אנדי ברנהם נשא את הנאום הראשון שלו מול העצרת הכללי של האומות המאוחדות, שסוף-סוף אפשר לנו לקבל הצצה רצינית לחזון שלו בתחום מדיניות החוץ. ברנהם הציג רצון לראות עולם שמתנהל באופן מתואם מול האתגרים המשותפים – בין אם מדובר במדינות עוינות, משבר האקלים או בינה מלאכותית – ושבריטניה תיקח על עצמה תפקיד מפתח שיגרום לכל הקסם הזה לקרות. הוא סיפר סיפור של בריטניה שנולדה מחדש מתוך האפר ומוכנה לחזור לשחק עם שאר אומות העולם. השאלה היא כמה זה מחובר למציאות. מחוץ לאולם עם השיש הירוק, הוא נפגש עם דונלד טראמפ ובעקבות כך התחיל לחפש חלופות להסכם על ארכיפלג צ’גוס, ונייג’ל פרג’ התרגז מאוד מקטע ספציפי בנאום | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
כשאנדי ברנהם עוד לא היה ראש הממשלה אלא רק מי שברור שהולך להיות כזה, רבים אבחנו שלא ממש ברור מה הוא רוצה במדיניות החוץ. הוא אמר שיהיה יותר נוקשה עם ישראל בשל מדיניותה בעזה ובגדה המערבית, והיה ברור שיתמוך באוקראינה – אבל לא היה ברור מה החזון שלו מעבר לכך. ובבריטניה, גם אם זה לא מעסיק ביום-יום את האזרח מן השורה, זה כן משהו חשוב בתרבות הפוליטית הבריטית. זאת, משום שבבריטניה מאז התפרקות האימפריה מחפשת אחר “מקומה בעולם”, ומצופה מראש ממשלה לדעת להציג אחד. הנאום בעצרת הכללית של האו”ם, שנועד לא רק לקהל הביתי אלא גם לשאר העולם, הוא הזדמנות לא רעה להציג אחד.
בוריס ג’ונסון, לדוגמה, היה גלובליסט, שבקורונה ניסה לדחוף את העולם לכדי שיתוף פעולה כדי למנוע את המגיפות הבאות ובשנה שלאחר מכן לרתום את העולם למאבק במשבר האקלים. ליז טראס הייתה צנועה יותר, וביקשה שבריטניה פשוט תהווה דוגמה לשאר העולם. אוליבר דאודן, הסגן של רישי סונאק, סיפר על האופן בו בריטניה תוכל להוביל את העולם בעידן הבינה המלאכותית. קיר סטארמר האמין שיש לשקם את המוסדות הבינלאומיים כדי להתמודד עם האתגרים הגאופוליטיים, ורצה שלבריטניה יהיה תפקיד מפתח בכך. הסגן שלו דייוויד לאמי, למרות שנאומו היה חלש, עמד על הצורך לערוך רפורמות באו”ם לכבוד יום הולדתו השמונים כדי שיוכל למלא את תפקידו.
ומה ברנהם הביא לשולחן?
תוכן הנאום
נתחיל בדברים שנאמרו. המשפט שלו היה: “כראש ממשלת בריטניה החדש, אני כאן כדי לספר לכם כיצד בריטניה תפגין מנהיגות בעולם משתנה בעשורים הקרובים”. הוא סיפר שעבר עשור מאז משאל העם על הברקזיט, ושבריטניה מגיעה למודת ניסיון. “בריטניה חזרה”, הוא הבטיח, מחזירה את היציבות, רוצה לסחור עם העולם ולשתף עמו פעולה באתגרים הגלובליים שבפניו. אבל לקח נוסף הוא שיש צורך לדעת להסתגל. לדבריו, יש צורך לעמוד מול גורמים של אי-יציבות וקיטוב שמאיימים על הסדר העולמי. הדבר כולל לא רק באמצעות עוצמה קשה, אלא גם רכה.
הבסיס הוא ביטחון לאומי. זה כולל את הגדלת תקציב הביטחון ועמידה בהתחייבויות לנאט”ו. לצד זאת, הוא לא מוכן להיכנס למשחקי ההסלמה של רוסיה: “נתכונן, אך לא ניכנס לפאניקה”. כדי להשיג את הביטחון הזה, כך ברנהם, יש צורך גם בביטחון חברתי. וזה, הוא אומר, נמצא תחת מתקפה: סוכנים זרים תקפו את “סביבת המידע” של בריטניה ובעלות בריתה. כלומר, הפצת דיסאינפורמציה, יצירת קיטוב והתערבות בבחירות. הדרך שלו להתמודד עם זה היא סיוע כלכלי לאזרחים, כדי שיהיה להם את הפנאי להפוך לאוריינים יותר וכך להתמודד עם מתקפות מהסוג הזה, וכמו כן להקים מרכז לביטחון מידעי, שייאבק בהתקפות הזרות האלו. כמו כן, בריטניה תעזור למדינות אחרות להגן על הבחירות שלהן.
באופן כללי, הוא אומר, יש יותר צורך בשיתופי פעולה, שהאו”ם כבר הראה בעבר שהוא מסוגל להם. זה נדרש למניעת מגיפות עתידיות, מאבק במשבר האקלים, התמודדות עם סכסוכים ועוד. לדבריו, בריטניה נמצאת בעמדה ייחודית כדי לשמש כמתווכת הוגנת: היא בת ברית הקרובה ביותר של ארצות הברית, בעלת קשרים עמוקים עם האיחוד האירופי, היא עובדת עם סין וכוחות עולים כמו הודו וברזיל ובעלת מושב במועצת הביטחון, בחבר העמים הבריטי והסכם השותפות הטרנספסיפית (CPTPP).
עוד עניין שהעלה היה אתגרי הבינה המלאכותית. לדבריו, לצד ההזדמנויות אסור לממשלות להתעלם מהסיכונים. לכן הוא חתם עם ארצות הברית על ברית הגנה בנושא, מתכוון לשים את העניין בלב הנשיאות הבריטית של ה-G20 ומזהיר שאסור לתת לאנשים העובדים להישאר מאחור כפי שקרה במהפכה התעשייתית.
בהמשך הוא עבר לבקר מדינות אחרות. את רוסיה, על מעלליה באוקראינה. את ארגנטינה, על איומה על איי פוקלנד. את איראן ושלוחותיה על היותן איום על ישראל, אבל גם את ישראל עצמה בשל מדיניותה בגדה ובעזה (הביקורת על ישראל, יצוין, קיבלה יותר מקום).
הוא סיים בכך שבעלי הברית של בריטניה יכולים לסמוך עליה שהיא תיאבק על הערכים הבריטיים של הוגנות וצדק, אמנת האו”ם, תילחם בגזענות ובאפליה ועוד. כפי שפועלי כותנה במנצ’סטר במאה ה-19 סירבו לעבוד עם כותנה שנקטפה על-ידי עבדים בארצות הברית, וכפי שבריטניה נלחמה בפשיזם במאה ה-20, כך גם כעת ניתן לסמוך על בריטניה שתיטול את חלקה.
ניתוח
הנאום במידה רבה הזכיר את בוריס ג’ונסון. זה היה נאום גלובליסטי, כזה שרצה לראות את בריטניה מעורבת יותר בנעשה בעולם, ולהוביל את המערב (בעיקר) מול האתגרים שעומדים בפניו, בין אם מדובר ברוסיה, איראן, משבר אקלים או בינה מלאכותית. חלקם הם גם אתגרים לכאורה עקיפים מבחינת בריטניה, כמו הבטחת פתרון שתי המדינות (למרות שלא באמת מדובר בעניין פנימי של ישראל) או הסכסוך בסודאן. הוא מאמין שלבריטניה יש את היכולת לגלם תפקיד מפתח בגיבוש של קואליציה להתמודדות עם כל האתגרים האלו.
אבל אם ג’ונסון היה מאוד ממוקד ותמיד בחר נושא ספציפי – פעם התמודדות עם מגיפות ופעם משבר האקלים – ברנהם יורה לכל הכיוונים. דיסאינפורמציה, המלחמה באוקראינה, בינה מלאכותית, משבר האקלים, המזרח התיכון, יוקר המחיה – זו רק רשימה חלקית של הדברים אליהם בחר להתייחס, והיה קשה לעקוב. מהבחינה הזו, הדבר מזכיר מעט את הנאום של דייוויד לאמי, אבל עם הבדל אחד: ברנהם יודע לספר סיפור.
