לא ראוי למשחק

פוסט היסטורי: לפני ארבעים שנה התרחש אסון הייזל, בו התפרעות של חוליגנים אוהדי ליברפול, בשילוב אצטדיון רעוע, הפכו את גמר גביע אירופה לאלופות 1985 לאירוע רב נפגעים. אבל האסון הזה לא הסתכם בספורט, והוא הביא ללא מעט פוליטיקה: הוא הפך לתקרית דיפלומטית בין בריטניה (הפוגעת), איטליה (הנפגעת) ובלגיה (המאחרת). הוא יצר שיח ער בתוך בריטניה עצמה, עם קידום חקיקה דרקונית לבלימת האלימות, וגם למשבר פוליטי בבלגיה. וגם בפוליטיקה המוניציפלית של ליברפול לא ישבו בשקט, עם משלחת פיוס שהפכה לקרקס | צילום: ADO Zuiderpark, ויקיפדיה

היום (ה’) לפני ארבעים שנה, ב-29 במאי 1985, קרה אסון שחובבי הספורט הקבוצתי בכלל ואוהדי קבוצת ליברפול בכדורגל בפרט זוכרים היטב: אסון הייזל. אז, בגמר גביע אירופה לאלופות שהתקיים בין ליברפול ליובנטוס, שילוב של התנהגות פרועה של אוהדים אנגלים ואצטדיון רעוע הביאו למספר רב של הרוגים. זה היה אחד משלושה אסונות מרכזיים בכדורגל האנגלי בשנות השמונים, לצד אסון ברדפורד סיטי (שאירע רק שלושה שבועות לפני אסון הייזל) ואסון הילסבורו (1989).

אסון הייזל (שמציין את יום השנה הארבעים בצמידות מצמררת לאירוע הדריסה בליברפול השבוע), באופן ספציפי, גם גרם לתקרית דיפלומטית, לאור העובדה שמרבית ההרוגים היו איטלקים והמשחק עצמו התקיים בבריסל. מלבד כך היו תגובות פוליטיות לאירוע גם ברמה הלאומית ואף ברמה המוניציפלית. הפוסט הזה יעסוק יותר בזווית הפוליטית הנ”ל, ופחות בזווית הספורטיבית.

הפוסט מבוסס על עבודה קטנה שעשיתי במהלך הדוקטורט, בהתבסס על מקורות ראשוניים מהתקופה (ומספר מאמרים אקדמיים), ולכן הוא לא עשיר בלינקים כמו בדרך כלל. למי שרוצים להרחיב על הרעיון של חוליגניזם בכדורגל האנגלי, ניתן לקרוא את “ילדים טובים משחקים כדורגל” מאת שלומית גיא ואת המאמר ” ‘The Enemy within’: Football Hooliganism and the Miners’ Strike” של תומאס קמפבל. וכמובן, כראוי לבלוג בו אתם קוראים, הזווית המסוקרת היא הבריטית, ופחות האיטלקית והבלגית.

רקע: על חוליגניזם

נתחיל במעט רקע על החוליגניזם בכדורגל האנגלי, מנקודת מבט פוליטית. לא אתחיל לדון פה בהגדרות סוציולוגיות של חוליגנים אוהדי כדורגל, אבל כן אתן ציטוט ממאמר של החוקר תומאס קמפבל: “חוליגניזם בכדורגל הוא מונח שנעשה בו שימוש כדי לתאר התנהגות פרועה מצד אוהדי כדורגל, בין אם במשחק, בסמוך לאצטדיון או בכל מקום אחר. נעשה בו שימוש כוללני לכל דבר, משפה וולגרית מצד אוהדים ועד להתפרעויות, גניבות והתנהגות אלימה ותוקפנית”.

בשנות השישים והשבעים החוליגנים בכדורגל כבר נתפשו כבעיה, אך אז ראו אותם כצעירים טובים ביסודם שצריכים להתבגר מעל להתנהגות מהסוג הזה. אבל בשנות השבעים כבר התקשורת החלה לתת יותר במה לתפישות לפיהן מדובר ב”פראים” לא מוסריים. יצוין שיש מי שמקשרים את התופעה לאידיאולוגיות קיצוניות (בעיקר ימניות), אבל יש מחלוקת כמה התופעה הזו פוליטית. עם הקרקע הזו, כשמרגרט ת’אצ’ר הגיעה לדאונינג 10 ב-1979, היא בכלל הכריזה עליהם מלחמה.

