ממשלת בריטניה, למרות מה שאפשר לחשוב, אינה עובדת לבדה. איתה נמצאות גם הממשלות המקומיות (מואצלות) של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. כמובן, גם לרשויות המקומיות תפקיד חשוב. אבל כיצד הדבר עובד בימי הקורונה הלא מאוד עליזים שהעולם חווה? מצד אחד, יש שיתוף פעולה הדוק בין הרשויות השונות. מצד שני, מה שעלול להיראות כמו ואקום שמשאירה הממשלה המרכזית מתמלא במהירות על-ידי הממשלות המואצלות. הממשלה הסקוטית לא מבטיחה ללכת על אותה אסטרטגיית יציאה של הממשלה הבריטית, בוויילס לא מבטיחים לצאת באותו זמן, ובצפון אירלנד כבר הודיעו על גיבוש אסטרטגיית יציאה פרטנית. תאורטית, יש כאן פוטנציאל לשינויים בסדרי הכוחות בין המרכזי למקומי. בפועל, כדאי לחכות עם זה | בתמונה: בית ביוט, מעון השרה הראשונה של סקוטלנד (צילום: אלכסנדר חוחלוב)

אם יהיה צורך, הבלוג עוד יחזור להתמקד בהתפתחויות סביב תחקיר הטיימס, אבל בינתיים משהו אחר: קל לדמיין את בריטניה כמדינה אוניטרית, שבה הכל נקבע בדאונינג 10 ובווייטהול. בפועל, אנגליה היא החלק היחידי בבריטניה שנשלט בצורה הדומה לזו. לשאר חלקי הממלכה יש פרלמנטים מקומיים (מואצלים). וזה עוד לפני שנכנסים לנושאים של סמכויות שמוקנות לרשויות המקומיות. הדבר נכון גם בימי הקורונה. אז אמנם יש שיתופי פעולה בין כל הגורמים, אבל יש גם הבדלים. לכן, בפוסט זה אנסה לעמוד על מדיניות הקורונה בתוך יחסי הממשלה המרכזי עם הרמות המקומיות.

עניין של תיאום

היה אפשר לצפות שמצב החירום יגרום לממשלה המרכזית לדרוש לעצמה עוד סמכויות על חשבון הממשלות המואצלות. ובכן, דווקא להיפך: חוק הקורונה שעבר בפרלמנט דווקא נותן לממשלות האלו סמכויות חדשות. לדוגמה, האפשרות לסגור מוסדות חינוך נמצאת כעת בידי שרי החינוך בממשלות הרלוונטיות, ושר החינוך הבריטי נאלץ להסתפק בסמכויות כאלו רק לגבי אנגליה. הממשלות המואצלות, ברמות כאלה ואחרות, הטילו מגבלות דומות לאלו שהטילה של הממשלה, עם הבדלים קלים.

אבל זה לא כזה מפתיע שכך זה קרה. באופן עקרוני, אם מארצות הברית מקבלים דיווחים על עימותים בין נשיא הפדרציה דונלד טראמפ לבין מושלי המדינות, בבריטניה דווקא יש שיתוף פעולה מסוים בין הממשלה המרכזית לממשלות המקומיות. כך למשל, השרים הראשונים של ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד (באחרונה, כולל סגנית השרה הראשונה, השווה במעמדה לשרה הראשונה) השתתפו בישיבות חירום של הממשלה הבריטית. גם ראשי המערך הרפואי המקומיים עובדים בשיתוף פעולה מלא עם ראש המערך הרפואי של בריטניה, כריס ויטי. וגם חוק הקורונה נעשה בתיאום עם השלטונות המואצלים.

אבל הסנכרון הזה לא אומר שכולם פועלים באותו אופן. עדיין יש שיקול דעת. כך למשל, השרה הראשונה של סקוטלנד ניקולה סטרג’ון הקדימה במספר ימים את ממשלת בריטניה בכל הנוגע להגבלת התקהלות. למעשה, יש טענות שהמהלך של סטרג’ון היווה מנוף לחץ על בוריס ג’ונסון וממשלתו לפעול יותר בכל הנוגע למניעת התקהלויות. דוגמה נוספת היא שסקוטלנד וצפון אירלנד הקפיאו את כל המשפטים הפליליים הלא דחופים שטרם התחילו, ואפשרו רק את המשך התנהלותם של משפטים שכבר החלו (למשל, זה של השר הראשון לשעבר של סקוטלנד, אלכס סלמונד). באנגליה ובוויילס, לעומת זאת, בהתחלה ההגבלה הייתה רק למשפטים שהיו צפויים להימשך ליותר משלושה ימים. רק בהמשך יושר הקו עם סקוטלנד וצפון אירלנד.

