הם לא יעברו

היום לפני תשעים שנה התקיים הקרב ברחוב קייבל, אז מפגינים אנטי-פשיסטים חסמו את איחוד הפשיסטים הבריטי של אוסוולד מוזלי מלצעוד באיסט אנד במטרה ליצור פרובוקציה נגד הקהילה היהודית. במהלך הקרב הקהילות החלשות השונות הראו סולידריות זו עם זו נגד מי שרצה לאיים עליהן, ועד היום הדבר מהווה מושא לגאווה בריטית כסמל למאבק בפשיזם. אלא שמבט קרוב יותר מראה שהתמונה הייתה הרבה יותר מורכבת, וישנם חלקים שמעדיפים לשכוח | צילום: זואי רימר

היום (א’) לפני 90 שנה, ב-4 באוקטובר 1936, התקיים אירוע מכונן בהיסטוריה הבריטית, הידוע כקרב ברחוב קייבל. באותו יום, המפלגה הפשיסטית של אוסוולד מוזלי ביקשה לקיים תהלוכה באיסט אנד, וגילתה מולה התנגדות. הבריטים עד היום רואים בכך רגע של גאווה, בכך שהצליחה לעמוד מול הפשיזם, בניגוד למדינות כמו איטליה וגרמניה. כמובן, כמו עם כל אירוע מכונן, גם פה הזיכרון הקולקטיבי יוצר קצת עיוותים, ולכן הפוסט הזה בא לספר מה קרה שם.

כרגיל, הפוסט הזה יהיה פחות רצוף קישורים כיוון שהוא נשען בעיקר על ספרות אקדמית, אבל כן אוכל להמליץ על מספר מקורות בהם נעזרתי, כמו המאמר “The Straw that Broke the Camel’s Back” מאת ריצ’רד ת’ורלואו או “¡No pasarán!” מאת קימברלי ריינולדס. כמו כן, יצוין שהפוסט תוזמן מראש לאור חופשה של הכותב, ולכן אם בינתיים קרה אירוע כלשהו שהפך את הפרסום ללא ראוי, עמכם הסליחה.

מי היה אוסוולד מוזלי?

אי-אפשר לדבר על הקרב ברחוב קייבל בלי לדבר על אוסוולד מוזלי והמפלגה שלו, BUF. מוזלי נולד למשפחה אריסטוקרטית ובתחילת הקריירה הפרלמנטרית שלו, שהחלה בגיל 21, נישא לבת של רוזן (ארל), מה שהבטיח לו קרבה רבה לאליטה הפוליטית של בריטניה. הוא החל את דרכו במפלגה השמרנית, אבל עזב אותה, הפך לעצמאי, ובהמשך הצטרף ללייבור. במסגרת האחרונה, הוא קיבל תפקיד בממשלתו של רמזי מקדונלד ב-1929, עם המשימה למצוא פתרון לאבטלה שהמשבר הכלכלי הגדול שפרץ באותה שנה יצר. אלא שהפתרונות שהביא – שילוב הלאמות ופרויקטים של עבודה ציבורית – נחשבו לקיצוניים מדי, הממשלה דחתה אותם, והוא פרש ממנה ב-1930. הוא הקים את המפלגה החדשה (זה השם), שהייתה שילוב מוזר של אנשים מכל הקשת הפוליטית. היה מדובר בכישלון אלקטורלי ומוזלי הפסיד את מושבו בבחירות 1931.

ואז מוזלי יצא לטיול באיטליה, שאז נשלטה בידי אחד, בניטו מוסוליני. מוזלי התרשם מהשלטון הפשיסטי והאסתטיקה שלו, והפך ברוח זו את המפלגה החדשה לאיחוד הפשיסטים הבריטי (BUF), כולל בריונים בחולצות שחורות והצדעה במועל יד. המפלגה הציעה בעיקר טיפול באבטלה, יצירת מדינה קורפורטיבית, העברת מרכז הכובד הפוליטי לרשות המבצעת על חשבון הפרלמנט. למרות שבהתחלה אנטישמיות לא הייתה מוצהרת במצע המפלגה, בשמאל הפוליטי ובקהילה היהודית חשדו בה בשלב מוקדם והיא נעשתה גלויה בהמשך.

