יחסים מיוחדים

ביום שני יגיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לביקור רשמי בבריטניה. מושג שסביר להניח שיישמע בנאומים שלו ושל ת’רזה מיי הם “יחסים מיוחדים” בין בריטניה לארצות הברית. אבל מה הם אותם יחסים מיוחדים? סיקור נרחב של היחסים המיוחדים, פירושם ובעיקר של העליות והמורדות שחוו לאורך השנים | צילום: הבית הלבן

ביום שני, ה-3 ביוני, יחל ביקורו הרשמי של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בממלכה המאוחדת. הביקור, שיימשך שלושה ימים, ייערך לציון 75 שנה לפלישה לנורמנדי. הביקור של טראמפ שנוי במחלוקת בשל מה שהוא מייצג בעיניי רבים – בעיקר גזענות וסקסיזם – וגרר לא מעט ביקורת. ג’רמי קורבין וג’ון ברקו כבר הודיעו שאין בכוונתם להגיע לארוחה המלכותית בנוכחותו של טראמפ. היה גם ויכוח לגבי השאלה האם ראוי שטראמפ ינאם בפני הפרלמנט. לדברי ג’ון ברקו, שאמור להיות אחד מאלו שמאשרים את הנאום, לא התקבלה אצלו שום בקשה לנאום כזה. בהתחשב בעובדה שברקו סירב לתת לטראמפ לנאום בפרלמנט בעבר, קשה להאמין שהפעם היה נעתר לבקשה. לכן, סביר להניח שנראה את טראמפ בנאום משותף עם ת’רזה מיי מחוץ לדאונינג 10. מושג שאפשר לחזות כבר עכשיו שייאמר בנאומים האלו הוא “יחסים מיוחדים” – “special relationship”. זה מונח שנאמר הרבה בהקשר של יחסי בריטניה-ארצות הברית. עיקרו של הפוסט יהיה ההיסטוריה של יחסים אלו, אבל מטבע הדברים יש להתייחס לשאלה במה באים היחסים האלו לידי ביטוי.

יחסים בשטח

אותם “יחסים מיוחדים” בין בריטניה לארצות הברית מתבטאים בשלושה מישורים עיקריים: כלכליים, צבאיים ומודיעיניים. בשניים האחרונים, הדבר מתבטא בעיקר בשיתופי פעולה שונים, כמו בסיסים צבאיים משותפים, פרויקטים מודיעיניים משותפים ועוד. מבחינה כלכלית, ארצות הברית היא המשקיעה הזרה הגדולה ביותר בבריטניה, ובריטניה היא המשקיעה הזרה הגדולה ביותר בארצות הברית (כמובן, בהבדלים ניכרים). מעל מיליון אמריקאים מועסקים בחברות בריטיות בעלות שלוחה בארצות הברית, ומעל מיליון בריטים עובדים בחברות אמריקאיות בעלות שלוחה בבריטניה. כמובן, יש עוד. השורה התחתונה היא שמדובר ביחסים אסטרטגיים עבור שתי המדינות, ועבור בריטניה במיוחד.

התפתחות היחסים

ההתחלה

המושג “יחסים מיוחדים” נטבע ב-1946 על-ידי ראש האופוזיציה דאז, וינסטון צ’רצ’יל, בנאום שזכור במיוחד כנאום מסך הברזל. הדבר בא בעקבות הניצחון במלחמת שתי המדינה, בו המובילות שזכו לשם “שלוש הגדולות” היו ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה. צ’רצ’יל ביסס את הרעיון של יחסים מיוחדים עם ארצות הברית על סמך הערכים המשותפים של השתיים, ועל סמך העובדה ששתי המדינות הן בבסיסן דוברות אנגלית. המדינות היו שותפות בהקמת נאט”ו, וכמו כן חתמו על ההסכם המודיעיני UKUSA, שבתוקף עד היום.