ניקולה סטרג'ון ובוריס ג'ונסון
סקוטלנד הקדימה את המרכז. ניקולה סטרג’ון עם בוריס ג’ונסון (צילום: דאונינג 10)

חוסר הלימה

אבל יש מוקד עיקרי אחד של מחלוקת. נתחיל בסקוטלנד: ניקולה סטרג’ון עוררה לא מעט התנגדות כשרמזה שהיא עשויה לנסח עבור סקוטלנד אסטרטגיית יציאה שונה מזו של שאר הממלכה. היא כנראה יודעת על מה היא מדברת בתור מי שלוקחת חלק בישיבות החירום של הממשלה, כי לראש האופוזיציה למשל אין מושג מה אסטרטגיית היציאה של ממשלת בריטניה. וכך, בזמן שהשרים חוטפים ביקורת מחברי מפלגתם שלהם על חוסר הבהירות לגבי אסטרטגיית היציאה, סטרג’ון לוקחת פיקוד על האזור בשליטתה ומבטיחה להציג השבוע תכנית. בלי קשר למה שתגיד הממשלה המרכזית.

בוויילס, הדברים דווקא נמצאים בקצה השני של הסקאלה. השר הראשון מארק דרייקפורד אמר שלא בטוח שוויילס תצא מהסגר ברגע שהממשלה הבריטית תאפשר זאת. הוא אמר שממשלתו עמלה על ניסוח דוקטרינת יציאה, אבל שזה לא ייצא לפועל לפני שיהיה מספר בדיקות מספק. אם סטרג’ון מביעה חוסר אמון ביכולת של הממשלה הבריטית לספק אסטרטגיית יציאה הולמת, דרייקפורד מביע חוסר אמון בממשלה שלא תרוץ לצאת לשחק בחוץ לפני שהזמן יתאים.

בוריס ג'ונסון ומארק דרייקפורד
לא ממהר לרוץ אחרי שאר הממלכה. מארק דרייקפורד (משמאל) עם בוריס ג’ונסון (צילום: דאונינג 10)

ובצפון אירלנד? שם השרה הראשונה ארלין פוסטר וסגניתה (שכאמור, נהנית ממעמד זהה) מישל אוניל דיווחו שהן עובדות על “חזרה לנורמליות”. השתיים נפגשו עם ראשי השירות הציבורי של צפון אירלנד כדי להתחיל לעבוד על העניין. הממשלה המרכזית לא הוזכרה שם ולו במעט. הגיוני, האמת: צפון אירלנד תמיד הייתה עוף מוזר בממלכה. המפלגות הבריטיות הגדולות לא מצליחות ולרוב גם לא מנסות להריץ שם נציגים לפרלמנט, מפלגה צפון אירית מרכזית מחרימה את הפרלמנט הבריטי, והמפלגה המרכזית השנייה השתתפה ככל הנראה לראשונה בחייה במשחק הממשלתי של בריטניה כשת’רזה מיי נזקקה לתמיכה בממשלת המיעוט שלה.

או בקצרה, למרות שיתוף הפעולה, הממשלות המואצלות רואות לנכון לעבוד לבד בטווח הארוך. קשה להאשים אותן: הממשלה המרכזית נתפשת כמבלבלת, כמי שיודעת להטיל מגבלות ולתת קריטריונים ליציאה, אבל לא לספק רמזים איך תיראה היציאה. וגם, לפחות במקרה של סטרג’ון ודרייקפורד, יש סיכוי לא רע שהשרים הראשונים מנסים להרוויח נקודות פוליטיות על הראש של וסטמינסטר.

מועצות מקומיות

אל תשכחו, גם למועצות המקומיות והעיריות יש לא מעט כוח. בואו ניקח את לונדון, שלה יש לפי ההגדרה רשות ולא סתם עירייה. שם הכריזו על נסיעה חינם באוטובוסים כדי להילחם בקורונה. מה הקשר? ככה: לא מעט נהגי אוטובוס בלונדון מתו בגלל הקורונה. לכן, כדי להימנע עד כמה שאפשר מקרבה של נוסעים אל הנהג, הוחלט שהאוטובוסים יהיו בחינם. באופן כזה, הנוסעים יוכלו לעלות מהדלת האמצעית, ולא יצטרכו להתקרב לעמדת הנהג כדי להעביר את אמצעי התשלום שלהם (אויסטר, כרטיס אשראי או טלפון עם אפליקציה מתאימה).

