במקום לדבר על הקורונה ועל המדיניות המדכאת של בוריס ג’ונסון מולה, בואו נחזור אחורה בזמן למגיפה אחרת – השפעת הספרדית – ולמדיניות הבריטית לגביה. חלקים מסוימים עשויים להזכיר את המדיניות הנוכחית, אבל כששמים את הדברים בקונטקסט ההיסטורי מבינים שפעם טווח הפעולה היה אחר לחלוטין. וגם: ההידבקות האישית של ראש הממשלה דאז לויד ג’ורג’ | בתמונה: הוראות להתמודדות עם השפעת הספרדית
משבר הקורונה מעלה לשיח הציבור מגיפה מלפני מאה שנה: השפעת הספרדית. המגיפה הזו, שנפוצה בעולם בשנים 1918-1919, הביאה למותם של עד מאה מיליון ברחבי העולם, וכנראה הדביקה כמיליארד איש. היה כיף פעם.
עכשיו, לפני שאתם נכנסים לפאניקה: לפי הידוע לנו, הקורונה היא לא קטלנית בממדים של השפעת הספרדית. אני לא מעוניין להראות את זה באמצעות ספירת גופות. במקום זה, כעוד פוסט היסטורי, אני מעוניין לחזור מאה שנה אחורה, ולראות איך הממשלה הבריטית, בשטחה, התמודדה עם המגיפה התורנית. הפוסט יהיה מבוסס בעיקר על הספר “Britain and the 1918-19 Influenza Pandemic: A Dark Epilogue” מאת ניאל ג’ונסון, וגם על כמה מאמרים אקדמיים נוספים.
קצת רקע
השפעת הספרדית פרצה באפריל 1918, כחצי שנה לפני תום מלחמת העולם הראשונה. היא זכתה לכינוי “ספרדית” משום שבה דיווחו על הנושא ללא צנזורה, עקב הניטרליות של ספרד במלחמה שייתרה את הצורך בצנזורה. בתקופה ההיא, כמו שכתב ניאל ג’ונסון, בתקופה הזו, כמה שהאנושות ניסתה, היא עדיין לא התמחתה בהרג המונים כמו הטבע. בסך הכל, בבריטניה לבדה, ההערכה היא שמתו כ-228,000 איש בגלל השפעת הספרדית.
למרות המוות הזה, השפעת הספרדית לא נטמעה בזיכרון התרבותי כפי שהיה אפשר לחשוב. אני לא אומר את זה רק על סמך כך שנזכרו במגיפה הזו רק עכשיו, או על זה שבספרים שקראתי על התקופה שבין שתי מלחמות העולם השפעת הספרדית מוזכרת בשלושה משפטים. יש מאמר אקדמי שמנסה להבין למה השפעת הספרדית לא נחקקה בזיכרון התרבותי. בכל מקרה, זה שלא זוכרים משהו לא אומר שהוא לא קרה. אז בואו נראה מה קרה.
תגובה איטית
כאמור, השפעת הספרדית פרצה כשהעולם היה בשלביה האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, והוא עדיין לא ידע שזה המצב. זה הביא לכך שהעולם חסר גם כך בכוח האדם המקצועי שנדרש להילחם במגיפה הזו, כי היה בהם צורך למלחמה בבני אדם אחרים. תוסיפו לזה שלא הייתה תרופה, וקיבלתם שכל מה שהיה לרפואה להציע זה לנסות להקל על הסבל. ואיך הגיבה הממשלה והממסד הרפואי לעניין הזה? לאט מאוד. זאת, למרות שבמונחי אותם זמנים לבריטניה הייתה מערכת בריאות מהטובות בעולם.
ברמה הממשלתית, התגובה הבריטית הראשונית הזכירה מאוד את מה שהתרחש בעולם המערבי בתחילת המגיפה הנוכחית: הסברים כיצד להימנע מהידבקות וכיצד לטפל במחלה אם כבר נפגעו ממנה. הופצו גם סרטים מטרידים על המגיפה. אבל בגדול, בגלל שבאותו זמן הניהול של מערכת הבריאות נשען על הרשויות המקומיות, הממשלה השאירה אותן להסתדר בעצמן. הרשויות המקומיות גייסו מתנדבים שיסייעו לה לתפעל את בתי החולים, ולפי ההשערה לולא אותם מתנדבים השפעת הספרדית הייתה גורמת להרבה יותר בתי חולים מקומיים לקרוס.
מעלים הילוך
באוקטובר 1918 היה נראה שמישהו בוועדת המועצות המקומיות (LGB), הגוף הממשלתי שהיה אחראי על מערכת הבריאות באותו זמן, התעורר. הוועדה החלה ביצירת קשרים הן עם המועצות המקומיות והן עם מרכז המחקר הרפואי הבריטי כדי לנסות ולאסוף את המידע הזמין על השפעת הספרדית: מקורות, דרכי פעולה, תקופת דגירה וכדומה. זאת, מפני שלוועדה עצמה לא היה את כוח האדם הנדרש לאסוף את המידע בעצמה. בשלב הזה גם סוף-סוף התחילו לדבר על הקמת בתי חולים מיוחדים לצורכי בידוד, או להשתמש בבניינים קיימים כמרכזי בידוד באופן זמני.
