ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר הפיל היום (ד’) פצצה היישר לתוך המרוץ לראשות מפלגת הלייבור. בלייר ניתח לפרטי פרטים את הסיבות לתבוסתה הצורבת של המפלגה בשבוע שעבר, תוך כדי הפניית שלל האשמות כלפי ראש המפלגה הנוכחי ג’רמי קורבין. בלייר טען שחוסר המנהיגות של קורבין לגבי הברקזיט בתוספת המדיניות הלא ריאלית שלו פשוט הבריחו מצביעים. כעת, הוא קורא לעשות את מה שצריך כדי להפוך את הלייבור למפלגה הפרוגרסיבית העיקרית שמתחרה במפלגה השמרנית. בפועל, לתזמון יש סיבה, וברור שבלייר מבקש להשפיע על דעתם של חברי הלייבור לפני שיתבקשו להצביע על מחליפ/ה לקורבין. זאת, כחלק ממאבק מתמשך בתוך המפלגה בין בלייר ושות’ הנוטים למרכז לבין קורבין ושות’ הנוטים לשמאל הקשה. למקרה שתהיתם איזה אופי המרוץ לראשות המפלגה הולך לקבל | צילום: Web Summit

המרוץ לראשות מפלגת הלייבור עדיין לא התחיל באופן רשמי. שמות מסוימים כבר נזרקים לאוויר כאנשים שינסו להחליף את ג’רמי קורבין בתפקיד. אבל, נגיע לזה רק כשהמרוץ יתחיל באופן רשמי ותהיה רשימת מועמדים סופית, מה שעשוי לקחת מעט זמן. אבל, העובדה שהמרוץ לא התחיל באופן רשמי אין פירושה שלא מתחילים לחמם מנועים. מי שלא יצטרף למרוץ באופן רשמי, כי הוא לא חבר פרלמנט, אבל בהחלט בוחש, הוא ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר.

מה הסיפור?

טוני בלייר, מי שעומד מאחורי שתי התוצאות האלקטורליות הטובות ביותר שידעה מפלגת הלייבור במשך כ-120 שנות קיומה ועוד ניצחון מרשים נוסף, התחיל היום (ד’) להסביר מה קרה למפלגת הלייבור בבחירות האחרונות. באמצעות נאום ומאמר (לצערי אין כרגע וידאו זמין של הנאום במלואו, כך שלא ברור לחלוטין אם המאמר הוא התמליל של הנאום המלא, ולכן אתייחס לשניהם יחד), לאחר חשיפת מחקר שמראה שהסיבות לכישלון המהדהד של המפלגה בבחירות היו הרבה יותר עמוקות מהברקזיט לבדו.

הפילוג סביב הברקזיט

בלייר מסכים שהעמדה של קורבין לגבי הברקזיט – שנועדה לרצות הן את הרימיינרים והן את הברקזיטרים מצד שמאל – הייתה בעייתית ולא מנהיגותית. אבל, הוא דוחה את הטענות של רבים לפיהן המפלגה הייתה צריכה לנקוט עמדה דווקא בעד הברקזיט, כדי לא להפסיד את עיירות הפועלים שאבדו למפלגה. לדבריו, סקרים מראים שבין 2017 ל-2019 המפלגה איבדה רק מספר קטן של מצביעים ברקזיטרים, בזמן שכמעט הכפילה את מצביעיה הרימיינרים. כמו כן, האובדן הגדול ביותר של מצביעים בין 2017 ל-2019 היה בקרב צעירים, חתך גיל בו הרוב הם רימיינרים. אז מה היה צריך לעשות? לנקוט בעמדה מה מכבדים את עמדת הציבור לגבי הברקזיט, להגיד שלממשלה יש את הזכות לשאת ולתת על הסכם יציאה, אך לשמור את הזכות לבקר אותו ובמקרה שלא יהיה הסכם מוצלח לדרוש את אשרורו במשאל עם.

בלייר גם תקף את העובדה שהלייבור הסכימה לבחירות האלו, שהיה ברור לכולן שהן יהיו על הברקזיט, כשעמדת המפלגה בנושא הייתה כל כך מעורפלת. את חוסר המנהיגות של קורבין בנושא הוא הגדיר כ”כמעט קומית”. לעומת ההתנהלות הזו, ולמרות שזה לא אידיאלי, כבר היה עדיף לו קורבין היה נוקט בגישת ברקזיטרית שמתאימה לאירוסקפטיות שאפיינה אותו שנים כה רבות. כעת, מקבל זאת בלייר שהיה אחד הקמפיינרים הבולטים בעד משאל עם שני, ברקזיט יקרה, ויש לנסות להוציא ממנו את המיטב.

צרות נוספות

אבל, כפי שצוין קודם לכן, בלייר לא חושב שרק העמדה סביב הברקזיט גרמה למפלה האדירה של הלייבור. עוד עניין טמון בהנהגת המפלגה תחת ג’רמי קורבין. בלייר האשים שקורבין זוהה עם עמידה נגד מה שבריטניה בפרט ומדינות המערב בכלל ייצגו. “ההשתלטות על מפלגת הלייבור על-ידי השמאל הקיצוני”, כך בלייר, “הפכה אותה לתנועת מחאה מפוארת עם סממנים של כת, לחלוטין לא כשירה להיות ממשלה אמינה”. גם האנטישמיות המיוחסת למפלגה תחת קורבין קיבלה התייחסות. לדבריו של בלייר, דעותיו של קורבין כמכלול מעולם לא דיברו ולעולם לא ידברו למצביעי הלייבור. הוא גם תקף את המצע של קורבין, שכן קורבין טען שהמדיניות שהוצעה בו הייתה פופולרית. בלייר טען שכמכלול המצע היה “רשימת משאלות בת מאה עמודים” שלא עבדה על אף אחד. אני חייב להעיר שהכינוי של מצע הלייבור מ-1983, “מכתב ההתאבדות הארוך בהיסטוריה”, היה יותר שנון.

פנים לעתיד

בלייר גם ביקש להתעסק במה שהלייבור צריכה לעשות כעת. שזה, בגדול, למצוא הנהגה שתהיה מסוגלת למשול בבריטניה. הוא הצדיק את קורבין שרוצה לקיים תקופה של רפלקציה, אבל הזהיר שכל ניסיון לטאטא את ההפסד הזה מתחת לשטיח כאילו היה מדובר בעוד הפסד מהשורה, רק יגרום לנזק בלתי הפיך עם האלקטורט. הבחירה, לדבריו של בלייר, היא בין שהלייבור תמציא את עצמה מחדש כתנועה הפרוגרסיבית לא-שמרנית העיקרית שמתחרה על השלטון בבריטניה, או להיות מוחלפת. הבחירה קשה, כך בלייר, אך יש לבחור עכשיו. נטישת השמאל הקשה, כך בלייר, הכרחית. לאזהרה שלו יש כבר תקדים היסטורי: המפלגה הליברלית הוותיקה הייתה הכוח העיקרי שהתמודד מול המפלגה השמרנית, והיום מדובר במפלגה שמצאה את עצמה מתאחדת עם מפלגה אחרת כדי לראות את הראשה שלה מפסידה את מקומה כחברת פרלמנט.

בלייר אומר שיש לבצע שני צעדים עיקריים. ראשית, לקיים דיון מעמיק ופתוח, שיכלול לא רק את מפלגת הלייבור אלא גם מפלגות רלוונטיות נוספות, על עתידה של הפוליטיקה הפרוגרסיבית. שנית, לבנות אג’נדה פרוגרסיבית שתתאים למציאות החברתית של המאה ה-21, המוגדרת על-ידי המהפכה הטכנולוגית.

לא תמים

טוני בלייר יודע למה הוא נשא את הנאום הזה עכשיו: עוד מעט חברי מפלגת הלייבור יתבקשו לבחור לקורבין מחליפ/ה. בלייר וקורבין מייצגים את מה שזכה לא אחת לכינוי “מלחמת אזרחים” בתוך מפלגת הלייבור. מצד אחד טוני בלייר, שלקח את הלייבור והפך אותה לניו-לייבור, שעבור רבים נראתה כמפלגה השמרנית 2.0. ההשתתפות במלחמת עיראק רק חימשה עוד יותר את שונאיו. בלייר, בנאומיו השונים, התעקש שהוא סוציאליסט, אבל היה ברור לכולם שהוא לקח את הלייבור למרכז. אלקטורלית זה עבד, עם ניצחון בשלוש מערכות בחירות, כולן עם רוב נוח למדיי. אבל, יש שטוענים שזה לא משנה שכן לטעמם הוא קידם מדיניות ימנית. מהצד השני ג’רמי קורבין, שלא סתם רוצה להחזיר את המפלגה לימיה השמאליים שידעה תחת קלמנט אטלי והרולד וילסון (למרות שווילסון כבר החל להתמתן לעומת אטלי), אלא לקחת את זה למחוזות שמאליים בהרבה. לכך מתווספת גם מדיניות חוץ שנתפשת כאנטי-מערבית.