אמנם BUF מעולם לא הייתה הצלחה מסחררת, עם שיא של 50 אלף חברי מפלגה וכמה חברי מועצה שנבחרו מטעמה, אבל היו לה רגעים מוצלחים. מוזלי היה נואם בחסד, הצליח לפתח קשרים עם מוסוליני ואדולף היטלר (האחרון גם הגיע לחתונתו השנייה של מוזלי ב-1936, עם מישהי שנחשבה יותר פשיסטית ממנו), נהנה מתמיכה של פוליטיקאים ממסדיים וגם של איל העיתונות הרולד סידני הרמסוורת’, הידוע גם כוויקונט רות’רמר, ששלט בדיילי מייל. זכורה בעיקר כותרת העיתון מ-1934, “הידד לחולצות השחורות”. אלא שב-1934 החולצות השחורות נהגו באלימות כלפי אנטי-פשיסטים – יהודים או סתם אנשי שמאל – שהפגינו מול כינוס של BUF. הדבר גרם לרות’רמר להתכחש למוזלי, ומספר חברי המפלגה ירד בכ-90% בשנה וחצי.

סיור באיסט אנד

רחוב קייבל ממוקם באיסט אנד (ולמעשה, גם הקרב ברחוב קייבל לא הוגבל רק לרחוב קייבל), אזור בלונדון שמאז המאה ה-19 שימש כמקום שקיבל את פניהם של מהגרים. כפי שאתם יכולים לשער, בעיות כלכליות לא היו זרות לשכונה הזו, ואנשי BUF עשו מהיהודים והאירים הרבים שחיו בה שעיר לעזאזל. בתנועת העבודה והקהילה היהודית כמובן לא ראו זאת בעין יפה, אבל הייתה מחלוקת על התגובה הרצויה: בלייבור ובהנהגה היהודית חשבו שעדיף להתעלם, והמפלגה הקומוניסטית של בריטניה חשבה שהאיום הפשיסטי האמיתי מגיע מכוחות חיצוניים כמו איטליה וגרמניה, ושככל שיש איום מבית הרי שהוא הממשלה הבריטית שהעבירה חוקים דרקוניים לשיטתה. לעומת זאת, תושבי האיסט אנד, וגם גורמים יותר רדיקליים בקהילה היהודית, לא תמכו בגישה ההתעלמות, וגישה אנטי-פשיסטית יותר מיליטנטית החלה להכות שורש באזור, יוצרת תנועה שכבר הייתה הרבה יותר מתגובה למוזלי בלבד.

הפשיסטים ערכו לא מעט פעילויות באיסט אנד, למורת רוחם של התושבים, בעיקר היהודים. המשטרה כוונה שלא לפגוע בחופש הביטוי כל עוד אין עבירה על החוק. גם הנחיות כמו לא לאפשר לחירות זו להידרדר לכדי פרובוקציות אנטישמיות לא ממש הועילו כי במשטרה לא הצליחו להפריד בין הדברים. לכן, היהודים שחיו שם לא ראו בה איזשהו כוח מגן. מנגד, השלטונות, הנהגת הלייבור והנהגת הקהילה היהודית לא בדיוק התמוגגו מאושר מדרכי הפעולה של התנועות האנטי-פשיסטיות באיסט אנד, ונראו לא פעם כעוד זרוע של המפלגה הקומוניסטית. כך, הוואקום באזור הביא לא רק למתיחות בין פשיסטים לאנטי-פשיסטים, אלא גם בין תושבי המקום לרשויות. כך או כך, אחרי התקרית מ-1934 והדעיכה של BUF, גם התנועה האנטי-פשיסטית איבדה גובה.