ב-13 בנובמבר 1918, בשעה טובה, החברה המלכותית לרפואה התחילה לדון בפנדמיה ששטפה את העולם. הרופא הראשי ה-LGB טען שם שלא היה סיכוי לחזות את השפעת הספרדית, ושגם אם היה ניתן לא היה הרבה מה לעשות נגדה. נשמע קצת כמו טיעונים שעולים בשלב ועדת החקירה, אבל לא בטוח שבחלק השני הוא טעה. בכל מקרה, רק כשההתפרצות הגיעה לאחד השיאים בתוך לונדון, ה-LGB התחילה לתקשר כמו שצריך עם הרשויות המקומיות בעניין.
בתי ספר באזורי ההתפרצות נסגרו, ומשכן של התקהלויות הוגבל לזמן מקסימום. על ילדים גם נאסר להגיע להתקהלויות. עם זאת, ההתקהלויות עוד היו מותרות, והשתמשו בהן כדי להעביר את המידע על הדרכים להתמודד עם המגיפה, בין השאר באמצעות שימוש בסרטים ייעודיים. לרבים זה לא נראה מספיק, ובאחד העיתונים נכתב בסרקזם: “אנשים שיתעקשו להידבק בשפעת מעכשיו (ינואר 1919 – אב”מ) ועד הפסחא יעשו זאת על אחריותם”.
ממשיכים להתעורר
בפברואר 1919 ככל הנראה ה-LGB באמת התעוררו על עצמם. הם הבינו את רצינות השפעת הספרדית וגם את ההשפעה שלה על הצעירים. הם חשו חסרי אונים. כפי שכיום הרבה מההתמודדות עם הקורונה נשענת על התנהגותם של אינדיבידואלים, כך גם ב-1919 רצו להישען על התנהגותם של האינדיבידואלים. ההוראות היו להישאר בריאים ולהימנע מהידבקות במידת האפשר. כיצד עושים זאת? שומרים על אורח חיים בריא: לאכול בריא, קצת ספורט והימנעות משתיית אלכוהול. זה היה אמור לשפר את סיכויי ההישרדות במקרה של הידבקות. כדי להימנע מהידבקות היה צורך להימנע מהתקהלויות וממקומות שאינם מאווררים היטב, להתלבש היטב ולחבוש מסיכה ולהרכיב משקפיים כאשר באים במגע עם אדם חולה.
עוד דבר שנעשה בשלב הזה היה להקל קצת את הרגולציות לגבי כינין ואלכוהול, כדי שיהיה מלאי גדול יותר של אלו לצוותים הרפואיים. כמו כן, נעשה שימוש בכך שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה מספר חודשים קודם לכן, כדי לקחת את הרופאים הצבאיים ולהציב אותם בקו החזית החדש נגד המגיפה. זה אפשר לכל אלו שהזהירו מפני ההשלכות של גיוס הרופאים האלו לצבא מלכתחילה על מצב הרפואה האזרחית להגיד “אמרנו לכם”. רוב הצעדים שננקטו אחר-כך כבר היו אחרי שהמגיפה הייתה בדעיכה, ומערך הרפואה (כולל משרד הבריאות שהוקם ב-1919) ביקשו להימנע מגלים נוספים.
אדוני ראש הממשלה
הפסקה קצרה לאנקדוטה. בכל תקופת השפעת הספרדית, ראש הממשלה היה דייוויד לויד ג’ורג’, שהיה במקרה גם ראש הממשלה האחרון מטעם המפלגה הליברלית. בספטמבר 1918, במהלך ביקור במנצ’סטר, לויד ג’ורג’ נדבק בשפעת ונפל למשכב. בשביל מערך הרפואה, ההידבקות שלו הייתה מה שסימן את הגל השני של המגיפה.
אם על קורונה אומרים שהרוב אפילו לא ישימו לב שהם נדבקו כי הם לא יפתחו אפילו סימפטומים, קשה להגיד שזה היה נכון לגבי לויד ג’ורג’. מצבו לא היה טוב בכלל, והוא נזקק לטיפול רפואי צמוד. בשלב מסוים היה נראה שהוא רגע ממוות. מצבו של לויד ג’ורג’ לא דווח בתקשורת כמעט, עד שהיה ניתן לדווח שהוא היה בשלבי החלמה. מצב זה התאפשר במיוחד באמצעות קשריו של לויד ג’ורג’ עם בעלי העיתונים. בסך הכל, הוא התאשפז בבניין העירייה (שם הוא התארח מלכתחילה) של מנצ’סטר תשעה ימים.
