נייג’ל פרג’ ניסה ללחוץ על דוושת הפופוליזם במלוא הכוח, וזה התפוצץ לו בפרצוף. אחרי שמצא את עצמו מסובך בשתי פרשיות על תרומות לא מדווחות, שיש להן את הפוטנציאל לעלות לו במשרתו הפרלמנטרית, הוא החליט להקדים תרופה למכה: הוא יתפטר מהפרלמנט, ויעמיד את עצמו מחדש לבחירה בבחירות הביניים. אם ינצח, זה יהווה אישור שהעם איתו ושהוא רק נרדף על-ידי הממסד. פשוט ומבריק, לא? ובכן, מתברר שלא: מעבר לכך שהחקירות נגדו לא יתבטלו, שאר המפלגות סירבו לשתף פעולה, וחוץ מהרוזן בינפייס – מועמד פרודי שסימן ההיכר שלו הוא פח זבל על הראש – אין אף אחד שיתמודד מולו. כך, הניצחון יהיה ריק מתוכן ומגוחך, ופרג’ ייראה כמי שמאבד את העשתונות. הדבר מלמד לא מעט על היכולת להתמודד עמו ועם התנועה שלו | צילום: גייג’ סקידמור
כשמדברים על “התיאטרון הפוליטי”, הכוונה היא לרוב לדרמות ולתככים שהתקשורת נורא אוהבת לעסוק בהם אבל שלא נוגעים למדיניות שאמורה לקבוע איך ייראו חיינו. זה לא אומר שהדרמות האלו אינן חשובות: התככים האלו יכולים להפיל שרים וראשי ממשלה, ובכך לשנות מדיניות, אבל המונח הזה מבקר את התקשורת על כך שהיא מחפשת יותר את הדם מאשר שואלת מה המשמעות של כל הדברים האלו לחיינו. ולפעמים, יש מקרים בהם התיאטרון הפוליטי הוא בדיוק מה שהוא: תיאטרון. הצגה, שבאמצעות טקסט ואשליות יוצרים תחושה של סיפור, אבל בסופו של דבר השחקנים מורידים את שכבות האיפור, מחליפים בגדים והולכים הביתה בלי שמשהו קרה בעולם שמחוץ לראשם של הצופים (וזה לא לגנות מוסד התיאטרון). נגיד, ההתפטרות של נייג’ל פרג’ מהפרלמנט.
קצת רקע
כנראה לא יפתיע אתכם לשמוע שלראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ יש קשר טוב עם כמה אוליגרכים. לפני כמה חודשים נחשף שהוא קיבל תרומה של 5 מיליון ליש”ט מאוליגרך קריפטו לפני בחירות 2024, שלדבריו נועדה לצורכי האבטחה שלו. הבעיה היא שהוא לכאורה לא דיווח עליה בהתאם לכללי האתיקה של הפרלמנט. זה הביא את נציב האתיקה הפרלמנטרי, דניאל גרינברג, לפתוח בחקירה נגד פרג’. אם הוא ימצא שאכן הייתה עבירה על הכללים, הדבר יובא לדיון בוועדת האתיקה שתצטרך לדון בעניין ואם תמצא שיש בכך צורך להטיל עונש.
בשבוע שעבר פורסם עניין נוסף: פרג’ לא דיווח על תרומות מג’ורג’ קוטרל, שהלכו לדברים כמו אבטחה, הפקות לרשתות החברתיות ועוד. לשניים קשרי ידידות, וטכנית הכללים מחריגים מתנות מחברים קרובים אם אין מאחוריהן אינטרס אישי, אבל גם מדגישים ש”אם יש ספק [לגבי אופי התרומה], יש לדווח עליה”. כמו כן, טוענים ברפורמה, התרומות האלו נעשו לפני שפרג’ הודיע שהוא חוזר לפוליטיקה. קוטרל, אגב, הוא טיפוס מפוקפק למדי, שהורשע בהונאה, עוסק בהימורי קריפטו, ולמשפחה שלו יש שורשים אריסקטורטיים שהביאו את אבא שלו ללמוד יחד עם אנדרו מאונטבאטן וינדזור בבית הספר.