באופן כללי, היה אפשר להגדיר את הת’אצ’ריזם והחוליגניזם כאויבים מרים. חלק מהפרויקט הת’אצ’ריסטי ביקש ליצור פרויקט לאומי שהיה מבוסס פחות על אתניות ויותר על ערכים “אנגליים”: ערכי המשפחה, ידיעת השפה האנגלית, כבוד לשלטון החוק ולדמוקרטיה ועוד. מצד אחד, זה נתן אפשרות גם למהגרים להיות חלק מהפרויקט הלאומי (גם אם זה לא תמיד עמד במבחן המציאות), אבל מצד שני היה יכול להשאיר מחוץ לגדר הרבה אנשים – גם אם היו להם שורשים של מאות שנים בממלכה. לקבוצה השנייה נכנסו לא מעט מבני המעמד הפועלים, ממנו הגיעו רוב החוליגנים. בנוסף, ת’אצ’ר הייתה מחויבת לרעיון ה”חוק וסדר” שנכנס למצע המפלגה השמרנית עוד ב-1970, וגם מי ששונאים את ת’אצ’ר שנאת מוות ייאלצו להודות שהחוליגנים לא בדיוק היוו מודל לשמירה על החוק.

ת’אצ’ר הפכה את החוליגנים ל”האויב מבפנים”: היא השתמשה נגדם בכינוי הגנאי הרווח “המחלה האנגלית”, השוותה אותם ל-IRA הטרוריסטי, הציגה אותם כמי שלא עומדים ב”סטנדרטי הציוויליזציה”, וגם במקרים בהם הם לא היו אשמים היא דרשה להעניש אותם. מבחינתה, מה שהיה צריך לעשות באוהדים היה למשטר ולמשול בהם.

האירועים: מה קרה באסון הייזל?

כאמור, גמר גביע אירופה לאלופות, בין ליברפול ליובנטוס, נקבע להתקיים ב-29 במאי 1985 באצטדיון הייזל (שמאז שמו הוחלף לאצטדיון המלך בודואן) שבבריסל. מאחר שהייתה היסטוריה לא קצרה של דם רע בין האוהדים האנגלים לאיטלקים (לדוגמה, רק שנה קודם לכן אוהדי ליברפול נרדפו על-ידי מועדון רומא), נעשה מאמץ להפריד בין אוהדי שתי הקבוצות. לכן נקבעה קבוצת יציעים לאוהדי ליברפול, קבוצת יציעים לאוהדי יובנטוס, וביניהם יציעים לצופים “ניטרליים”. גורמים בשני המועדונים הזהירו שהכרטיסים ליציעים הניטרליים יימכרו לאוהדי הקבוצות, מה שיהווה זרז להתנגשות. בפועל, לא נעשה הרבה עם כך.

כפי שצפו, במשחק עצמו אכן אחד היציעים הניטרליים התמלא באוהדי יובנטוס, כך שכל מה שהפריד ביניהם לבין אוהדי ליברפול הייתה רק גדר ברזל לא מרשימה במיוחד. אוהדי ליברפול החלו בהתגרויות וזריקת חפצים לעבר אוהדי יובנטוס. האחרונים – בהתבסס על כך שהם היו ממעמד מבוסס הרבה יותר משל אוהדי ליברפול, שהשתייכו ברובם למעמד הפועלים – לא ממש הבינו מה קורה, וחלקם ניסו להשיב אש. זה רק שלהב את אוהדי ליברפול, שבמהרה חצו את הגדר וניסו להבריח את אוהדי יובנטוס. אלו נסוגו לעבר הגדרות שהפרידו בין היציעים למגרש, ושם הם נלכדו. בשלב הזה המבנה לא עמד בעומס – וקרס. הדבר הביא למותם של 39 איש: 32 איטלקים, ארבעה בלגים, שני צרפתים וצפון אירי אחד. אוהדים אנגלים, כפי שהבנתם, לא נהרגו. זה היה אסון הייזל.

למרות האסון, בו התעדכן העולם בזמן אמת (לפי הטיימס, ת’אצ’ר צפתה בו בטלוויזיה), המשחק התקיים, ויובנטוס ניצחה 1-0. התקשורת הבלגית טענה שהיה מדובר בתוצאה מבושלת, כדי למנוע עוד שפיכות דמים. המאמן של ליברפול דאז, פיטר רובינסון, הכחיש. ובכל מקרה, התנגשויות בין קבוצות אוהדים מחוץ לאצטדיון נמשכו גם לאחר שהגיעו החדשות.

עיקר האשמה לאסון הוטל על אוהדי ליברפול, ו-14 מהם נשפטו לשלוש שנות מאסר בפועל (אך השתחררו לאחר שנה). עם זאת, גם בבלגיה הודו בכך שמצב האצטדיון עצמו היה בכי רע, ושהאכיפה של הרשויות שם לקתה בחסר.