לקראת הקרב

המתיחות החלה לחזור ב-1936, כשעל רקע מלחמת האזרחים הספרדית גם המפלגה הקומוניסטית החלה להתייחס יותר ברצינות ל-BUF, וניסתה ליצור קונטרה לכנסים הפוליטיים של מוזלי. אלו התקיימו בסמוך לאיסט אנד ופיזרו שם חומרי תעמולה אנטישמיים. המשטרה ניסתה לכפות ריחוק בין הצדדים, אבל זה רק החריף את המתיחות. באותה שנה, מוזלי תכנן מצעד של החולצות השחורות שלו באיסט אנד כדי לבצע פרובוקציה נגד הקהילה היהודית. עצומה עם כ-100 אלף חתימות הוגשה לשר הפנים ג’ון סיימון שלא לאשר את המסלול לצעדה, אך זה סירב. מי שכן היה מעוניין לשנות את המסלול היה מפקד המשטרה המטרופוליטנית של לונדון, פיליפ גיים, אך משרד הפנים הבהיר לו שההפגנה חוקית לחלוטין ושכל ניסיון לחסום את מוזלי רק יהפוך אותו לקדוש מעונה.

בהתאם, האנטי-פשיסטים והיהודים הרדיקליים יותר התכוונו לחסום את המצעד הזה בגופם. חלקים בממסד היהודי כמובן פחות התלהבו, והג’ואיש כרוניקל קרא ליהודי העיר שלא להגיע לאזור כדי להבטיח את שלומם. אלא שרבים התעלמו מהאזהרה הזו והגיעו בכל זאת. אליהם הצטרפו גם אירים, סומלים (ובריטים ממוצאים אלו), קומוניסטים, חברי מפלגת הלייבור, פועלים ועוד. מוזלי הגיע לצעדה עם כ-3,000 פשיסטים, אליהם התלוו בין 6,000 ל-7,000 שוטרים כדי לשמור על שלומם וזכותם להפגין. לגבי המספרים בהפגנת הנגד, ובכן, ראיתי המון השערות: 50 אלף, 100 אלף ואפילו 250 אלף. כך או כך, התמונה ברורה: האנטי-פשיסטים הגיעו במספרים הרבה יותר גדולים מהפשיסטים והשוטרים גם יחד.

הקרב ברחוב קייבל

למרות שממה שקראתם עד עכשיו ניתן לקבל את הרושם שהעימות היה בין הפשיסטים לאנטי-פשיסטים, הוא למעשה היה בין האנטי-פשיסטים למשטרה. הפשיסטים היו אמורים לעבור בפינת גרדינר, אך האנטי-פשיסטים חסמו את הדרך בדרכים יצירתיות, כולל עם מזרנים ורהיטים, תוך כדי שהם צועקים את הסיסמה האנטי-פשיסטית המפורסמת “הם לא יעברו”. המשטרה, למרות שהשתמשה בכוח, לא הצליחה לפנות את הדרך למוזלי ואנשיו, אז הוא החליט לעבור דרך רחוב קייבל. אלא שמפגיני הנגד היו מוכנים גם שם, עם בריקדות, גולות (כדי להקשות על הסוסים), זכוכיות שבורות והמונים שחיכו מאחורי כל מסלול המכשולים הזה. מהבניינים, אנשים – בדגש על נשים מבוגרות ועקרות בית – החלו לזרוק זבל, חלב, מים רותחים ועוד על הצועדים והשוטרים.