כשהוא נסע בתחילת אוקטובר לפריז כדי לחתום על ההסכמים שסיימו את מלחמת העולם הראשונה, מצבו הבריאותי עדיין לא היה מזהיר במיוחד. בהתאם, הוא לווה על-ידי מומחים רפואיים. הוא לא היה היחידי בוועידה שנדבק במחלה: גם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון היה קרוב למוות בגלל השפעת הספרדית. היום כבר היו נותנים להם לנכוח בוועידה באמצעות זום.
מתכוננים לגלים הבאים
כאמור, הממשלה הבריטית לקחה צעדים נוספים, אבל הם קרו יותר כדי להתמודד עם הגלים שחששו שעוד יגיעו, ופחות עם המצב בשטח. כך למשל, בסוף 1919, ראש מערך הבריאות במשרד הבריאות הטרי, ג’ורג’ ניומן, רצה לנסות חיסונים. הבעיה הייתה שלא ממש היה חיסון שברור שעובד. לכן, הוא רצה לבדוק מספר חיסונים שהיו בתהליך פיתוח, בתקווה שמשהו יעבוד. במרכז המחקר הרפואי דיי חששו מהניסויים האלו, וגם הביעו את מחאותיהם בפומבי. השימוש בחיסונים מול השפעת הספרדית, בכל מקרה, היה מוגבל מאוד בכל העולם כיוון שהאפשרות להשתמש בהם הייתה נתונה לוויכוח עקב הידע המוגבל לגביהם.
היו כמובן עוד צעדים שננקטו, אבל לא אכנס כאן לכולם. מה שמעניין היה זה שבניגוד למדינות אחרות בעולם, אחרי שהסיפור הזה נגמר לא קמה ועדת חקירה שתבדוק את האופן בו המדינה תפקדה מול המגיפה. וזאת, למרות שהבריטים מאוד אוהבים את הקונספט של ועדות חקירה. אבל לא רק שלא קמה ועדת חקירה, גם לא הייתה דרישה להקים אחת. אחת הסברות היא שהדבר נבע מכך שבדיוק קם משרד בריאות חדש מהניילונים, ויצאו מנקודת הנחה שמעתה והלאה הוא ידאג לעניינים האלו.
במבט על
מבחינות רבות, התגובה של הממשלה הבריטית לשפעת הספרדית יכולה להיחשב ככישלון. אבל צריך לזכור מספר דברים: ראשית, היום יודעים הרבה יותר מאשר בעבר. שנית, ב-1918 בריטניה (כמו מדינות רבות אחרות) נמצאה במהלכה של מלחמה טוטלית שדרשה את רוב תשומת הלב הן של הממשלה והן של המשק. שלישית, באותה תקופה רוב האחריות לנושאים מהסוג הזה הייתה של הרשויות המקומיות, מה שגם הזמין תגובה יותר איטית מטעם השלטון המרכזי. רביעית, התפקיד הבריאותי נתפש באותן שנים באופן אחר לגמרי, ונגע יותר לתנאים הסניטריים ופחות להתמודדות עם כיף מהסוג הזה. התמודדות עם מחלות נתפשה יותר כאחריות של הפרט, ובהתאם גם אופי הצעדים שכן ננקטו בסופו של דבר. חמישית, אז בריטניה ניהלה אימפריה, והייתה צריכה לדאוג גם למה שהתרחש בדומיניונים. שישית, זו הייתה פחות או יותר התקופה בה בריאות הציבור רק התחילה לפרוח באופן מדעי.
מה שאני רוצה לומר זה שקשה להסתכל על התגובה ההיא של בריטניה ולהגיד שכנראה החבר’ה האלו ישנים בעמידה קבוע כשמדובר במגיפות. אין הרבה מה להשוות את המדיניות של לויד ג’ורג’ למדיניות של בוריס ג’ונסון. עם כל הכבוד, סין ומדינות אחרות במזרח אסיה מצליחות להתמודד לא רע עם הקורונה פשוט כי הן מתורגלות בעניין הזה הרבה יותר מהמעבר “הודות” לסארס. השפעת הספרדית תפסה את העולם כשהוא לא החזיק בידע שיש היום, ולא היה עד כדי כך מתורגל (למרות שכן היו דוגמאות של ערים ספציפיות, כמו סנט לואיס בארצות הברית, שכן מנעו התקהלויות ענק כשהבינו מה הולך לקרות), וכשחלקים גדולים ממנו היו עסוקים במלחמת עולם שאיימה על קיומם.
אז אין פה כוונה לצאת להגנת ממשלת לויד ג’ורג’. היא עשתה הרבה מאוד משגים ובדברים מסוימים קצת נרדה בשמירה. אבל צריך לשים את ההתנהגות הזו בקונטקסט ההיסטורי, ולומר: היום יש אפשרות לפעול באופן הרבה יותר טוב.