מחירי הדלק העולים בעקבות המלחמה באיראן מדאיגים את הבריטים שזוכרים איך מצב דומה ב-2022 הוביל לאינפלציה דוהרת ויוקר מחיה מכביד. למזלה של הממשלה, אנחנו באביב ולא בחורף, ויש עדיין סיכוי שהמלחמה תיגמר לפני שההשלכות יהיו קשות מדי. כרגע יש מעט סיוע למי שמחמם את הבית בסולר, ולפחות העלאות המס על דלק ייבחנו מחדש | בתמונה: שר האנרגיה אד מיליבנד ושרת האוצר רייצ’ל ריבס בפגישה עם ראשי תעשיית הדלק (צילום: קירסטי אוקונור, משרד האוצר הבריטי)
לא יפתיע כנראה אף אחד לשמוע שרוב הציבור הבריטי מתנגד למלחמה (רק 25% תומכים). לא המקום כאן לנסות להסביר למה: האם איום הטרור האיראני או הגרעין או הטילים הבליסטיים לא נתפס כקריטי מספיק? האם זו הטראומה הישנה מעיראק שגורמת לבריטים רבים להתנגד למלחמה, כל מלחמה, לא משנה מה ולקדם מדיניות בדלנית?
דבר אחד בטוח – ככל שהנזק הכלכלי מהמלחמה יעמיק ויורגש בכיס של כל בריטי, מבצע “שאגת הארי” או “זעם אפי” לא הולך להפוך ליותר פופולרי. בריטניה קונה נפט מארצות הברית או מנורווגיה, אבל כמובן שככל שהמדינות שקונות נפט מהמפרץ הפרסי לא יוכלו לעשות זאת, מחירי הנפט בכל העולם יאמירו.
כרגע מחירי הדלק עלו לשיא של שנה וחצי. זו עדיין לא קטסטרופה משום שבבריטניה נהוגה תקרה למחירי החשמל והגז לבית (כך שהצרכן מוגן מעלייה קיצונית), וממילא באביב ובקיץ הבתים לא מחוממים. הבעיה היא שהתקרה הזו עלולה לעלות ביולי, וככל שהמלחמה תתארך יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת: התחבורה הציבורית תתייקר, מחירי המזון (שצריך לדשן ולשנע) והאינפלציה תדהר. היינו כבר בסרט הזה ב-2022 אחרי העמקת הפלישה הרוסית לתוך שטח אוקראינה.
מה הממשלה עושה?
כרגע אין צעד דרסטי מדי שהממשלה מתכננת. לעת עתה אפילו העלאת המס על הדלק המתוכננת לספטמבר “תיבחן מחדש”. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק קראה לצעד הזה “זגזוג משפיל אחרי עוד טעות”, שזו צורה אופוזיציונרית לומר שהיא מסכימה עם הצעד הזה. סטארמר הודיע על חבילת סיוע צנועה של 53 מיליון ליש”ט למי שמחמם את ביתו בסולר. לבינתיים זה יספיק.
מה שסטארמר לא עושה זה להתערב צבאית במיצרי הורמוז כדי למנוע מאיראן לחסום אותם, למרות האינטרס הכלכלי המובהק. לכל היותר בריטניה תשלח מל”טים מפוצצי מוקשים, אבל זה כמובן מעט מאוד. לא מדובר על אניות מלחמה בריטיות במיצרים. מצד אחד – ברור שזה ניסיון להיענות לקריאה של טארמפ לסייע במאמץ, אולי לסייע במשהו למנוע עלייה במחירי הנפט, ומצד שני לא להרגיז יותר מדי את הציבור שלא רוצה במלחמה. כרגיל אצל סטארמר, מהלך פרווה שמנסה לא לעצבן אף אחד ולא מספק אף אחד.
עד כה, ממשלת סטארמר לא תמיד הצטיינה ברקורד סביבתי מזהיר ונסוגה מהבטחות ירוקות עוד לפני הבחירות, אבל נראה שדווקא כאן היא עדיין עומדת על שלה: שר האנרגיה אד מיליבנד התעקש שלמרות קריאות התעשיינים לאפשר להם לחפש עוד נפט בים הצפוני כדרך להוריד את המחירים, זה לא הפתרון לבעיה אלא צמצום התלות בנפט בכלל.
פגישה עם איגוד קמעונאיות הנפט במשרד ראש הממשלה כמעט בוטלה אחרי שסטארמר צייץ שלא יאפשר להן “לעשוק” את הציבור, והתעשיינים מצדם מחו על האמירה הזו שמטילה עליהם את האשמה לעליית המחירים. נראה שסטארמר לקח שיעור או שניים ברטוריקה פופוליסטית, השאלה אם זה יעזור לו במדינה כמו בריטניה שבה לאחריות עדיין יש משמעות כלשהי. כשהאזרח מרגיש שרמת החיים שלו יורדת – הוא קודם כל מאשים את הממשלה.
על מי האשמה?
חלק מההאשמות הללו נכונות, אבל לגבי חלקן האחר – בהחלט יכול להיות שממשלת סטארמר חסרת המזל נפלה לנסיבות גאופוליטיות שלא מאפשרות לה להצליח או לעמוד במטרות שלה. עד עכשיו, מבחינה כלכלית, הממשלה רשמה כמה הישגים לא רעים ולא תמיד קיבלה עליהם מספיק קרדיט.
אבל פה נמדדת ממשלת הלייבור: הנסיבות דומות לאלו של ממשלות השמרנים הקודמות שכשלו בייצוב הכלכלה, מה שהוביל לאי יציבות פוליטית ואז לתבוסה בבחירות. ללייבור יש יותר זמן להגיב משהיה לשמרנים לפני הבחירות הבאות, השאלה האם התגובה תהיה טובה יותר, ואם תהיה טובה יותר – האם הציבור דווקא יעניש את הממשלה אם היא עושה את הדבר הנכון בטווח הארוך והלא פופולרי בטווח הקצר?
זוכרים שאמרתי שרוב הבריטים מתנגד למלחמה? אז תלוי מי. אם מסתכלים על ההתפלגות לפי הצבעה בבחירות, רואים שהמפלגה היחידה בה רוב המצביעים תומך במלחמה היא הרפורמה. כלומר, תומכים בגורם לעליית המחירים, ובטוח שזה לא ימנע מהם לתקוף את הלייבור על עליית המחירים. מבחינתם זה רווח כפול.