חשוב לציין ששני העניינים האלו הם לא פליליים, אלא אתיים. זה אומר שהם בטיפול פנימי של הפרלמנט וכרגע אין סצנריו של פרג’ יושב בכלא. אבל, מטעמים שיובאו עוד מעט, זה עדיין לא להיט עבור פרג’. במקביל, פרג’ זועם מאוד על התקשורת: הוא התרגז על כתב סקיי ניוז בטענה שהערוץ הטריד את משפחתו. בהמשך הוא פירט וטען שכתב מהערוץ הטריד את בתו בביתה, בעוד בסקיי טוענים שהגיעו לבית ללא מצלמה מאחר שזה היה הבית בו פרג’ היה רשום להצביע, ושרק בדקו אם ניתן לדבר איתו עצמו.
ההצהרה
אתמול (ג’) ב-12:00 שעון בריטניה נייג’ל פרג’ צייץ: “ב-14:00 אשא הצהרה על עתידי הפוליטי”. אף אחד לא באמת האמין שפרג’ מתכוון לקחת אחריות על כל הסיפורים האלו ולהודיע על סיום הקריירה. חלק סברו שהוא מתכוון פשוט לגזול זמן מסך על שום דבר, ותאוריה אחרת שעלתה היא שבכוונתו להתפטר מהפרלמנט ואז להתמודד מחדש בבחירות הביניים במחוז הבחירה שלו, קלקטון. למה לעשות דבר כזה? כי אם הוא יימצא אשם בהפרת כללי האתיקה והוא יקבל עונש של עשרה ימי השעיה או יותר, תיפתח מולו עצומת הדחה. אם 10% מבעלי זכות ההצבעה בקלקטון יחתמו עליה, הוא יודח מהפרלמנט. הוא יוכל להתמודד מחדש, אבל האם כדאי להגיע לבחירות הביניים האלו בתנאים שלו או אחרי שהודח בבושת פנים?
ואז, כמובטח, הגיעה ההצהרה. היה שם הרבה נהי, אז אלו הנקודות העיקריות: פרג’ טוען שהוא לא עשה שום דבר פלילי, ושהוא בטוח שהוא לא עבר על כללי האתיקה של הפרלמנט. לדבריו, הכללים לא נוגעים למה שהוא עושה בכסף – מה שלא רלוונטי בכלל כי הטענות נגדו הן שהוא לא דיווח כמו שצריך – ושהוא זקוק לכסף בשביל אבטחה בגלל שהוא חווה אלימות רבה. השערוריות שמנסים להדביק לו, לדבריו, נובעות מפחד של הממסד מפניו ומפני השינוי שהוא מביא. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו היה התנהלות התקשורת סביב הבית בו מתגוררת בתו, שסיכנה את הביטחון של בני משפחתו. הוא אמר שהוא יכול בקלות לפרוש ולעשות כסף בשוק הפרטי, כפי שעשה גם לפני שנבחר לפרלמנט, אבל שהוא לא רוצה שאלו יהיו כלי התקשורת שיקבעו את עתידו הפוליטי, אלא הציבור. במקרה הזה, תושבי קלקטון. לכן, כפי שצפו, הוא התפטר מהפרלמנט לטובת בחירות ביניים בהן ישתתף כבחירות של “העם נגד הממסד”.
ניתוח
בגדול, הנאום הזה הוא טקסטבוק פופוליזם. נייג’ל פרג’ הוא בסך הכל איש עסקים מצליח שוויתר על הכל כדי לקדם את המטרות שחשובות לו, ולא רק שמקשים עליו כחבר פרלמנט לעבוד בעבודות נוספות (דבר שמותר בבריטניה, אבל פרג’ לקח את הפריווילגיה הזו – לעומת הנהוג בעולם – למחוזות אחרים), אפילו לא אומרים לו תודה ולא מדווחים על הפעמים שהוא מתנהג בסדר. הוא נרדף אחרי הממסד בגלל שהוא מאתגר אותו, למרות שבפועל הוא צח כשלג. והפתרון? לא לתת לגוף המוסמך, במקרה הזה נציב האתיקה הפרלמנטרי, לבחון את הראיות ולהסיק מסקנות, אלא לתת לציבור להחליט. העובדה שאכיפת כללים היא לא משהו שאמור לעמוד להצבעה לא משנה עבור הפופוליסט. וזה עוד לפני שנכנסים לעובדה שההסברים לכך שהוא לא עבר על הכללים בכלל לא רלוונטיים למה שמיוחס לו.
כן יש לו שתי נקודות יותר ואלידיות יותר: הראשונה היא הטענות לאלימות שהוא חווה. אני לא יודע האם ההיקף שהוא טוען לו הוא נכון, או שבאמת הוא היה זקוק למימון פרטי בגלל שהמדינה לא סיפקה לו את האבטחה הדרושה, אבל גם נייג’ל פרג’ לא אמור לספוג אלימות. השנייה היא, ובמקרה הזה רק אם העובדות שהוא מציג נכונות (דבר שכאמור נתון בספק), החדירה לפרטיות של משפחתו. אלא אם בן המשפחה החליט להיות מעורב בפוליטיקה, אין הצדקה להטריד אותו תקשורתית. אבל שתי הנקודות האלו, אפילו אם אין בהן פגם עובדתי, לא סותרות בשום צורה את האפשרות שפרג’ עשה משהו לא בסדר.
ולמעשה, כל הרעיון בבחירות הביניים האלו הוא להמשיך את הטרנד הפופוליסטי. טכנית, החקירה לא תיפסק (בוריס ג’ונסון, אזכיר, הורשע בהטעיית הפרלמנט אחרי שכבר פרש ממנו), או לפחות תמשיך אחרי שהוא יחזור, ועדיין יהיה ניתן להטיל עליו עונש שיביא לבחירות ביניים נוספות. האם יכול להיות שהציבור לא ירצה ללחוץ על ההדק שיוביל לבחירות ביניים שניות תוך כמה שבועות? אולי, אבל לא בטוח. זה הימור שנועד לחזק נרטיב, ולא משהו שבהכרח יביא לתוצאות מעשיות בשטח.
התגובות
מה שפרג’ לא לקח בחשבון זה שהוא לא עומד מול טירונים. כל המפלגות המרכזיות – הלייבור, השמרנים, הליברל-דמוקרטים, הירוקים ואפילו שיקום לבריטניה – הודיעו שלא יעמידו מועמד/ת מטעמן בקלקטון. כלומר, הניצחון הצפוי של פרג’ יהיה ריק, כי הוא יהיה רק נגד מועמדים פרודיים. ואני לא צוחק: הרוזן בינפייס, גלגול של ראנינג גאג שהולך בפוליטיקה הבריטית מאז 1987, עט על ההזדמנות להציג את עצמו כמועמד המרכזי נגד פרג’. יצוין שהחרמות מסוג זה הן לא ראשוניות בפוליטיקה הבריטית: ב-2021, כשבוריס ג’ונסון ניסה להקים ועדה פרלמנטרית להצלת עורו של אואן פטרסון, האופוזיציה סירבה לקחת את המקומות שהוקצו לה ובכך לתת לה לגיטימציה, והממשלה נאלצה לחזור בה.