צ’רצ’יל עוד דיבר על יחסים מיוחדים בין האימפריה הבריטית לבין ארצות הברית. בפועל, בשנים שיבואו, בריטניה תחל בהתפרקות מהאימפריה שלה, שמיצבה אותה ככוח עולמי, ותצטרך להחליט על איזה גורם ברצונה להישען: על הדומיניונים (מדינות האימפריה לשעבר), על אירופה שהחלה להתגבש לתוך מוסדות משותפים, או על ארצות הברית. הדבר בהחלט חיזק הצורך של בריטניה ביחסים אלו, והם ידעו עליות ומורדות. בהתאם לרוח הבלוג, הסקירה תראה את היחסים האלו בעיקר מהזווית הבריטית.

צרות במזרח התיכון

ביולי 1956, לאחר כישלונם של מאמצים דיפלומטיים, הלאים נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר את חברת תעלת סואץ הבריטית. הדבר למעשה נתן לו את האפשרות להגביל את מדינות אירופה, בעיקר בריטניה וצרפת, בגישתן לתעלה. לאחר שהמאמצים הדיפלומטיים הנוספים מצד המדינות שנסמכו על התעלה נכשלו גם הם (ולא רק באשמת נאצר), ראש ממשלת בריטניה דאז אנת’וני אידן (שמרן) החליט שהגיע הזמן להשתמש בכוח. בריטניה וצרפת פנו לישראל, כדי להסכים לשיתוף פעולה: ישראל תחל מלחמה עם מצרים, בריטניה וצרפת יציבו אולטימטום שמצרים לא תוכל להסכים לו כדי כביכול להפסיק עם מעשי האיבה, ואחרי שמצרים תסרב תהיה לשתיים עילה לפלוש למצרים ולכבוש את התעלה. כך, באוקטובר 1956, החל למעשה מה שאנו מכירים כמבצע קדש, והבריטים כמבצע מוסקטר.

הייתה רק בעיה אחת בתכנית הגאונית של אידן: הוא לא סיפר עליה לאמריקאים. הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהאואר זעם על כך, הודיע לעולם שהוא לא עודכן בתכנית, והוביל נגד המלחמה מהלך במועצת הביטחון של האו”ם. העולם כולו לא התחבר במיוחד למה שהבריטים והצרפתים עשו (כולל איום מצד ברית המועצות במתקפה גרעינית), אבל הלחץ מארצות הברית על בריטניה היה החזק ביותר עקב יכולתה להפעיל מנופי לחץ כלכליים. בסופו של דבר, לבריטים לא הייתה בררה והם והצרפתים נסוגו ממצרים.

זמן קצר לאחר מכן, בינואר 1957, אנת’וני אידן התפטר מתפקידו בעקבות הפארסה. המשמעות העיקרית בסיפור של מבצע מוסקטר הייתה לא שהמבצע לא הצליח (והוא החל לחרוק עוד בטרם האמריקאים נכנסו לתמונה), אלא שארצות הברית למעשה מיצבה את עצמה כגורם הדומיננטי במערכת היחסים ההו כה מיוחדת הזו. בריטניה כבר לא הייתה אימפריה, ולמרות שהייתה לה חשיבות בינלאומית, היא כבר לא הייתה במצב לעשות מה שתרצה בעולם.

משפחה שכזו

מי שהחליף את אידן בתפקידו היה הרולד מקמילן, וזה פעל כדי לתקן את היחסים, בין השאר על-ידי הזמנתו של אייזנהאואר ללונדון. היחסים באמת הצליחו להתחמם כאשר ג’ון קנדי החליף את אייזנהאואר בתפקיד הנשיא בינואר 1961. הדבר תרם ליחסים, משום שמקמילן וקנדי היו קשורים זה לזה בקשרי נישואים, והיו להם קשרים עוד לפני שהשניים נכנסו לתפקידיהם כמנהיגים. הדבר הביא לקשרים אישיים חמים בין השניים, מה שתרם ליחסים בין המדינות, בעיקר בתחום הצבאי. בזמן משבר הטילים בקובה, קנדי התקשר למקמילן כדי לחלוק את בדידותו עם מנהיג מעצמה אחרת שדובר אנגלית.