ראש העיר סאדיק קאן מאפשר לעצמו גם להשתמש במעמדו כדי לתפקד כלובי. בשבוע שעבר קאן קרא לממשלה להתקין תקנות שיחייבו לבישת מסכות במרחב הציבורי. זאת, בעקבות השינוי בכיוון של ארגון הבריאות העולמי. רק לאחר הקריאה של קאן, ראש הלייבור קיר סטארמר הצטרף לקריאה. בהמשך, גם ראש עיריית ליברפול סטיב רות’רם הצטרף לקריאתו של קאן. בהזדמנות אחרת, קאן דרש לפרסם את הנתונים לגבי הפילוח האתני של המתים מקורונה. זאת, לאחר שהגארדיאן פרסם ש-68% מאנשי הצוות הרפואי שמתו מהקורונה היו ממיעוטים אתניים.

אבל קאן, יש לציין, לעתים גם נשרך מאחור. במרץ, כשכולנו עוד היינו מבולבלים ממה שקורה, קאן היה זקוק ללא מעט זמן לבטל אירועים המוניים. למשל, את אירועי יום סנט פטריק. הדבר לא קרה בלי לחץ מצד אחד המתחרים שלו (אז הבחירות עוד היו אמורות להתקיים במאי), רורי סטיוארט. זו לא הפעם היחידה, ובאופן כללי היה נראה שסטיוארט הבין את גודל השעה והאחריות של ראש העיר הרבה יותר מהר מקאן.

סאדיק קאן
לעתים מגיב לאט. סאדיק קאן (צילום: דייוויד הולט)

לסיכום

הממשלה המרכזית והשלוחות המואצלות והמקומיות משתפות פעולה, אבל מצד שני גם נמצאות במצב שמצביע על חוסר אמון מסוים בין הגורמים. זה לא העימות של טראמפ עם המושלים, אבל זו גם לא הרמוניה. הגמגום של הממשלה המרכזית בנושא הקורונה, בעיקר לגבי אסטרטגיית היציאה, מביא את הגורמים המקומיים לקחת יוזמה. זה לא שאין לגורמים האלו טעויות, אבל לחלוטין ניתן לקבל את התחושה שלמרות שיתוף הפעולה הזה, יש מצב בו הגורמים המקומיים ממלאים את הוואקום שמשאירה אחריה הממשלה המרכזית.

בסוף פברואר כתבתי ש”אם איזשהו חוסר הלימה במדיניות של ממשלת סקוטלנד לעומת ממשלת בריטניה יגרום לאיזשהו נזק למדינה כולה, כל הקונספט של ממשלות מקומיות עשוי לעמוד לצליבה” (ממשלת סקוטלנד הייתה רק דוגמה). אז ייתכן שזה יקרה, אבל בינתיים נראה שמי שמתחזקים הם לא מבקרי הממשלות המואצלות, אלא דווקא הממשלות המואצלות עצמן. הן מתחזקות מאוד בחסות המשבר הזה, לא רק באמצעות הסמכויות שנתנה להן הממשלה המרכזית, אלא גם באמצעות יוזמות שהממשלה המרכזית מהססת לקחת.

אני לא מתכוון להתנבא פה ולהבטיח שמבנים חוקתיים ישתנו בבריטניה בעקבות הקורונה. זאת, משלוש סיבות: ראשית, המבנים החוקתיים בבריטניה – בעיקר ברמה המקומית – משתנים באופן תכוף, כך שזה לא מאוד מרשים. היתרון בהיעדר חוקה כתובה הוא הגמישות. שנית, כי זו תהיה נבואה מטומטמת. אנחנו רק בשיאו של המשבר, ולהבטיח עכשיו שינויים קבועים כלשהם לאיזשהו כיוון יהיה בגדר שטות מצדי. שלישית, לממשלות המואצלות ניתן כוח כדי לפעול באופן שונה מהממשלה המרכזית בתחומים מסוימים. לכן, לא בטוח שמילוי הוואקום הזה לבדו באמת יביא לשינוי סדרי הכוחות בין הגורמים.

אבל זה כיוון שיהיה שווה לשים לב אליו בבוא הזמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *