אחד הדברים שאוהבים להזכיר לגבי בוריס ג’ונסון זה שהוא יודע איך מנצחים בחירות. עובדה, הוא הצליח לנצח בלונדון פעמיים. ניצחון בעיר כה פרוגרסיבית, לחלוטין מראה על יכולת לנצח גם בבחירות הכלליות. אבל מה הניצחונות האלו באמת מעידים על היכולות של ג’ונסון? הפסקה קצרה מעיסוקים במרוץ לראשות המפלגה השמרנית, כדי לבדוק את הניצחונות שהמועמד המוביל כבר השיג | צילום: Think London
כאשר מדברים על היכולת של בוריס ג’ונסון לנצח – ולא רק את המרוץ הנוכחי, אלא בחירות כלליות – רבים מעלים את העובדה שהוא הצליח לנצח פעמיים בבחירות לראשות עיריית לונדון. הם מסבירים שאם הוא הצליח לעשות את זה בלונדון, עיר קוסמופוליטית שמן הסתם תיטה לשמאל, הוא בטוח יוכל לעשות את זה בבחירות הכלליות. לא מעט כתבים פוליטיים בבריטניה מעלים את הניצחונות האלו כאינדיקציה לכך שהוא יכול לנצח גם בחירות כלליות. ג’ונסון בעצמו משתמש בניצחונות בלונדון כדי להראות שהוא יכול לנצח גם את ג’רמי קורבין.
עכשיו, אין לי ספק שבוריס ג’ונסון יכול לנצח בחירות כלליות אם רק תינתן לו ההזדמנות. זה לא בהכרח מה שיקרה, אבל זו בהחלט אופציה. עם זאת, הטיעון שלונדון היא מעוז שמאל, פירושו למעשה שג’ונסון מסוגל למשוך מצביעים מהשמאל. לכן, יש לשאול את השאלה האם הניצחונות של ג’ונסון בלונדון אכן: ראשית, מעידים על יכולתו לנצח בחירות כלליות; שנית, מעידים על יכולתו למשוך מצביעים מהשמאל. לכן, בזמן שהיריבים של ג’ונסון מלטשים חרבות לקראת הדיבייט הערב, הבה נלך רגע הצידה ונבדוק מה באמת מעידים הניצחונות של ג’ונסון בלונדון.
מעוז שמאל?
כדי לענות על השאלה הראשונה, כדאי להתחיל דווקא בשנייה. ראשית, כדאי לשאול האם לונדון היא באמת מעוז שמאל. ובכן, תלוי איך מסתכלים על זה. מצד אחד, בבחירות הכלליות של 2010 ו-2015, בהן השמרנים קיבלו יותר מושבים מהלייבור בסך הכל, עדיין הלייבור הצליחה להשיג יותר מושבים בלונדון. שם גם צמחה קבוצת ה-London Labour הרדיקלית ממנה באו אנשים כמו ג’רמי קורבין וקן ליווינגסטון. מצד שני, ב-1983 ו-1987 השמרנים הצליחו יותר בלונדון מאשר הלייבור. ב-1987 כוחם של השמרנים בעיר גדל מבחינת מספר המושבים, למרות שבאופן ארצי היא נחלשה. כלומר, זו בהחלט עיר חזקה ללייבור, אבל גם השמרנים יכולים לנצח שם.
אבל בחינה של הבחירות הכלליות תהיה שגויה. הסיבה לכך פשוטה: בוריס ג’ונסון ניצח במסגרת בחירות מקומיות. אמנם המצביעים בבריטניה לרוב מצביעים בבחירות המקומיות לפי תחושותיהם במישור הלאומי, אבל עדיין יש הבדלים. בין השאר, כי אחוזי ההצבעה לבחירות המקומיות נמוכים משמעותית מאשר בבחירות הכלליות, מה שיוצר תמהיל מצביעים אחר. לכן, יש לבחור את לונדון במונחי הצבעה בבחירות המקומיות.
האזור הגאוגרפי של לונדון רבתי נוצר במסגרת חוק ממשלת לונדון מ-1963, שייסד את מועצת לונדון רבתי, שהחלה לפעול ב-1965. המועצה חדלה מלהתקיים ב-1986. ב-2000, החלה לפעול רשות לונדון רבתי, ובפעם הראשונה עמד בראשה ראש עיר נבחר ישירות. רשות לונדון רבתי קיימה עד כה חמש מערכות בחירות, בשתיים מהן זכה קן ליווינגסטון (פעם כעצמאי, פעם כמועמד הלייבור), בשתיים מהן בוריס ג’ונסון ובאחת סאדיק קאן. למועצת לונדון רבתי התקיימו בחירות שש פעמים. בשלוש מהן ניצחה הלייבור, בשלוש השמרנים. היחידים שהצליחו לנצח שתי מערכות בחירות ברציפות היו השמרנים. ברמת הרובעים – שגם להם יש מועצות נבחרות – אכן יש יותר רובעים שהלייבור מחזיקה באופן (כמעט) קבוע מאשר רובעים בשליטה קבועה של השמרנים. אבל, רוב הרובעים הם בכלל מתנדנדים.
בקיצור, להגיד שברמה המקומית הלייבור יכולה לראות בלונדון מעוז בטוח זה פשוט לא נכון. זה נובע מסיבות שונות, ביניהן תמהיל שונה של מעמד ביניים ומעמד פועלים לעומת ערים שנצבעות באדום באופן קבוע כמו מנצ’סטר או ליברפול. אמנם כבר הרבה זמן שהמעמדות קובעים הרבה פחות לגבי דפוסי ההצבעה כפי שקבעו בעבר, אבל זה עדיין מספיק כדי ליצור לשמרנים בסיסי מצביעים חזקים ברחבי לונדון.