I’m not Your Toy

באמצע שנות השישים ובמחצית הראשונה של שנות השבעים, אפשר לדבר שוב על התקררות ביחסים המיוחדים. התקררות זו, אם יש למצוא את המכנה המשותף לגורמים לה, נבעה בעיקר ממה שנראה כמו תנועה של בריטניה לעבר פחות תלות באמריקאים, ובכל אופן לא לתפקד כבובה של ארצות הברית. ההנהגה האמריקאית, לא בלי צדק, פחות אהבה את זה.

ב-1964, מפלגת הלייבור בהנהגת הרולד וילסון ניצחה את המפלגה השמרנית בראשות ראש הממשלה אלק דאגלס-יום, מה ששלח את וילסון לדאונינג 10. וילסון היה אינטלקטואל מהשמאל, שכדי לדבוק לחלוטין בתדמית זו גם עישן מקטרת. אופיו של וילסון גרם לכך שנשיא ארצות הברית לינדון ג’ונסון לא נתן בו אמון (יש כאלו שטוענים שזה נבע מהתרבות הטקסנית ממנה הגיע ג’ונסון). הוא גם בכל מקרה לא ראה משהו מאוד מיוחד ביחסים בין שתי המדינות. גם וילסון, כמו רבים ממפלגת הלייבור, לא התלהב במיוחד מהמדיניות האמריקאית, במיוחד בנושאי חוץ, למרות שבתקופת קנדי ביקורת זו שככה.

בריטניה לא הייתה במצב הכלכלי המזהיר ביותר, ורק שנה לפני כניסתו של וילסון לתפקיד בקשתה להיכנס לקהילה האירופית נדחתה בשל וטו של נשיא צרפת שארל דה-גול. לכן, היה לה צורך ביחסים כלכליים טובים עם ארצות הברית. לכן, וילסון ניסה לשמור על היחסים המיוחדים, והיו כאלו שציירו אותו כמי שמלקק לאמריקאים. אבל גם לווילסון היו גבולות: בעקבות הפגנות בלונדון שדרשו מווילסון לגנות את מלחמת וייטנאם, זה אכן אמר שמדובר בצעד שגוי. אבל השיא כנראה היה כאשר וילסון סירב לבקשתו של ג’ונסון לשלוח גייסות בריטיים לווייטנאם. עם זאת, כמובן, שיתופי הפעולה בתחומים מסוימים המשיכו עקב האינטרסים המשותפים של שתי המדינות.

מה שעוד קרה באותה תקופה הוא המשך הניסיונות הבריטיים להיכנס לקהילה האירופית, אותו ארגון ממנו יצמח בהמשך האיחוד האירופי. ב-1967 וילסון הגיש בקשה חדשה להיכנס לקהילה, אך שארל דה-גול שוב הטיל וטו. ב-1969 דה-גול התפטר מתפקידו כנשיא צרפת ובמקומו עלה ז’ורז’ פומפידו, שהתנגד הרבה פחות לבריטניה. כך, ב-1970 התקבלה בקשתה של בריטניה להצטרף לקהילה. באותה שנה גם המפלגה השמרנית בראשות אדוארד הית’ ניצחה את מפלגה הלייבור, והית’ נהיה לראש הממשלה. בניגוד לראשי ממשלה רבים שקדמו לו, הית’ באמת האמין ברעיון האירופי, ובדומה ללינדון ג’ונסון, גם הוא לא ראה את היחסים עם ארצות הברית כמאוד מיוחדים. זאת, למרות שנשיא ארצות הברית דאז ריצ’רד ניקסון קיווה להרוויח מבן ברית שמרן כמו הית’. כשניקסון החל להסתבך בפרשת ווטרגייט, הית’ ראה בו אפילו פרטנר פחות אטרקטיבי.

הבחירה של בריטניה באירופה על פני ארצות הברית, בחירה שב-1975 גובתה על-ידי הציבור הבריטי במשאל עם (שערך הרולד וילסון, שחזר ב-1974 לשלטון), לא הייתה המתכון ליחסים החמים ביותר עם האמריקאים. זאת, בעיקר בהתחשב בעובדה שארצות הברית באותה תקופה הייתה הרבה יותר סקפטית לגבי הרעיון של שוק אירופי משותף. אבל, כמו כל דבר בבריטניה, הכל משתנה כשמגיעים לאשת הברזל.

