למרות שהתנצל (שוב) על אמירות נאציות ואנטישמיות שלו, ממשלת בריטניה החליטה לא לאפשר לקניה ווסט להופיע בלונדון והפסטיבל בו היה אמור להופיע בוטל. קיר סטארמר מקווה להשיג נקודות פוליטיות דיי קלות, אבל למה אפילו ההתנגדות של נייג’ל פרג’, שאוהב לדבר על חופש ביטוי וצנזורה של אנשי ימין, היא בחצי פה? | צילום: ז’יימה סילווה
לא חשבתי שאי פעם אכתוב פוסט בבלוג הזה על קניה ווסט (ששינה את שמו חוקית ל-Ye) וקיר סטארמר – אבל זה בדיוק מה שקרה. הראפר מנוע כעת מלהיכנס לבריטניה ופסטיבל המוזיקה Wireless שהוא אמור היה להיות המופיע המרכזי בו – בוטל. ווסט אמנם נכנס היישר לדיון על חופש הביטוי ומגבלותיו בבריטניה, אבל למזלו הרע הוא מגיע בדיוק כשסטארמר מתחיל לאמץ קו יותר לעומתי לטראמפ וארצות הברית, וגם בבריטניה עצמה אין לו יותר מדי חברים.
פסטיבל במחלוקת
את קניה ווסט אין צורך להציג: מדובר באחד האמנים הכי משפיעים ומצליחים בעשורים האחרונים. העובדה שמדובר ביוצר מבריק אינה שנויה במחלוקת. היוצר עצמו, לעומת זאת, לא עושה בשנים האחרונות שום דבר חוץ מאשר להיות שנוי במחלוקת: חוץ מלהדהד עלילות על שליטה יהודית וכסף, ווסט הוציא שיר בשם “הייל היטלר” וקידם אותו עם מכירות של חולצות עם צלב קרס. הוא אף הביע תמיכה מפורשת בצורר הנאצי, ומתרועע מפעם לפעם עם לאומנים, נאו נאצים ושאר נשמות טובות.
לפני מספר חודשים, ווסט פרסם מודעה בוול סטריט ג’ורנל בה הוא מתנצל על מעשיו ומייחס אותם להפרעת האישיות הדו-קוטבית איתה הוא מתמודד. הוא אף הציע, לקראת ההופעה בלונדון, לקיים דיאלוג עם הקהילה היהודית. ראשי הקהילה היהודית הסכימו לקיים דיאלוג כזה, בתנאי שווסט לא יופיע על הבמה בלונדון. הקומיקאי טום ווקר (בדמות שיצר, ג’ונת’ן פאי) הזכיר, ובצדק, שווסט כבר התנצל על מעשיו בעבר וחזר לדרכיו הרעות.
החשש הלא מופרך הוא ששוב מדובר בהתנצלויות מן הפה אל החוץ בלבד, תחת הלחץ הכלכלי של ביטול החסויות לפסטיבל (פפסי, למשל, ביטלה את מתן החסות שלה וכך עשו גם חברות אחרות). בגארדיאן הזכירו גם שביטול הפסטיבל הוא מכה ארוכת טווח לקניה ווסט, לא רק בגלל אובדן ההכנסות הישיר, אלא בגלל שהוא מעמיד כל הופעה שלו בסימן שאלה מכאן והלאה ועלויות הביטוח צפויות להתייקר מאוד.
קרב שאף אחד לא רוצה להילחם בו
ראש הממשלה סטארמר וראש עיריית לונדון סאדיק קאן אמרו שלא היה צריך להזמין את קניה ווסט ללונדון מלכתחילה. מלבד האנטישמיות הבוטה, סטארמר ציין גם את החשש לסדר הציבורי, וגם כאן מדובר בחשש לא מופרך: הפסטיבל בלונדון תוכנן להתקיים בפינסבורי פארק שבצפון מזרח העיר, כלומר סמוך לשכונה החרדית סטמפורד היל, הקהילה החרדית הכי גדולה באירופה. בהתחשב בהיסטוריה של קניה ווסט ובאי היציבות הנפשית שלו, מישהו מוכן לקחת אחריות על מה בדיוק הוא יאמר או יעשה ברגע שהוא יעלה לבמה והמיקרופון ייפתח?
הרצון של סטארמר לגזור קופון פוליטי אולי מובן, אבל העיתונאית (היהודייה) ג’סיקה אלגוט הצביעה על הבעייתיות שבמסגור פרשת קניה ווסט כבעיה של הקהילה היהודית: הנאצים היו אויבים של בריטניה כולה. אסור לקבל נאציזם בלונדון. אנטישמיות היא לא בעיה של היהודים כמו שכל גזענות היא לא בעיה של הקורבנות שלה אלא בעיה של החברה כולה.
מבחינת ההקשר הבריטי, כבר כתבנו כאן בעבר על הדיון סביב חופש הביטוי. ארצות הברית, בה נהוג חופש ביטוי כמעט מוחלט, ביקרה את בריטניה על החוקים והמדיניות בנוגע לאלימות ברשת. כמובן, החשש הוא שחלק מהמשתתפים בדיון הזה אינם הגונים והם מעוניינים בחופש ביטוי לדעות שהם אוהבים, וצנזורה על דעות שלא.
חוץ מהעובדה שפרשת קניה ווסט עוזרת לסטארמר להמשיך את הרקורד שלו במאבק באנטישמיות (כמו שעשה במפלגתו שלו), היא גם חלק מעמדה יותר ויותר לעומתית שלו כלפי טראמפ. אם בעבר סטארמר עשה כמיטב יכולתו לשמור על “היחסים המיוחדים“, כעת, כשהפופולריות של טראמפ בבריטניה נמוכה מאוד, יש לסטארמר אינטרס ברור לעשות שרירים. זה אפילו די קל, כי לא נראה שטארמפ או גורם אחר בממשל האמריקאי רץ להגנתו של קניה ווסט כרגע. בשבוע שעבר סטארמר אמר ש”נמאס לו” שפעולותיהם של פוטין וטראמפ מייקרות את החיים לאזרחי בריטניה.
ומה בשאר המערכת הפוליטית? ראשת האופוזיציה קמי בדנוק הביעה תמיכה בהחלטה של הממשלה. בראיון ל-LBC היא התייחסה לנושא ואמרה: “אנו רואים עלייה באנטישמיות ויש לעשות הכל כדי להיאבק בה, כולל לא לתת במה להסתה ואלימות נגד יהודים”.
ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ גינה את דעותיו של ווסט כ”מתועבות” ואמר כי הוא לא היה קונה כרטיס להופעה, אבל טען שמדובר במהלך “מסוכן” שבו סטארמר מונע מאנשים שהוא לא אוהב את דעותיהם כניסה לבריטניה.
צריך לומר שלמיטב ידיעתי פרג’ לא התייחס לנושא בחשבונות המדיה החברתית שלו ונראה שגם הוא, שחי ממלחמות תרבות ומאוד אוהב לנגח את הממשלה בסוגיית חופש הביטוי, לא רוצה למות על הגבעה הזו, שמלאה צלבי קרס. לא מדובר רק באנטישמיות ואימוץ הסמלים הנאצים על ידי ווסט, אלא בעיקר בעניין תרבותי: גם אנשים שתומכים בהרחבת חופש הביטוי בבריטניה מתקשים מאוד להגן על ווסט או בכלל על ביטויים נאצים. מה שדונלד טראמפ וג’יי די ואנס לא מבינים הוא שחופש ביטוי מוחלט, שחל גם על ביטויי שנאה כל כך קיצוניים, עדיין נתפס כלא בריטי.