It was supposed to be my Makerfield
(Moral) Victory Rally. Now it’s my campaign launch too! Come get a taste of bin juice this Thursday evening in London @museumofcomedy at 8.30pm!https://t.co/9bW8OZXu3Q pic.twitter.com/PpWkPO4c3A— Count Binface (@CountBinface) July 7, 2026
ראשי המפלגות לא חסו על המהלך של פרג’. ראש מפלגת שיקום רופרט לואו הודיע שמפלגתו תשתתף ב”בחירות הביניים השניות” בקלקטון, קרי אלו שייפתחו אחרי שפרג’ יודח בבושת פנים מהפרלמנט בגלל השערוריות שלו. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק טענה שזה מראה שפרג’ קורס תחת הלחץ עוד לפני שנהיה ראש ממשלה כפי שהוא רוצה להיות. ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי אפילו ביקש משרת האוצר רייצ’ל ריבס לעצור את ההתפטרות עד שהחקירה בעניינו של פרג’ תושלם. אסביר: טכנית, לחברי פרלמנט אין אפשרות להתפטר ממשרתם, וכדי לאפשר להם לפרוש לפני הבחירות הכלליות הבאות שר/ת האוצר ממנה אותם לאחד משני תפקידים סמליים בחצר המלוכה שלא ניתן להחזיק בהם ולהיות חברי פרלמנט בו-זמנית, ובכך הם מאבדים את מקומם. דייווי רצה שריבס לא תמנה את פרג’ לתפקיד כזה. ריבס סירבה: “אם הוא רוצה להעביר את הקיץ בוויכוחים עם פח זבל, אני לא אעצור אותו”.
ומה אמרו ברפורמה על כל זה? כמובן, שכל המפלגות האלו פחדניות. פרג’ טען שהשמרנים היו חזקים שם ב-2019, ועכשיו הם לא רוצים להפסיד בצורה מוחצת. חבר המפלגה ג’ייק ברי אמר שהן יודעות שהן יפסידו לפרג’. בהתחשב בכך שבכל בחירות ביניים אחרות כל המפלגות משתתפות גם כשברור לכל שאין להן סיכוי, זה הסבר מאוד מטופש. יש פה פשוט חוסר רצון לשתף פעולה עם תרגיל שקוף.
האנשים נגד הממסד?
שאלה שרבים העלו היא האם באמת נייג’ל פרג’ – איש עשיר, שמחובר לאנשים עשירים ממנו, ושהציף את מפלגתו בשמרנים עם יכולת לזהות טרנדים – יכול לטעון באמת ובתמים שהוא מייצג נאמנה את האנשים הפשוטים במאבקם מול הממסד האטום. כשזיה יוסוף, דובר הפנים של הרפורמה (שאינו חבר פרלמנט) נשאל על כך, הוא בעיקר אמר שההיסטוריה האישית שלו היא של בן מהגרים שהגיעו לבריטניה בלי כלום והקדישו את חייהם ל-NHS. לחלוטין סיפור מרגש, בעיקר בהתחשב בעמדות המפלגה לגבי הגירה, אבל זה לא אומר כלום. יוסוף אולי יכול לטעון שהוא יודע מה זה לגדול כאדם מהשורה (היום הוא מיליונר בעצמו), אבל פרג’ גדל עם כפית זהב משובץ יהלומים בפה. אפשר לטעון שהוא עדיין פועל נגד המערכת, אבל רבים טוענים שהוא לא עושה זאת בשם האדם הפשוט.
עניין נוסף, שעלה במרומז מדבריה של בדנוק, הוא שבניגוד לטענותיו, פרג’ לא באמת נרדף על-ידי התקשורת, ובגלל החשיפות הנוכחיות פשוט נאלץ לענות על שאלות סוף-סוף. כמובן, הרבה תלוי בנקודת מבט, וזה לא שהתקשורת לא פרסמה על פרג’ דברים לא מחמיאים (לדוגמה, דברים גזעניים שאמר בתיכון), אבל במשך יותר משנה היא התייחסה אליו כראש הממשלה הבא, וללא ספק סייעה למומנטום שלו. זה לא שהיא לא הייתה אמורה לדווח על ההצלחה שלו, אבל זה כן אומר שהטענות שלו לרדיפה תקשורתית צריכות לקבל עין יותר ביקורתית.