בסרטון: מערכון מ-1996 על השבירה ימינה של טוני בלייר

אז מנהיג הקורביניסטים, קורבין עצמו, הפסיד בקרב, ואיתו ילכו לא מעט מתומכיו, כמו ג’ון מקדונל. אבל, הקרב לא תם כאן. עדיין ישנה אפשרות שקורביניסט אחר ייקח את המושכות. יורשת פוטנציאלית רצינית היא רבקה לונג-ביילי. לכן, דיי ברור שהנאום של טוני בלייר לא הגיע כאיזו טובה למפלגת הלייבור, אלא כחלק ממאבק גדול יותר בין הבלייריסטים לקורביניסטים. טוני בלייר אמנם אינו חבר פרלמנט וכבר לא נלחם על ראשות המפלגה, אבל ברור שחשוב לו – ממניעים כנים או אופורטוניסטיים, תשפטו אתם – להמשיך בעיצוב דמותה של המפלגה. בלייר, יש לציין, לא טוען לרגע שצריך לחזור לימי הניו-לייבור, אלא להבין את מקומה בהיסטוריית המפלגה, ולהבין כיצד ממשיכים הלאה. אבל, עקב המתקפה שלו על קורבין ומה שהוא מייצג, קשה לטעות בכיוון אליו הוא היה רוצה ללכת. לא שזה חדש: השמאל תמיד היה מפוצל יותר מהימין עקב חילוקי דעות פנימיים.

השפעות

השאלה היא אם “מלחמת האזרחים” הזו עוד רלוונטית. שני שמות חזקים במרוץ לראשות המפלגה, קיר סטארמר, שר הברקזיט בממשלת הצללים של קורבין, ואיווט קופר,  שכיהנה בתפקידים שונים בממשלותיו של בלייר, נראו כמי שמנסים לא להתקרב יותר מדי למי משתי הדמויות המייצגות את המלחמה הנ”ל. קופר אמרה ש”גם ג’רמי קורבין וגם טוני בלייר נראים כאינטרנציונליסטים ולא פטריוטיים, ואנחנו צריכים להיות גם פטריוטיים וגם להסתכל החוצה, כי זה מה שהיינו ב-1945″. סטארמר היה מעט יותר עדין, וטען שהוא לא צריך “שם של מישהו אחר מקועקע לי על המצח” שיגדיר את החלטותיו. זה לא אומר שאין להם נטיות פוליטיות. סטארמר כבר הזהיר, למשל, לא לנטוש לחלוטין את הקו השמאלי של המפלגה.

אבל התשובה לשאלה היא שכן, הקרע הפנימי הזה עודנו רלוונטי. העובדה שאנשים לא רוצים לזהות את עצמם עם ג’רמי קורבין, אדם שהפופולריות שלו צונחת עם כל נשימה, או עם טוני בלייר, אדם שזכור לרבים כאופורטוניסט שקרן שגרר את בריטניה למלחמת שקר, לא אומרת שאין מאבק על דמותה של המפלגה. זה לא משהו ייחודי ללייבור: המפלגה השמרנית רק עכשיו סיימה פאזה במאבק בן למעלה מארבעה עשורים בקשר לתחושותיה לפרויקט האירופי, מאבק שקרע את המפלגה יותר מפעם אחת. ייתכן, כמובן, שיגיעו מועמדים עם גישות שלא מזוהות עם מי מהשניים. למשל, תמיכה ברפורמות סוציאליסטיות רדיקליות בדומה לקורבין, אבל עם מדיניות חוץ יותר פרו-מערבית.

בכל מקרה, להתערבות של בלייר עשויה להיות השפעה. כפי שהזהיר הפובליציסט שון אוגריידי, זה עלול לחזק את האנטגוניזם בקרב הקורביניסטים, מה שידחוף אותם להצביע לקורביניסטים נוספים. בלייריסטים לא בהכרח ישאבו מזה עידוד, שכן גם בקרב מצביעי לייבור הקרובים יותר למרכז יש רתיעה מבלייר עקב מעורבותו בעיראק. אבל דבר אחד בטוח: המרוץ הקרוב לא יהיה על מנהל/ת למפלגה, אלא על פניה של מפלגת הלייבור, ואף אחד לא הולך להסתכל מהצד.