התגובה הבינלאומית לאסון הייזל

בריטניה הייתה בלב התסבוכת הדיפלומטית, שכן אוהדי ליברפול האנגלים נחשבו לאשמים העיקריים. ראשת הממשלה מרגרט ת’אצ’ר החליטה להטיל את האשמה כולה על החוליגנים שבאוהדי ליברפול. היא כתבה לראש ממשלת איטליה בטינו קְרַקְסי וראש ממשלת בלגיה וילפריד מרטנס כדי להביע “אימה וסלידה” מהתנהגות האוהדים, זאת לצד פעולות דיפלומטיות נוספות. אבל הדבר לא נגמר במילים יפות: ממשלת ת’אצ’ר הקצתה רבע מיליון ליש”ט לפיצוי משפחות ההרוגים. מהתכתבויות בין המנהיגים ובין גורמים בממשלת בריטניה, עולה שהצעדים האלו פייסו במידת מה את האיטלקים והבלגים והוכיחו את מחויבות הבריטים להילחם באלימות בספורט.

אבל הפיוס הזה לא הספיק. בבלגיה, הוטל איסור על כניסת קבוצות כדורגל בריטיות למדינה, בין אם היו מקצועניות, חובבניות או אפילו של בתי ספר. כך, עד שממשלת בריטניה ואופ”א יעשו את מה שצריך כדי למנוע ממקרה כזה לחזור על עצמו. מרטנס הסביר שלא ניתן לעשות הפרדה בין סוגי הקבוצות, למרות שבממשלת בריטניה סברו שהסכנה לחוליגניזם מחוץ לכדורגל המקצועני הייתה פחותה. מכתבים מעידים שבשל פוליטיקה פנימית בבלגיה ודעת הקהל, מרטנס נאלץ לנקוט בצעדים חמורים יותר משהיה רוצה. זה גרם לבריטים להיכנס למו”מ חשאי, כדי לא להרגיז את הציבור הבלגי. האיטלקים מצדם זעמו הן על בלגיה, אותה קרקסי תפש כמי שהתרשלה בתפקידה לאכוף את הסדר, והן על בריטניה, בגלל האוהדים. הדבר הגיע לכדי כך, שבריטים ששהו באיטליה סבלו מהתנכלויות.

והייתה גם ההתנהלות מול רשויות הכדורגל: אופ”א הענישה את כל קבוצות הכדורגל האנגלי, שהורחקו לחמש שנים, וליברפול לשבע (לבסוף העונש הומתק), שני משחקי בית של יובנטוס הפכו למשחקי חוץ, ועל התאחדות הכדורגל הבלגית נאסר לארח גמר אירופי במשך עשור. הענישה על איטליה ובלגיה לא באה ברגל, שכן אנשי אופ”א האשימו בתחילה רק את אוהדי ליברפול והורידו כל אחריות ממצב האצטדיון. ההתאחדות האנגלית החליטה להקדים תרופה למכה ומיוזמתה, ובעידודה של ת’אצ’ר, אסרה על הקבוצות שתחתיה לשחק באירופה למשך עונה. עם זאת, היו גם התנגדויות להתנהלות אופ”א, והשר לספורט ניל מקפלריין דרש שתהיה בדיקה גם של הרשויות שפעלו בבלגיה.

במישור הלאומי

בבריטניה, אסון הייזל גרם לדיון ער. הרוב הסכימו על העובדות – שהיו אוהדים שהתפרעו באצטדיון רעוע – והשאלה הייתה בעיקר על הסיבתיות: האם האוהדים שהתפרעו הביאו לקריסת האצטדיון הרעוע, או שהאצטדיון הרעוע הפך את התפרעות האוהדים לאסון? התקשורת והפוליטיקאים, ברובם, השתייכו לקבוצה הראשונה והסכימו עם הצורך בהענשת הליגה האנגלית כולה (יוצא דופן היה ראש האופוזיציה ניל קינוק, שטען שרק המתפרעים ירוויחו מכך).