בנוסף, הטיעון של פרג’ שאנשי קלקטון צריכים להכריע לגביו הוא איש קש. אף אחד לא טוען אחרת. למעשה, המנגנון שמדיח את פרג’ אולי מתחיל עם השעיה על-ידי חברי הפרלמנט, אבל משם ואילך מדובר בהחלטה של הציבור בלבד. יש צורך במספיק מצביעים בקלקטון שירצו להדיח אותו, ולאחר מכן הוא גם יצטרך להפסיד בבחירות. אין פה ממסד שזורק אותו מהפרלמנט בניגוד לרצון הציבור. בנוסף, הציבור אמור לשפוט את מעשיו של פרג’, אבל אם המעשים האלו עוברים על הכללים הרי שגורמים מתאימים צריכים לספר לציבור שכך קרה. בקיצור, שוב, פופוליזם זול.
לסיכום
אנחנו הולכים לראות, כפי שניסחו זאת ב-BBC, את “נייג’ל פרג’ נגד אדם עם פח על הראש”. זה פלופ לא נורמלי. פרג’ מנסה להראות עסקים כרגיל, אבל הוא פתח את הקמפיין שלו בכך שבבית קפה בוולטון היה שם ברושור שלו מבחירות 2024. זה פתטי עד כדי כאב ומזיע ממאמץ. כבר הרבה זמן שפרג’ נמצא מאחורי השיא בסקרים, עם מודל חדש שצופה לרפורמה להיות השלישית בגודלה, וסימנים לכך שהמצביעים הפוטנציאליים שלו מתחילים להתרחק. כל זה לא אומר שהוא לא ינצח בבחירות הכלליות, אבל זה מראה שיש לו הרבה אתגרים בדרך. ולמרות שההתלהבות מההחרמה בציבור לא גדולה (אך עדיין גבוהה מההתנגדות לה), התחושה היא שפרג’ נכנס לפאניקה וקיבלנו תרגיל לא אפוי.
יש רק דרך אחת בה פרג’ יוכל להגיד שהניצחון שלו הוא לא סתם ניצחון על הרוזן בינפייס: שיעור הצבעה גבוה מאוד עם תמיכה גבוהה בו עצמו, כזה שיראה שהציבור לא סתם החזיר את פרג’ לפרלמנט כבררת מחדל, אלא שהייתה התלהבות ממש. ב-1984, כמחאה על כך שממשלת ת’אצ’ר ביטלה את הבחירות למועצת לונדון רבתי ל-1985 (כחלק מביטול המועצה ב-1986), ראש המועצה קן ליווינגסטון ועוד שלושה חברי מועצה מהלייבור התפטרו ממנה כדי לכפות בחירות ביניים. הרעיון היה להראות שהציבור מעוניין במועצה ומעוניין בבחירות. השמרנים סירבו להשתתף, ומה שהתקבע בתקשורת הוא הצורך להביא לשיעור הצבעה גבוה. זה לא הושג, וזה אפשר לשמרנים לנפנף את חזרתו של ליווינגסטון למועצה. אם פרג’ לא ייכשל במשימה, יהיה יותר קשה להציג אותו כמי שרק ניצח מועמד פרודי.
ועוד דבר: זה מראה שיש כלים להתמודד נגד הפופוליזם. אוהבים לומר שהמשפט של מישל אובמה, “when they go low, we go high”, היה כישלון אסטרטגי. וזה נכון. אבל הסיפור הנוכחי מראה שלפעמים לא צריך לשחק במשחק שלהם, ואם הם נהנים להתפלש בבוץ לתת להם לעשות את זה עם מי שנהנה מזה, שבמקרה גם נהנה לשים פח על הראש.