הרבה זמן לא דיברנו על ארכיפלג צ’גוס, אז בואו נדבר על ארכיפלג צ’גוס. הממשלה כרגע מקפיאה את התהליך הפרלמנטרי של אשרור הסכם העברת הריבונות למאוריציוס לאור לחצים מארצות הברית. אלו באים בעיקר בדמותו של הנשיא דונלד טראמפ, שמבקר באופן פומבי וקטלני את ההסכם. זאת, בזמן שמחלקת המדינה האמריקאית דווקא מגבה אותו, אבל זה מספיק כדי ליצור לחץ על בריטניה. הסיבה להתהפכות של טראמפ היא הסירוב הבריטי לאפשר לארצות הברית להשתמש בשני בסיסים בריטיים (אחד מהם הוא דייגו גרסיה שבארכיפלג) לצורך מתקפה באיראן. ובזמן הזה, בני צ’גוס שגורשו מהאיים לפני כמה עשורים וצאצאיהם הגיעו בצורה לא מוסדרת לאיים במטרה להתיישב בהם. הממשלה הוציאה להם צווי גירוש, אך אלו מוקפאים לימים הקרובים בהוראת בית המשפט. באופוזיציה, בינתיים, משתמשים בטרגדיה הצ’גוסיאנית כדי לנגח את הממשלה, למרות שעד לאחרונה היא לא ממש הביעה באנשים האלו עניין רב. כך או כך, הממשלה נראית יותר ויותר חסרת אונים, ותצטרך להכריע בקרוב | בתמונה: זווית אחרת של הארכיפלג (צילום: משרד החוץ הבריטי)
הגיע הזמן שנדון שוב בכוונה של ממשלת בריטניה להעביר את הריבונות בארכיפלג צ’גוס למאוריציוס (תוך חכירה ל-99 שנים לפחות של האי דייגו גרסיה בשל הבסיסי הבריטי-אמריקאי שעליו). התקופה האחרונה הייתה עמוסה בדיווחים על ההסכם עם מאורציוס, בעיקר בצל הכנת הכוחות האמריקאיים להתקפה אפשרית באיראן (ואני חושב שהשבועות האחרונים הראו לנו שכולנו – כולל טראמפ – יודעים בערך באותה מידה אם תהיה מתקפה). אבל לא מדובר רק בעניין גאופוליטי, אלא גם בעניין פנים-בריטי, שהצית לא מעט ויכוחים פוליטיים. הפוסט הזה ינסה לעשות סדר בכל העסק.
קצת רקע
באוקטובר 2024 התבשרנו שבריטניה ומאוריציוס הגיעו להסכם על העברת הריבונות בארכיפלג צ’גוס. למי שלא מכירים, מדובר בקבוצת איים באוקיינוס ההודי שעברו לשליטה בריטית במאה ה-19 ובגלל הניהול הקולוניאלי של אותה מאה נוצר קשר מנהלי בינה לבין מאוריציוס, למרות שהן לא קרובות במיוחד. בשנות השישים של המאה הקודמת מאוריציוס קיבלה עצמאות בעוד בריטניה גירשה את תושבי צ’גוס, תוך כדי שהיא הפכה את אחד האיים בארכיפלג, דייגו גרסיה, לבסיס צבאי. מאוריציוס מצדה דרשה את הריבונות באיים האלו, ושורה של פסקי דין בינלאומיים קבעו שהגירוש מצ’גוס היה לא חוקי ושיש להעביר את הארכיפלג למאוריציוס. אחרי סבבי שיחות שהחלו תחת השמרנים, ממשלת הלייבור הגיעה להסכם שיעשה בדיוק את זה, למעט אותה חכירה של דייגו גרסיה ל-99 שנים שאחריה כבר נראה מה יהיה.
לצד שבחים שההסכם קיבל, הייתה עליו גם הרבה ביקורת. שלוש עיקריות: ראשית, ויתור על נכס אסטרטגי כזה, ששימש לצורך העניין את ארצות הברית במלחמותיה באפגניסטן ועיראק. מאוריציוס היא גם בת ברית קרובה של סין, מה שעלול לתת לה גישה למקום קרוב לבסיס מערבי רגיש. הדבר החריף אחרי שהתברר שההסכם כולל סעיף שיחייב את בריטניה לעדכן את מאוריציוס לפני הוצאת תקיפות מהארכיפלג. שנית, לא ממש שאלו את בני צ’גוס לאילו איים הם היו רוצים לחזור: תחת ריבונות בריטית, מאוריציאנית או בכלל לקבל עצמאות. שלישית, ממשלת סטארמר מוכנה לשלם למאוריציוס הרבה מאוד כסף על הפריווילגיה לקבל לידיה את הארכיפלג, מה שבכלל זורה מלח על הפצעים. לכן, לא מפתיע שבבית הלורדים עושים לא מעט כדי לנסות להפיל את ההסכם.