המשטרה ניסתה ואף הצליחה להגיע למחסום הראשון, אבל נתקלה בהתנגדות עזה. העימותים האלו נגמרו ב-79 מעצרים של אנטי-פשיסטים, מתוכם חלק נשפטו לעבודות פרך. לעומת זאת, רק שישה פשיסטים נעצרו. עשרות פצועים (כולל נשים וילדים, שגם השתתפו במאבק) מקרבם ועוד 73 שוטרים שנפצעו. מתוך כל אלו, 15 נזקקו לטיפול בבית חולים. בסופו של דבר למשטרה נמאס, ולבסוף פיליפ גיים השתמש בסמכות שכן ניתנה לו: לשנות את המסלול. המשטרה הורתה למוזלי להפנות את הצעדה שלו לווסט אנד, ולסיים אותה בהייד פארק. הוא מצדו כיבד את הנחיות המשטרה, והצעדה הפרובוקטיבית פנתה לאחור. האנטי-פשיסטים לא חיכו הרבה לפני שפרצו בחגיגות.

השלכות

הקרב ברחוב קייבל לא השפיע מאוד בטווח הקצר על אוסוולד מוזלי או BUF. בתקופה זו מספר החברים במפלגה היה בעלייה, והיא לא הפסיקה בגלל זה. היא שוב החלה לרדת בשנה שלאחר מכן, אבל יותר בגלל העוינות הגוברת ברחוב הבריטי לגרמניה הנאצית מאשר בגלל אותו קרב. מוזלי המשיך להיות פעיל עד שנכנס למעצר במלחמת העולם השנייה בשל חשד להזדהות עם האויב, כשרבים האמינו שהוא יעמוד בראש משטר בובות אם פלישה גרמנית לבריטניה תצליח, ושוחרר ב-1943 בגלל מחלה. אחרי המלחמה הוא הקים את תנועת האיחוד שלא הצליחה לצבור תאוצה, ובעשורים הבאים הוא שוב ניסה לחזור לזירה הפוליטית, נכשל ובשנות השישים עזב לצרפת. אבל זה לא אומר שלקרב לא היו השלכות בלבד.

ראשית, הקרב כן היה השפלה עבור מוזלי, ומוסוליני המאוכזב משך את התמיכה הפיננסית שסיפק ל-BUF. הממסד הבריטי הבין שהוא צריך כלים כדי להתמודד עם אידיאולוגיות קיצוניות כאלו. לחץ רב הופעל על ג’ון סיימון כדי לחסום את הפעילות של הפשיסטים. בחקיקת בזק הועבר חוק הסדר הציבורי 1937, שבין היתר אסר על מדים פוליטיים, על קיום מיליציות מהסוג שהחולצות השחורות היו ומתן סמכויות למשטרה להציב תנאים להפגנות ואף לאסור על כינוסים פוליטיים במקום מסוים למשך שלושה חודשים. בפועל הדבר שימש את המשטרה הרבה יותר נגד קבוצות אנטי-פשיסטיות מאשר פשיסטיות.

מורשת

כאמור, הבריטים רואים בקרב ברחוב קייבל מקור לגאווה, שמראה איך הקהילה עמדה איתן מול אוסוולד מוזלי והפשיסטים שלו, והראו שאצל הבריטים זה לא יעבור. בלשון האתר של מוזיאון לונדון: “המורשת [של הקרב] ממשיכה להוות השראה לאנשים לעמוד נגד פשיזם וגזענות”. כשראש הממשלה אנדי ברנהם התגאה בנאום שלו לכנס מפלגת הלייבור שבריטניה היא המדינה שנלחמה בפשיזם, הוא לא התכוון רק לזה של איטליה וגרמניה, אלא גם לזה שניסה לצמוח בבית וכשל. בפועל, כמובן, בזמן שאכן הקהילות השונות הראו סולידריות, לממסד – כולל היהודי – הגיעו הרבה פחות מחמאות, כולל הטיפול שהגיע אחרי הקרב. בהתחשב בכך שהממסד הבריטי היה גם זה שהגיע להסכם מינכן (ולא נשכח שהמלך אדוארד השמיני היה חובב נאצים), אין ספק שהחלק הפחות מוצלח במורשת הבריטית מול הפשיזם נחתך החוצה.