבת אלימות, וגם ההפגנות השקטות לא גורמות בדיוק נחת לשלטון. יש לא מעט טענות שאלו היו ההפגנות שמראש גרמו לתובע המחוזי להגיש נגד השוטר אישומים בגין רצח מדרגה שלישית – אישום מאוד חריג בארצות הברית לסוג כזה של מקרה – ובהמשך ההפגנות גם הביאו אותו להגיש גם כתב אישום בגין רצח מדרגה שנייה. ההפגנות, נכון לכתיבת שורות אלו, נמשכות.

הפגנה ג'ורג' פלויד
הגיעו לאלימות. הפגנה במיניאפוליס (צילום: לורי שול)

אבל, זה לא בלוג על פוליטיקה אמריקאית. ההיכרות שלי עם האקטואליה האמריקאית היא שטחית למדי, ונשענת בעיקר על תקשורת ישראלית, בריטית ומעט תכניות סאטירה אמריקאיות. לכן, אני לא רואה טעם לנסות להעמיק מעבר לזה על מה שקורה בארצות הברית. אבל, כאמור, הפגנות גדולות מתקיימות גם בבריטניה, ובהן באנו לעסוק. אז קדימה.

הפגנות בממלכה

בארצות הברית ההפגנות על מותו של ג’ורג’ פלויד החלו ב-26 במאי. בבריטניה, לקח עוד יומיים, וההפגנה הראשונה התקיימה בלונדון ב-28 במאי. יותר מעשרים איש הגיעו להפגין מול שגרירות ארצות הברית בממלכה. ההפגנה הבאה התקיימה ביום למחרת בדרי (או לונדונדרי, אם תעדיפו), צפון אירלנד, ואליה הגיעו כמה עשרות. שתי ההפגנות האלו, וגם ההפגנה שהתקיימה יום לאחר מכן בדרום לונדון, לא רשמו אירועים מיוחדים. ב-31 במאי כבר התקיימה הפגנת ענק מול השגרירות האמריקאית בלונדון, בה השתתפו אלפים. זאת בנוסף לצעדות שכללו מאות במקומות כמו מנצ’סטר, ליברפול ובלפסט. גם הפעם, למעט חמישה עצורים (שלושה מהם בשל הפרת תקנות קורונה), לא נרשמו אירועים מיוחדים. גם ביומיים שלאחר מכן לא היו יותר מדי אירועים יוצאי דופן, למרות שהיו הפגנות שכללו מאות אנשים.

הבלגן התחיל ב-3 ביוני (ד’). בהתחלה נראה שההפגנה התנהלה בסדר מופתי, כולל הקפדה על כללי הריחוק החברתי. אבל בהמשך, כשההפגנה הגיעה לשערי רחוב דאונינג, דברים החלו לצאת משליטה, מה שהוביל להתנגשות בין המשטרה למפגינים. לפי הדיווחים, חלק מהמפגינים התחילו לזרוק בקבוקי זכוכית וחפצים נוספים על השערים. לאחר מכן, כבר נהיה מאבק של ממש בין השוטרים למפגינים, כולל מעצרים וניסיון של מפגינים להילחם בשוטרים. בנוסף, ראשי התיבות BLM רוססו על בניין משרד האוצר. גם שלשום (ש’) ההפגנות החלו בצורה שקטה, אבל בגלל מספר מפגינים (כך המשטרה) הדבר הידרדר לאלימות שהובילה לפציעה של 14 שוטרים (בנוסף ל-13 שוטרים שנפצעו מוקדם יותר באותו שבוע). 29 נעצרו.

מנתצים פסלים

אבל השיא (עד כה) הגיע אתמול (א’). גם אז נרשמו מהומות, אבל הפעם זה גם הגיע לוונדליזם של ממש. הסיפור הגדול ביותר הגיע מבריסטול, שם המפגינים הפילו את פסלו של אדוארד קולסטון, פילנתרופ מהמאה ה-17 שעשה את הונו מסחר בעבדים. לאחר מכן, הפסל עבר התעללות שלא היה מבייש את מה שעברה הגופה של מוסוליני. המפגינים הצטלמו כשהם מניחים את ברכיהם על “צווארו” של קולסטון, בדומה למה שעשה השוטר לצווארו של ג’ורג’ פלויד. לאחר מכן, הפסל נגרר ברחובות העיר, ולבסוף הושלך למי הנמל העירוני.