מתקפלים בהצבעה
נתחיל מקצת סדר פרלמנטרי: איפה בדיוק ההסכם עומד? באופן כללי הממשלה חווה קשיים בבית העליון, הוא בית הלורדים. לפני כחודש וחצי הממשלה ספגה השפלה בשורת הצבעות בבית זה, כשארבעה תיקונים להם התנגדה עברו על אפה וחמתה (מה שמתאפשר כיוון שאין לאף מפלגה רוב אוטומטי בבית הלורדים). תיקון אחד, לדוגמה בלבד, דרש להכניס סעיף שיפסיק את התשלומים למאוריציוס אם דייגו גרסיה ייצא מכלל שימוש. מוקדם יותר החודש, בעקבות לחצים מבית וגם מארצות הברית (מיד ניכנס אליהם), ההצבעה בבית הנבחרים על ההסכם נדחתה עד אחרי שהפרלמנט יחזור מפגרה קצרה. הפרלמנט שב מהפגרה אתמול (ב’), אבל כבר בשבוע שעבר פוליטיקו פרסם שהממשלה לא תשלב את ההסכם בלו”ז הפרלמנטרי כדי “להשתהות לחשיבה” על כל הסיפור.
הממשלה טוענת שהיא עדיין מתכוונת להעביר את ההסכם, פשוט לא עכשיו. למעשה, היא מסרבת לתת לוח זמנים מוגדר. הרקע הוא שוב דונלד טראמפ, שכבר נתייחס אליו. למרות שעיקר הסיבות לגרירת הרגליים הן חוץ-בריטיות, הדבר מראה כמה הממשלה חסרת אונים לגבי ההסכם הזה.
למה אני נכנס לזה עוד לפני שאני נכנס לחלק על ארצות הברית? מהסיבה הפשוטה שלפני שצוללים פנימה חשוב להבין שכרגע כל העברת ההסכם הזה תקועה. רצוי לזכור שלממשלה יש את היכולת הפרלמנטרית להעביר את ההסכם, מה שמסמן על כך שעיקר האתגר שלה לעשות את זה הוא חיצוני. כלומר, הבעיה היא לא להעביר את ההסכם, אלא ההשלכות של העברת ההסכם. עכשיו, ניתן להפיל את הכל על ההפכפכות של דונלד טראמפ, אבל גם ייתכן שההסכם הזה טיפה מחורר.
העימות עם האמריקאים
אז מה בדיוק ארצות הברית רוצה? לאף אחד לא ממש ברור. מצד אחד, מחלקת המדינה האמריקאית תומכת בהסכם. מצד שני, טראמפ עצמו כתב ברשת החברתית שלו שאסור לתת את דייגו גרסיה ומשהו על זה שבריטניה צריכה להיות חזק מול ה-woke. למעשה, גם ההודעה של מחלקת המדינה הגיעה אחרי מתקפה אחרת של טראמפ על ההסכם. אז למי להאמין בדיוק – למחלקת המדינה או לנשיא (שלמעשה, גם לא מאוד החלטי ורק בתחילת החודש הביע תמיכה)?
התשובה, למעשה, לא מאוד מסובכת: הטיימס פרסם שהטריגר לביקורת האחרונה של טראמפ על הסכם צ’גוס הוא סירוב של ממשלת בריטניה לאפשר לצבא ארצות הברית להשתמש בשני בסיסים בריטיים לצורך מתקפה באיראן. הראשון הוא בסיס חיל האוויר המלכותי פיירפורד שבבריטניה גופא, שמשמש כבסיס המפציצים הכבדים של ארצות הברית באירופה. השני הוא, ניחשתם נכון, דייגו גרסיה. ההסכמים בין בריטניה לארצות הברית מחייבים שכל מתקפה אמריקאית על מדינה שלישית תקבל מראש הסכמה בריטית, וזו כעת לא ניתנת. הסיבה לכך, כמו מה שתמיד מנחה את מדיניות החוץ של הממשלה הנוכחית, היא החוק הבינלאומי: הממשלה רוצה להיות בטוחה שתקיפה באיראן תעמוד בדרישות החוק, שכן הוא לא מבחין בין מבצעת התקיפה לבין מי שאפשרה אותה. טראמפ, אם כן, פשוט נקם – אבל הנה הבריטים צריכים לרדת מהעץ.