זוג יונים

כשמרגרט ת’אצ’ר נכנסה לתפקיד ראשת הממשלה ב-1979, היא שינתה גישה. היא אמנם הצביעה בעד הישארות בקהילה האירופית במשאל העם ב-1975, אבל היא הייתה הרבה יותר אירוסקפטית מהית’ ורצתה להתקרב יותר לארצות הברית. זה לא קרה מיד: כשברית המועצות פלשה לאפגניסטן ב-1979, נשיא ארצות הברית דאז ג’ימי קרטר ביקש מת’אצ’ר להצטרף אליו לסנקציות על ברית המועצות. ת’אצ’ר נמנעה מכך, משתי סיבות: ראשית, מצבה הכלכלי של בריטניה באותה עת לא היה מזהיר והיא נזקקה לסחר עם ברית המועצות. שנית, היה חשש שהדבר יגביר את הלחץ על בריטניה להטיל סנקציות על משטרים נוספים, כמו האפרטהייד בדרום אפריקה (אכן, טרגדיה). לכן, ת’אצ’ר הציעה לקרטר תמיכה פושרת משהו. מה שבאמת שינה את היחסים האלו לטובה היה נשיא חדש שנכנס לבית הלבן ב-1981.

רונלד רייגן ומרגרט ת’אצ’ר הכירו עוד בשנות השבעים, לפני שעלה בידם לזכות בהנהגה. הדבר בהחלט שיחק לטובתם, שכן היועצים של רייגן היו חשדניים מאוד לגבי ת’אצ’ר, שראו בהשקפותיה כאלה שנמצאות יותר מדי שמאלה. השניים חלקו תפישת עולם דומה לגבי הכלכלה ולגבי יחסי החוץ, והאהבה ביניהם פרחה. הדבר בהחלט סייע גם להתחממות היחסים בין המדינות, מה שסייע בהמשך לת’אצ’ר לקחת חלק בסיום המלחמה הקרה.

כמובן, כמו בכל זוגיות, גם פה היו קשיים מדיי פעם. כאשר ב-1982 החלה מלחמת פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה, רייגן לא מיהר לקחת את הצד של בריטניה למרות שארגנטינה היא שפלשה לפוקלנד. לדבריו של רייגן, היו לארצות הברית יחסי ידידות עם שתי המדינות. בסופו של דבר, לאחר שניסיונות הפיוס האמריקאים כשלו, ארצות הברית לקחה את הצד של בריטניה. הפנטגון מראש היה מועיל יותר, באמצעות אספקת תחמושת לבריטים. רבים מייחסים לתמיכה האמריקאית את הניצחון הבריטי במלחמה. כמו כן, הפלישה של ארצות הברית ב-1983 לגרנדה, מדינה שבראשה עומד/ת מלכ/ת בריטניה, יצרה לבטים אצל ת’אצ’ר. היא ניסתה לשכנע את רייגן לשקול שנית כאשר סיפר לה על כוונתו, אך ניסיונות אלו לא צלחו, ות’אצ’ר החליטה להבליג למען היחסים המיוחדים. הדבר הציג את הממשלה כמי שאין לה השפעה של ממש על המתרחש בוושינגטון. בסופו של דבר, הקשיים האלו חיזקו את מערכת היחסים האישית בין השניים, ות’אצ’ר אפשרה לרייגן להשתמש בבסיסים אמריקאים בבריטניה כדי לתקוף בלוב, בזמן שרוב אירופה סירבה לעשות כן.

יש לציין, כמובן, שלא כולם התרשמו מהיחסים החמים בין ת’אצ’ר לרייגן, והיו מי שחשבו שת’אצ’ר נתנה יותר מדי. תכנית הסאטירה הבריטית Spitting Image הפליאה במערכון חריף, בו ת’אצ’ר הוצגה ככלבה המלקקת את ישבנו של רייגן. בסופו של דבר, אין חולק/ת על כך שהיחסים המיוחדים בין בריטניה לארצות הברית חזרו להיות אכן מיוחדים בזכות מערכת היחסים האישית בין השניים.

עוד זוגות

בינואר 1989 רייגן סיים את תפקידו, ובמקומו נכנס ג’ורג’ בוש האב. גם איתו ת’אצ’ר הייתה ביחסים טובים, וגיבתה את מהלכי ארצות הברית במפרץ לאחר פלישת עיראק לכוויית באוגוסט 1990, בגיבוי סיעות האופוזיציה. כשת’אצ’ר סיימה את תפקידה בסוף 1990, נכנס במקומה לתפקיד שר האוצר שלה ג’ון מייג’ור. גם למייג’ור היו יחסים חמים עם בוש האב. לעדותו של האחרון, כאשר זה סיפר לו על התכניות למלחמת המפרץ במקרה של כישלון האמצעים הדיפלומטיים, מייג’ור התחייב לו בו במקום לשיתוף פעולה בריטי, בלי אפילו לבקש להתייעץ עם הקבינט. בהתאם, גם עליו היו ביקורות שטענו שהוא מתרפס יותר מדי בפני האמריקאים.

בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-1992, עלו טענות כי צוותו של בוש האב ביקש ממשרד הפנים הבריטי (האחראי גם על שירות הביון MI5) מידע מועיל על המתחרה מטעם המפלגה הדמוקרטית, ביל קלינטון. לדברי סידני בלומנטל, יועצו של קלינטון, מייג’ור היה מעורב בכך אישית ושמח לעזור. מייג’ור, מבחינתו הכחיש שהיה לו כל קשר לדבר, ושאם הייתה פנייה כלשהי למשרד הפנים הבריטי הדבר נעשה ללא ידיעתו. בכל מקרה, קשה להגיד שזה היטיב עם היחסים בינו לבין קלינטון, שניצח באותן בחירות. גם קלינטון מצדו פגע במייג’ור, כשהזמין לבית הלבן את מנהיג השין פיין לבית הלבן. לדברי קלינטון, מייג’ור אף סירב לענות לטלפונים מהבית הלבן במשך מספר ימים. בכל מקרה, העובדה שקלינטון ניסה להביא לשלום בצפון אירלנד מראה שלמרות הכל היחסים בין המדינות לא נפגעו באורח קשה למרות המהמורות בין המנהיגים.

ב-1997, ג’ון מייג’ור הודח באחת התבוסות המשפילות שחווה ראש ממשלה מכהן אי פעם, והחליף אותו טוני בלייר שרץ תחת מותג ה”ניו-לייבור”, והוא היה לראש הממשלה שמתנהל מול קלינטון. החיבור הזה, בין מה שנראה לרבים כמו המפלגה השמרנית לייט והמפלגה הדמוקרטית שבכל מקרה מעולם לא הייתה שמאלית כמו הלייבור, נראה כמו מה שיצר את החיבור בין שני המנהיגים הכריזמטיים. כשחודשים מעטים לאחר ניצחונו של בלייר התפוצצה פרשת מוניקה לוינסקי, בלייר הביע את תמיכתו בקלינטון, שהוערכה מאוד על-ידי האחרון.

עם זאת, לא הכל הלך חלק. המשבר בקוסובו והטיפול של קלינטון בעניין שנתפש כמאוחר-מדי-מעט-מדי, הביא את בלייר ללחוץ עליו להפעיל יותר כוחות קרקע. השימוש של בלייר בהדלפות לתקשורת לא ממש גרם לשביעות רצון אצל קלינטון. אבל, בסופו של דבר, הוא אכן הגביר את המעורבות האמריקאית במשבר, גם אם בדרכים אחרות. לדבריו של בלייר, הדבר היה קשה הרבה יותר ללא אותם “יחסים מיוחדים”.

ואז, לאחר מערכת בחירות עם סיום שנוי במחלוקת בשנת 2000, ביל קלינטון הוחלף בינואר 2001 על-ידי ג’ורג’ בוש הבן. בתחילה, היה חשש שעובדת היותו של בוש איש ימין קשה בהרבה מקלינטון תעיב על מערכת היחסים המיוחדת. בפועל, היחסים של בלייר ובוש התהדקו עקב פיגועי ה-11 בספטמבר. בלייר השתמש בהשפעתו בוושינגטון כדי להשפיע על האופן בו ניהל בוש את המלחמה הידועה שלו בטרור, וגם סייע לה באמצעות שליחת כוחות בריטים לאפגניסטן.

מה שככל הנראה העיב על רעיון היחסים המיוחדים בעיניי בריטים רבים היה ההצטרפות והתמיכה של בלייר במלחמת עיראק שהחלה ב-2003. עוד לפני שהמלחמה החלה, הציבור הבריטי ממש לא היה מרוצה מהרעיון שבריטניה תצטרף למלחמה, ובהפגנה הגדולה ביותר שנערכה בלונדון עד אז הגיעו יותר משלושת רבעי מיליון איש למחות, אליהם הצטרפו גם מפגינים באזורים נוספים בממלכה. בפרלמנט, יוזמה חוצת מפלגות טענה לכך שהצורך בפלישה לעיראק טרם הוכח. לא פחות מ-121 חברי לייבור (ביניהם גם אחד, ג’רמי קורבין), מפלגתו של בלייר, לקחו חלק במהלך. עם זאת, בלייר הצליח להעביר את ההחלטה על מלחמה בפרלמנט. זה לא שבלייר התעלם מהלחץ לחלוטין, וניסה להעביר החלטה באו”ם בנוגע לפלישה, אך בסופו של דבר בריטניה הצטרפה לקואליציה שפלשה לעיראק בלי הסכמת האו”ם, האיחוד האירופי או נאט”ו. לאחר הפלישה, משכשלו הניסיונות למצוא נשק להשמדת המונים בעיראק, בלייר נראה כמי ששיתף פעולה ביודעין עם מלחמת שקר אמריקאית. עד היום מדובר בסאגה שמעיבה על הזיכרון מתקופתו של בלייר כראש הממשלה.

עשור חדש

בינואר 2009 נכנס לבית הלבן ברק אובמה הדמוקרט, ובמאי 2010 נכנס לדאונינג 10 דייוויד קמרון השמרן. כשהשניים כיהנו במקביל, היו כאלו שכבר החלו להספיד את היחסים המיוחדים. אמנם כשקמרון נכנס לתפקידו כראש הממשלה, אובמה טלפן אליו כדי להבטיח שאין לארצות הברית חברה קרובה יותר מבריטניה, אבל הוא גם אמר ב-2011 בעת ביקור בצרפת שאין לארצות הברית ידידה קרובה מצרפת. הדבר פגע בבריטים רבים. כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי שפרץ בסוף 2008, אובמה הביא לקיצוצים בסיוע הביטחוני האמריקאי לבריטניה. כמו כן, נוצרו התנגשויות בין הממשלים של שתי המדינות שהתבטאו בביקורת אמריקאית על תפקוד הצבא הבריטי בעיראק ובלוב. מצד שני, לא כולם היו שותפים לגישה זו, וקמרון ואובמה עשו מאמצים רבים להציג לעולם יחסים טובים ביניהם. אובמה אף הוזמן לנאום בפני הפרלמנט הבריטי כולו, כבוד שזכו לו מעטים.*

ואז הגיעה שנת 2016, עם משאל העם הידוע על הברקזיט. בניגוד לניקסון, אובמה היה הרבה יותר בעד המוסדות האירופיים. הוא הזהיר את הבריטים שארצות הברית תיתן עדיפות לגוש הגדול שנקרא “האיחוד האירופי”, ושאם בריטניה תצא מהאיחוד היא תיאלץ ללכת לסוף התור בכל הנוגע להסכמי סחר. 52% מהבריטים לא התרשמו במיוחד מהאזהרה (או מאזהרות הרימיינרים), והצביעו בעד הברקזיט. קמרון, כידוע, התפטר והחליפה אותו ת’רזה מיי. מעט מאוחר יותר באותה שנה, דונלד טראמפ נבחר לתפקיד נשיא ארצות הברית, והוא החל את כהונתו בינואר 2017.

מערכת היחסים הנוכחית

לשמחתם של הברקזיטרים, טראמפ נוקט בגישה שהיא יותר אנטגוניסטית לגלובליזציה ולמוסדותיה, והוא מעדיף לראות את בריטניה יוצאת מהאיחוד בלי כפיפות לאיחוד המכסים. מיי הבינה את הפוטנציאל שטראמפ מביא איתו ליחסי החוץ של בריטניה בעידן הפוסט-ברקזיט, והייתה המנהיגה הראשונה להגיע לוושינגטון לאחר השבעתו של טראמפ לנשיאות. במפגש זה, השניים דיברו על היחסים המיוחדים בין שתי המדינות, ומיי גם הזמינה את טראמפ לביקור רשמי בממלכה.

רבים בבריטניה לא אהבו את זה, ורבים ראו את מיי כמי שמתחנפת לטראמפ. 1.8 מיליון איש חתמו על עצומה שדרשה שטראמפ לא יתקבל על-ידי בית המלוכה הבריטי בשל ההתבטאויות שלו בנושאי נשים וזרים. ג’רמי קורבין אמר בפרלמנט שאין שום צורך לקבל את טראמפ בברכה בבריטניה, וכאמור הוא וג’ון ברקו הודיעו שלא יגיעו לארוחה המלכותית לכבוד טראמפ. מיי גם חטפה לא מעט ביקורת על כך שלא גינתה את הצו הידוע לשמצה של טראמפ, הידוע כחסם המוסלמים. עם זאת, יש לציין, מיי לא העבירה כל דבר שטראמפ עשה, וכאשר צייץ מחדש בטוויטר ציוץ של קבוצת הימין הקיצוני “בריטניה קודם”, מיי גינתה אותו על כך. גם טראמפ לא חסך אש ממיי, וביקר אותה על התנהלותה במספר פיגועי טרור שהתרחשו בבריטניה ועל התנהלותה במשא ומתן על הברקזיט. למרות כל אלו, מיי עדיין מנסה לשמור על יחסים קרובים עם ארצות הברית של טראמפ.

אם צריך לסכם, ניתן לראות שלמנהיגי המדינות ולאופיים הייתה השפעה רבה על החמימות של אותם “יחסים מיוחדים” בין השתיים. עם זאת, גם בתקופות קרירות יותר האינטרסים לא נדחקו לחלוטין הצדה, ושיתופי פעולה בנושאים שונים נמשכו. בריטניה, מצד אחד, קיבלה שיעור כואב שמערכת היחסים הזו אינה סימטרית. מצד שני, בהתאם למדיניות הממשלה, היא לא נגררה אחרי ארצות הברית לכל הרפתקה.

בעוד שבוע

דונלד טראמפ הולך להגיע לביקור מדינה שיחתום את כהונתה של מיי כראשת המפלגה השמרנית (שכן היא תישאר ראשת הממשלה עד אמצע יולי לפחות). המטרה של מיי תהיה להבטיח מצב בו ליורש/ת שלה בתפקיד יהיה הבסיס להסכמי סחר עם ארצות הברית אחרי הברקזיט. בריטים רבים צפויים להפגין נגד בואו של טראמפ, והשמועות אומרות שכבר הכינו בלון מחאה נגד טראמפ שהוצג גם בביקור הקודם שלו בממלכה ביולי 2018.

וכמובן, לפחות אחד מהם יספר על “יחסים מיוחדים” בין הממלכה המאוחדת לארצות הברית. בנוהל.

*ולכן, הסירוב של ברקו לתת לטראמפ לנאום בפני הפרלמנט אינו מהווה אפליה נגד טראמפ, שכן רוב המנהיגים אינם זוכים לכבוד זה.