אבל לא רק פסלו של קולסטון חטף את זעם המפגינים. בלונדון, הפסל של וינסטון צ’רצ’יל רוסס זה היום השני ברציפות. בשבת, יום הנחיתה בנורמנדי, הפסל רוסס באותיות ACAB, קיצור ל”כל השוטרים בני זונות” (העדפתי תרגום שמעביר את הכוונה מאשר תרגום מילולי). אתמול, המפגינים ריססו מתחת לשמו החרוט של צ’רצ’יל בבסיס את הפסל את המילים “היה גזען”. בגלאזגו, פסלו של רוברט פיל רוסס באותיות ACAB, ולצדן הפטיש והמגל הקומוניסטיים. פיל היה ראש הממשלה ושר הפנים מטעם השמרנים במאה ה-19, והוא נחשב לאחד מאבות שיטת השיטור הבריטית.

למה בעצם?

עד כאן תקציר האירועים. אבל נשאלת השאלה למה כל הדברים האלו קורים. באופן כללי המשטרה הבריטית הרבה פחות אלימה מזו האמריקאית. בכל שנה מתים פחות מעשרה אנשים באנגליה ובוויילס כתוצאה מירי משטרתי. בסך הכל מתים כתוצאה ממגע עם המשטרה קצת יותר ממאתיים איש בכל שנה, ובזה אני כולל תאונות דרכים והתאבדות במעצר. אמנם בשנת 2017/18 אכן נהרגו יותר אנשים ממיעוטים אתניים, אבל מתוך ארבעה שנהרגו כתוצאה מירי, שניים היו אסייתיים, אחד לבן ואחד ממוצא מעורב. לא רק שאפס שחורים נהרגו כתוצאה מירי משטרתי בבריטניה, גם לא ניתן באמת להראות במספרים קטנים כאלה שיש אפליה ברורה נגד מיעוטים. זה כמובן לא אומר שהמשטרה הבריטית מושלמת מהבחינה הזו ושאין לה מה לשפר, אבל לכאורה היא לא אמורה ליצור כל-כך הרבה מתח כפי שיוצרת המשטרה האמריקאית.

לכן, נשאלת השאלה מה גורם לכזו פריקת עול בבריטניה. אנסה לתת כאן מספר זוויות על המתרחש.

עדיין יש מתח עם המשטרה

מצד אחד, הבריטים אוהבים להתגאות בכך שהם רב-תרבותיים. מצד שני, המערכות שלהם לא חפות מגזענות. הסטטיסטיקות מראות שגם אם שחורים לא מתים יותר בגלל המשטרה, הם נעצרים יותר. 35 מתוך אלף שחורים בבריטניה עשויים למצוא את עצמם במעצר. זאת, לעומת 12 מאלף בכלל האוכלוסייה, 12 מאלף בקרב האסייתיים, 19 לאלף בגזרת המעורבים, 11 לאלף מקרב שאר המיעוטים ועשרה לאלף בלבד מהלבנים. או במילים אחרות, שחורים בבריטניה כנראה לא יהרגו על-ידי המשטרה, אבל הם צפויים להיעצר הרבה יותר. גם אם יש לזה סיבות (שכונות קשות שמובילות ליותר פשיעה וכדומה), זה לא אומר שלאוכלוסייה השחורה אין טינה כלפי המשטרה. היו מי שהעידו שהם חשים שאין להם בררה אלא להפגין.

משטרה - ג'ורג' פלויד
גם במשטרה הבריטית יש גזענות (צילום: מייקל גווית’ר-ג’ונס)

אבל אז עדיין נשארות שאלות לא פתורות. למשל, למה הפיצוץ מגיע עכשיו? הסטטיסטיקות גם מראות שיש ירידה חדה בשיעור המעצר של שחורים, שעמד על כמעט 61 לאלף איש בתחילת העשור הקודם. כלומר, היה ניתן לצפות שתהיה רגיעה עם השנים, ולא הגברת מתחים. ייתכן שהדבר נובע מכך שכוחות המשטרה דוללו באופן משמעותי בעשור האחרון, מה שמוביל ליותר פשיעה. מי שסובל ממנה ביתר שאת אלו קהילות המיעוטים. כלומר, המתח עשוי להיווצר מכך שבקהילות השחורות מרגישים שהמשטרה דווקא מזניחה אותם. אבל זה לא מתאים לטריגר. כמובן, ייתכן שברגע שהייתה הזדמנות להפגין נגד המשטרה, הסטטיסטיקות הפסיקו לשנות, כי עדיין יש תחושה של אפליה ושיטור יתר.