ואם אנחנו כבר דנים באופן בו בריטניה וארצות הברית דנות בהסכם, אז יש עוד נקודה שאולי תקשה על העברתו: השמרנים טוענים שהסכם בין שתי המדינות מ-1966 יהפוך את ההסכם עם מאוריציוס ללא חוקי. הסיבה: סעיף 1 להסכם קובע שהארכיפלג “יישאר בריבונות בריטית”. לכן, הם דרשו שתושג הסכמה אמריקאית לפני אשרור ההסכם בבית הלורדים. מאז, ובכן, קצת קשה להבין אם יש תמיכה אמריקאית או לא. אבל בכל מקרה, לפי פרשנות משפטית אחרת, בגלל שההסכם נועד להגן על בריטניה מארצות הברית ולא להיפך, העברת האיים למאוריציוס לא תפגע בהסכם מ-1966.
העימות עם אנשי צ’גוס
כאמור, אחת הביקורות על ההסכם היא שלא ממש שאלו את התושבים לשעבר וצאצאיהם מה הם חושבים. חלקם החליטו לעשות מעשה. ארבעה מהם הגיעו לקוין, אי מסוג אטול שמהווה חלק מהארכיפלג. הם הפליגו לשם מסרי לנקה, והם מקווים להקים שם יישוב קבע. אלא שממשלת בריטניה לא ממש מעוניינת בכך והוציאה להם צווי פינוי. משרד החוץ מסר שלפי החוקים הנוגעים לטריטוריה זו, יש צורך באישור מיוחד כדי להיכנס לצ’גוס בלי שום קשר לאזרחות. מיסלי מנדרין, מנהיג הקבוצה הזו ומי שמכנה את עצמו כ”השר הראשון של הממשלה הצ’גוסיאנית בגלות”, אמר שיצטרכו לגרור אותו מהחוף ולהרוג אותו אם מעוניינים שיעזוב. לשיטתו, יש לאפשר לצ’גוסיאנים לחזור לשם כאזרחים בריטיים (הדומה למתרחש, למשל, בפוקלנד).
Misley Mandarin, acting First Minister of the #chagos islands – pictured with his 70 yr old father – is a true hero who deserves a King’s honour, not threatened with eviction and jail. And the Chagossians need to be allowed to return to the islands – as a 2002 UN resolution… pic.twitter.com/TXtqWtYgcs
— Adrian Hayes (@adrianhayes) February 19, 2026
שני גורמים באו לעזרת הקבוצה הזו: ראשית, בית המשפט, שהשעה את צווי הגירוש כדי לאפשר למדינה לענות לעתירות נגדם. הנימוק של השופט היה שמאזן הנוחות נוטה לטובת הארבעה כיוון שהם מרוחקים מאוד מהבסיס הצבאי של דייגו גרסיה ויחוו קשיים בניסיון לצאת משם. הממשלה תצטרך לענות עד סוף השבוע.
שנית, מפלגות הימין. פריטי פאטל, שרת החוץ בממשלת הצללים השמרנית, ביקרה את היחס של סטארמר לקהילה הצ’גוסיאנית, כאילו ב-14 שנות השלטון השמרניות התחיל איזשהו תהליך שיאפשר חזרה לאיים. נייג’ל מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ הגיע עד למלדיביים כדי לתמוך ברביעייה, להגיד שהוא מקווה שהם לא יעברו עקירה שנייה מהמולדת שלהם ולהלין על כך שמנסים למנוע ממנו להגיע לצ’גוס בעצמו. שר ההגנה לשעבר בן ולס ביקר את פרג’ ואמר ששום חבר פרלמנט לא יכול להגיע לשם בלי תיאום בגלל הרגישות הביטחונית. אבל למרות שברור לגמרי שמדובר בסיבוב אופורטוניסטי על הגב של הצ’גוסיאנים, למרות שהרבה מהפוליטיקאים לא התעניינו בהם עד לפני עשר דקות, אי-אפשר לשלול לחלוטין את האפשרות שהמאבק לחזור לאיים יקבל גב רציני ואולי יצליח להגיע לתוצאות.
לסיכום
לא ממש ברור מה כדאי לממשלה לעשות: ההסכם בפני עצמו אינו נטול בעיות, ומנגד יש לבריטניה אינטרסים באוקיינוס ההודי שהסכם כזה עשוי לשרת (מה שהביא את השמרנים להיכנס למשא ומתן). מצד אחד, עם כל יום שעובר עושה רושם שעדיף לממשלה לזרוק את ההסכם למגרסה. מצד שני, יכול להיות שעדיף לה לחכות שטראמפ יירגע ולהעביר במהירות את ההסכם בפרלמנט לפני שהוא שוב יתחרט. מה שאני מנסה להגיד זה שכמו עם כל דבר, הממשלה לא מנסה לעשות את הדבר הגרוע ביותר בכוונה, אלא מתנהלת בצורה לא מוצלחת במים שגם כך קשים לניווט. אבל להסכם הזה יש השפעות גאופוליטיות מרחיקות לכת, ולכן רצוי שהממשלה תתאפס על עצמה ותגיע להחלטה.