הבחירות בלונדון
ועדיין, צריך לשאול איך קרה שבוריס ג’ונסון הצליח להדיח את קן ליווינגסטון מראשות העיר ב-2008, ולנצח אותו שוב ב-2012. הרי אם זה קרה, כנראה שג’ונסון יודע בכל זאת להזיז קהלים שהיו מוכנים להצביע לאיש השמאל הרדיקלי להצביע עבורו. האמנם? התשובה קצת יותר מורכבת ממה שנראה.
לפני זה, צריך להסביר משהו לגבי שיטת הבחירה לראשות העיר בלונדון. כדי להימנע מסיבוב בחירה שני כמו שנעשה בבחירות המקומיות בישראל או בבחירות לנשיאות צרפת, יש שיטת בחירה אלטרנטיבית. המצביעים מסמנים את ההעדפה הראשונה ואת ההעדפה השנייה שלהם. אם אף מועמד/ת לא קיבל/ה למעלה מ-50% מהקולות תחת ההעדפה הראשונה, שני המתמודדים המובילים עולים לשלב הבא. אז, בוחנים את ההעדפה השנייה של אלו שהמועמדים שלהם הודחו, ומחלקים רק את אלו שניתנו למי מהמתמודדים שעלו לשלב השני. הצבעות אלו נוספות להצבעות שקיבלו בשלב הראשון, והמועמד/ת עם סך ההצבעות הגדול יותר מנצח/ת. נכון להיום, עוד לא היה מצב בו מישהו ניצח בשלב הראשון והפסיד בשלב השני.
עכשיו, קבלו את זה: ב-2008 וב-2012, קן ליווינגסטון קיבל יותר קולות בהעדפה ראשונה מאשר ב-2000 או ב-2004. זה נכון הן מבחינת המספרים והן מבחינת האחוזים. כלומר, לא נראה שבסיס המצביעים של ליווינגסטון נפגע במיוחד. מבחינת המספרים הקשיחים, גם בשלב השני הוא קיבל יותר קולות בשנים בהן הפסיד מאשר בשנים בהן ניצח. כלומר, למרות שבהחלט ייתכן שג’ונסון העביר מצביעים מסוימים מליווינגסטון אליו, אין ראיה שהוא הצליח לעשות את זה באופן המוני.
אז איך ג’ונסון הצליח לנצח? ובכן, ב-2004 שיעור ההצבעה היה 36.95%. ב-2008 שיעור ההצבעה היה 45.33%. מדובר בעלייה של 8.38% במערכת בחירות אחת. זה המון. במספרים קשיחים, מדובר בעוד כחצי מיליון מצביעים שהצטרפו לחגיגה. רובם, כך נראה וכך גם מציעים המספרים, הלכו לג’ונסון. כלומר, ג’ונסון לא הצליח להעביר שמאלנים לטובתו, כפי שהצליח להוציא ימנים מהבית בהמוניהם. אגב, ב-2012 ליווינגסטון המשיך לעלות במספר ההצבעות של השלב הראשון בעוד ג’ונסון ירד.
עוד על השמאל
צריך גם לזכור שכחבר פרלמנט, ג’ונסון רץ בשני אזורי בחירה שהם מחוזות בגדר הקבועים של המפלגה השמרנית, והוא מעולם לא רץ באזור מתנדנד. כלומר, למרות שייתכן שג’ונסון מסוגל למשוך מצביעי לייבור, אין לו שום קבלות בעניין הזה. הוא אולי כריזמטי, אבל בעיקר כלפי מי שמסכימים איתו מראש.
בדרך לניצחון?
אז הניצחונות של ג’ונסון הם לא תוצאה של יכולת למשוך את מצביעי הלייבור, כפי שהם מבטאים יכולת להוציא אנשים להצביע. מדובר ביכולת חשובה מאוד, שיכולה להכריע בחירות. לכן, הניצחונות של בוריס ג’ונסון בלונדון כן מצביעים על יכולתו לנצח בחירות. אבל, לא כי יש לו ניסיון בניצחונות על ה-London Labour, כפי שהוא אוהב להציג זאת, אלא כי הוא יודע להוציא מצביעים פוטנציאליים מאדישותם. מן הסתם, סביר להניח שאם הוא אכן יגיע לעמדה בה הוא אכן מוביל את השמרנים בבחירות כלליות, הוא יצליח להביא לעלייה קטנה בהרבה באחוז ההצבעה, שכן אחוז ההצבעה בבחירות הכלליות הוא מראש יחסית גבוה.
נשאלת רק השאלה האם את הניצחונות של עצמו הוא יוכל לתרגם גם לניצחון של המפלגה כולה. בבחירות לאסיפת העיר (מועצת העיר) של 2012, ג’ונסון אמנם ניצח בבחירות הישירות לראשות העיר, אך השמרנים איבדו שני מושבים ואת מעמד המפלגה הגדולה ביותר באסיפה. זאת, בזמן שהלייבור הרוויחה ארבעה מושבים ועלתה למקום הראשון. יש לציין שדבר דומה קרה לליווינגסטון והלייבור ב-2004. בכל מקרה, זה מראה שלג’ונסון הרבה יותר קל להביא מצביעים בשביל עצמו מאשר מצביעים בשביל המפלגה כולה. לכן, עם כמה שהניצחונות האלו מעידים על יכולותיו של ג’ונסון, כדאי לקחת אותם עם כוכבית.
ונכון, כרגע הסקרים חוזים לו ניצחון מוחץ בבחירות כלליות על פני ג’רמי קורבין. מצד שני, הסקרים חזו אותו דבר לת’רזה מיי כשיצאו לבחירות 2017. איך זה נגמר כולם יודעים.