אווירה עוינת

(פסקה ספציפית זו הוספה בשלב מאוחר יותר, בעקבות הערות קוראים)

צריך לזכור שעם כל הכבוד להתגאות ברב-תרבותיות, הממסד הבריטי לא תמיד מתאמץ לשמור עליה. הדוגמה הבולטת ביותר היא מדיניות “האווירה העוינת” שננקטה בתקופתה של שרת הפנים ת’רזה מיי. מטרת המדיניות הזו – שחלקים ממנה זכו לגינויים אפילו מנייג’ל פרג’ – הייתה להילחם בתופעת ההגירה הלא חוקית. המטרה בהחלט סבירה. אבל, האופן בו התבצעה המדיניות הביאה לכך שגם מהגרים חוקיים, או כאלה שלא עברו את הפרוצדורה המקובלת כיום פשוט כי היגרו לפני עשורים, סבלו מהמדיניות הזו. היא הגבירה את החשד כלפי כולם, מה שמן הסתם יצר מתחים על בסיס אתני.

מכאן, מאוד סביר להניח שהמחאות על המוות של ג’ורג’ פלויד קיבלו את הזווית הזו לא בגלל האלימות המשטרתית לכשעצמה, אלא בגלל גזענות ממוסדת מסוג אחר. ייתכן, אגב, אפילו, שת’רזה מיי לא התכוונה שהמדיניות שלה תצא גזענית. אבל היא יצאה. ויש הרבה מאוד אנשים, שחורים ולא שחורים, שסבלו מכך קשות. ובסוף הדברים צריכים לצאת איכשהו.

האם המערכת הפוליטית נרדמה?

אפשרות אחרת היא שבוריס ג’ונסון התמהמה להגיב על המוות של ג’ורג’ פלויד כדי לא לעצבן את דונלד טראמפ, בימים בהם בריטניה זקוקה לכל הסכם סחר עליו תוכל לשים את ידה. לכן, אם ממשיכים בנרטיב הזה, ההשתהות של הממשלה גרמה לתחושה שצריך לנער אותה, ומשם דברים איבדו שליטה.

בוריס ג’ונסון אכן התמהמה להגיב. בצהרי יום רביעי האחרון, כמה שעות לפני שההפגנות החלו לצאת משליטה בלונדון, התקיים סשן שאלות לראש הממשלה. שם, קיר סטארמר ביקר את ג’ונסון שטרם התבטא בנושא, קרוב לשבוע לאחר תחילת הסיפור, והביע תקווה שיגיד משהו לטראמפ בנושא הזה. ג’ונסון הגיב שהמוות של ג’ורג’ פלויד היה “מחריד” ואף עמד על זכותם של אנשים להפגין על הנושא, ובתנאי שההפגנות ייעשו באופן “חוקי וסביר”. איאן בלאקפורד, בתורו, דרש גם הוא שג’ונסון ישלח מסרים לדונלד טראמפ, ואף הצליח לגרום לג’ונסון להגיד מול כל הפרלמנט “Black Lives Matter”.

בהחלט ייתכן שג’ונסון עשה מעט מדי ומאוחר מדי, כך שברגע שהייתה תחושה שלממשלה לא אכפת מהעניין הזה, המפגינים החליטו לגרום לה להתעניין בנושא בעל כורחה. אבל זה יהיה המון קרדיט לג’ונסון. אמנם עלו מעט דרישות לסיים עם טכניקת ה”עצור וחפש” שידועה ככזו שננקטת בעיקר נגד מיעוטים, אבל לא משהו שנראה כדבר שמוביל את המחאה. יכול להיות שאין משהו קונקרטי שמוביל את התחושה שצריך להעיר את הממשלה, אבל אז נשאל מה הממשלה הייתה צריכה לעשות כדי לא להגיע לכך. ייתכן שפשוט להראות שאכפת לה, אבל זה דורש ביסוס מעמיק יותר.

בוריס ג'ונסון - ג'ורג' פלויד
התעורר מאוחר מדי? בוריס ג’ונסון (צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10)

פשוט רוצים לצאת

עוד אפשרות היא שמדובר בפריקת עול של הקורונה. כפי שהוצע בטוויטר לגבי ארצות הברית, חלק מהאלימות שיש בהפגנות נובעת מכך שאנשים נדרשו לריחוק חברתי בלי שקיבלו איזשהם כלים לטפל בלחץ שריחוק כזה יוצר. ייתכן שזה נכון גם לגבי בריטניה: רק עכשיו מתחילות להיראות שם הקלות, והן אפילו לא קרובות למה שהולך בישראל. יכול להיות שפשוט היו מפגינים שהרגישו צורך לפרוק את הלחץ הזה, וההפגנות היוו הזדמנות מצוינת לעשות כן. אבל אז צריך לשאול למה התופעה לא רחבה יותר.