ואיזה סיפור. בריטניה חוזרת מהמדבר אחרי עשור של בלבול בגלל הברקזיט, מוכנה לקחת מחדש את תפקידה בעולם. ומה התפקיד הזה? ובכן, איפשהו בין מובילה שתרתום מאחוריה את שאר המדינות, לבין “מתווכת הוגנת” שתוכל לתאם את שיתופי הפעולה בין מדינות שאינן בהכרח מסתדרות. החלק השני, יצוין, לא מופרך, ולמעשה היכולת הבריטית לתווך מאחורי הקלעים בין ארצות הברית לאיראן היא אחת הסיבות להחזקת השגרירות הבריטית בטהרן. בכל מקרה, זה תפקיד של מדינה שמבינה שהיא לא אימפריה וגם לא תהיה אחת, אבל כן יכולה לשחק תפקיד מפתח.
האם זה סיפור מספיק טוב? קשה לדעת. בסופו של דבר, למרות הטררם שאוהבים לעשות מזה בתקשורת הישראלית, נאום כזה או אחר בדרך-כלל לא משנה את המציאות. אם ברנהם יקצור שיתופי פעולה בביקור הזה בניו-יורק, זה לא יהיה בגלל הנאום הזה, אלא בגלל הפגישות שקיים עם שועי עולם במהלך העצרת. ומה לגבי הקהל בבית? התקשורת הבריטית הוציאה פושים על דברים מנאומו של טראמפ אבל לא מנאומו של ברנהם. עד כדי כך הנאום הזה לא מרגש בבית.
בשוליים
לרוב אני מסתפק בניתוח של הנאום עצמו, אבל שווה להתעכב על עוד שני דברים בהקשר של העצרת. ראשית, במהלך העצרת הוא נפגש לראשונה עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. זה אמר על ברנהם שהוא “איש עסקים מטבעו”, אבל שוב ביקר את בריטניה על המוכנות למסור את ארכיפלג צ’גוס. תזכורת: תחת סטארמר בריטניה חתמה על הסכם עם מאוריציוס לפיו הארכיפלג יעבור לידי האחרונה, והאי דייגו גרסיה (עליו נמצא בסיס בריטי-אמריקאי) ייחכר ל-99 שנה בתמורה לכמה עשרות מיליארדים שבריטניה תשלם. כפי שהסביר שר ההגנה של ברנהם, וס סטריטינג, פסיקה של ה-ICJ יצרה חוסר ודאות לגבי הלגיטימיות של הנוכחות הבריטית באיים, ולכן חשוב להגיע להסכם עם מאוריציוס לפחות על דייגו גרסיה. אבל, בגלל חוסר שביעות הרצון של טראמפ, ההסכם כעת צפוי להיבחן מחדש. ברנהם אמר שהוא “ירש” את ההסכם, ואמר שכעת הם מחפשים פתרון יחד עם ארצות הברית שיענה על צרכי הביטחון של כולם. נראה מה ייצא מזה.
השני הוא ביחס להודעה של ברנהם על הקמת אותו כוח למלחמה בדיסאינפורמציה. מי שממש לא אהב את זה היה ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’. הוא כינה את המרכז שיוקם “מיניסטריון האמת”, על-שם הגוף מ-“1984” של ג’ורג’ אורוול, וטען שזה מכוון ישירות נגד הרפורמה. שזה… מוזר. כלומר, ברנהם הבהיר שזה נועד להילחם בהשפעות זרות, אז אם זה באמת נועד לחבל ברפורמה, מדובר בהודאה שהיא מבצע השפעה זר. בהמשך, אחרי שהבין שגאון הוא לא יצא, והוציא סרטון בו הודה שבוטים רוסיים והודיים “אינם חדשות טובות”, אבל טען שבגלל שברנהם הזכיר במפורש בנאום רק את הימין הקיצוני (מה שנכון), זה סימן שהכוונה היא לדכא את חופש הביטוי. אלא שברנהם התייחס לימין הקיצוני בגלל שהם אלו שנתפסו עושים צרות במעטה אותם מבצעי השפעה. כמובן, יהיה צורך לראות אילו סמכויות יינתנו לגוף הזה כדי להבטיח שבאמת חופש הביטוי נשמר ושהוא מתמקד בגורמים זרים, אבל באמת לא ברור למה פרג’ מתעקש להצית לעצמו את הכובע ככה.