ויכוח עמוק יותר

לפעמים טריגר הוא רק טריגר למשהו הרבה יותר עמוק ומוקדם. תשאלו את פרנץ פרדיננד. הפסל של אדוארד קולסטון היה שנוי במחלוקת הרבה מאוד זמן, ורבים דרשו להסיר אותו. גם ההפלה עצמה גררה עמה ויכוח פוליטי סוער. שרת הפנים פריטי פאטל חשבה שזה “מביש” לפעול בוונדליזם מהסוג הזה בכל מקרה, ושר הפנים לשעבר סאג’יד ג’אוויד צייץ שלא זו הדרך להיפטר מפסל. אבל זה הביא לוויכוחים רבים. מקבילתה לשעבר בממשלת הצללים של ג’רמי קורבין, דיאן אבוט, טענה שמה שמביש באמת הוא סחר בעבדים. הלורד אנדרו אדוניס טען שהפסל היה אמור להיות מוסר מזמן. זה רק מדגים עד כמה פסלו של מי שעשה את הונו מסחר בעבדים הוא שנוי במחלוקת, שיש מי שמוכנים לקבל את הסרתו באופן בו זה קרה. הייתה הזדמנות והיא נוצלה.

גם צ’רצ’יל, גיבור המלחמה, הוא דמות שנויה במחלוקת במקומות מסוימים. יש עדיין קהילות כורים לשעבר בוויילס שלא סולחות לו על ימיו כשר הפנים במאה העשרים. וכן, הוא גם היה גזען. אמת, הוא נלחם בגזען קצת יותר גדול ממנו, אבל את זה אפשר להגיד גם על סטלין (אם כי צ’רצ’יל לא שיתף פעולה עם היטלר בשום זמן). צריך לזכור שצ’רצ’יל לא נלחם בהיטלר בגלל גזענותו, אלא כי היטלר איים לשעבד את כל אירופה. צ’רצ’יל הביא למקרי מוות בהודו לפני מלחמת העולם השנייה (כמובן, בקנה מידה קטן בהרבה ולא באופן מתועש כמו שעשתה גרמניה הנאצית). רוצה לומר, צ’רצ’יל עשה המון למען האנושות, אבל גם היה גזען. זה לא בהכרח מצדיק לרסס על הפסל שלו. אבל, זה שהוא דמות שנמצאת בקונצנזוס, לא אומר שאין אנשים שיש להם משהו יותר עמוק נגדו. הייתה הזדמנות, והיא נוצלה.

סתם מיעוט

או שאולי, כאפשרות אחרונה, אין פה באמת תופעה. בסופו של דבר, בבריטניה לא נרשמו כמעט מקרי אלימות בקנה מידה אמריקאי. לרוב נראה שההתפרצויות שמובילות לתאקלים עם השוטרים הן תוצאה של מעשי מיעוט שעושה בעיות. ייתכן בהחלט שאין פה איזה קטע בריטי, כמו שפשוט כמה מפגינים החליטו לעשות צרות, מה שמוביל לאסקלציה. יכול להיות שאין באמת מה לראות כאן. זה לא אומר שאין אלימות, אבל זה אומר שאין תופעה לרדת לעומקה.

מה הלאה?

אני לא יודע מה מההסברים הללו נכון. בכולם יש היגיון, ובכולם יש חורים. ייתכן שכמה מהם נכונים בו זמנית, וייתכן שאף אחד מהם. בכל מקרה, לא ברור איך דברים ימשיכו מכאן. העובדה שמשטרת בריסטול החליטה במודע לא להתערב בהפלת הפסל של אדוארד קולסטון כדי לא להביא להסלמה של המצב נתפסת בעיניי אנשים מסוימים כחיובית, אבל גורמת לאחרים לחשוש שזה יביא לעוד פריקת עול בלי חשש מהשלכות.

בוריס ג’ונסון כבר מזהיר שעוד “יבואו חשבון” עם מי שנוהגים באלימות. רבים מהמגיבים טענו שהוא לא התייחס בכלל לאלימות מצדה של המשטרה, שכפי שהוצג קודם לכן התקיימה. מצד שני, שרת החוץ בממשלת הצללים ליסה ננדי הביעה תמיכה בהפגנות (לפני הפלת הפסל), ואמרה שמילותיו  האחרונות של ג’ורג’ פלויד, “אני לא נושם”, נגעו ברבים בגלל גזענות ממוסדת שקיימת גם בבריטניה. גם נייג’ל פרג’ השמיע את קולו, וקרא לג’ונסון “לגלות מנהיגות” מול הוונדליזם שהתפרץ מההפגנות הללו. לכו תדעו איזה כיוון הוא ייקח. הוא נבחר על מצע שהבטיח חוק וסדר. כעת הוא יצטרך לספק את הסחורה, תוך מינימום אלימות משטרתית כלפי המפגינים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.