מי שקפצה על ההזדמנות להיכנס בחוליגנים, איך לא, הייתה ת’אצ’ר. לא רק שהיא התעקשה להטיל כמעט את כל האחריות על האוהדים (תוך תשלום מס שפתיים על מצב האצטדיון והאכיפה במקום), ולא רק שהיא תמכה ביוזמות הענישה העצמית של התאחדות הכדורגל ושל מועדון ליברפול עצמו (ראו בהמשך), אלא גם קידמה צעדים מעשיים. לפני האסון נחו על שולחנות הפוליטיקאים שלל דוחות עם המלצות להפחתת האלימות במגרשים, שבקושי קודמו, וכעת הייתה הזדמנות לקדם חקיקה במהירות. כך קודמו צעדים כמו איסור מכירת אלכוהול במגרשים, הגברת סמכויות המשטרה באצטדיונים, איסור כניסה למגרשים על מורשעים בעבירות קודמות ועוד. רובה של החקיקה זכה לתמיכת האופוזיציה, למרות שקינוק דרש טיפול בגורמי העומק החברתיים שמביאים לפשיעה מסוג זה.

מי שייצג את הקצה השני והפחות פופולרי בדיון, היה חבר הפרלמנט אריק הפר (לייבור), שייצג את מחוז הבחירה בו שכנו האצטדיונים של שני מועדוני הכדורגל הליברפוליים (ליברפול ואברטון). הוא ביקר את התקשורת, שמיהרה להאשים את אוהדי ליברפול (יצוין שגם עיתוני שמאל רבים האשימו את האוהדים, ובראשם המירור). בהצהרת חירום לפרלמנט של ת’אצ’ר, הוא הזהיר אותה שהיא משתפת פעולה בטיוח האחריות של רשויות בלגיה ואופ”א לאסון.

ומה חשב הציבור הבריטי? לפי סקר של הטיימס, רובו הגדול תמך בעונשים של ההתאחדות (68%) ושל אופ”א (59%). עם זאת, 67% מהנשאלים חשבו שלאוהדי יובנטוס יש אשמה חלקית במאורעות, לעומת 21% שהטילו את האשמה כולה על ליברפול. לכן, כמעט חציים רצו ענישה דומה ליובנטוס או אפילו לכל הליגה האיטלקית. ובגדר קונצנזוס, עם 79%, ניתן לתחושה שהרשויות בבריסל לא היו מוכנות כראוי לאירוע.

בקטנה

לפני שנעבור לשלב הבא, ראוי להזכיר בקצרה שגם בבלגיה פנימה הדבר גרם למשבר. מעבר לכך שגורמים במערך הכבאות של בריסל טענו שלא הוזמנו לפגישה לפני המשחק כדי לדון בנהלי הבטיחות, וגם כשהצליחו להסתנן אליה לא נשאלו על חלקם בעניין, ומעבר לכך שהאצטדיון לא עבר במלואו ביקורת בטיחות כבר עשורים, היו גם טענות לממשלה הבלגית עצמה.

חודשיים לאחר האסון ועדת חקירה פרלמנטרית של בלגיה מצאה שאחד הגורמים שתרמו לאסון היה השיטור הלוקה בחסר, והטילה אחריות לכך על משרד הפנים ועל העומד בראשו, שארל-פרדינן נוטום. חברי המפלגה הליברלית, שהיו חלק מהקואליציה, דרשו מנוטום לקבל את האחריות ולהתפטר, אך זה סירב (לפעמים גם במדינה מתוקנת פוליטיקאים שקרה תחתם מחדל לא ממהרים לפרוש). במחאה, התפטר שר המשפטים ז’אן גול. הדבר נראה כבר כמו התפרקות של הקואליציה, ולכן ראש הממשלה מרטנס הגיש את התפטרות הממשלה כולה לבודואן, מלך הבלגים.

בכל מקרה היו אמורות להיערך בחירות באותה שנה, וההתפטרות של מרטנס רק הייתה מקדימה אותן מדצמבר לאוגוסט. בסופו של דבר, נמצאה פשרה והבחירות הוקדמו רק לאוקטובר. לאחר הבחירות, הוקמה קואליציה בדיוק באותה מתכונת. אז קשה להגיד שאסון הייזל טלטל את הפוליטיקה הבלגית, אבל הוא היווה מכה קלה בכנף, וגם הבלגים עצמם הגיעו למסקנה שהיה להם חלק באסון.

בליברפול

לא ניתן לדבר על אסון הייזל בלי לדבר על ליברפול. חברי פרלמנט שייצגו את העיר, כמו אריק הפר ואדי לוידן, הביעו בושה קולקטיבית של העיר על מה שקרה. התיאורים של אותו לילה בעיתונות דיברו על עיר שנאלמה, ולא רק בגלל החששות של רבים מתושביה על יקיריהם שנסעו לבריסל.

ראשי מועדון ליברפול היכו על חטא והודיעו שלא ישחקו באירופה בעונה הבאה. עם זאת, המועדון גם עתר נגד העונשים של אופ”א, מה שגרם להענשה העצמית להיראות כניסיון למנוע עונשים כבדים יותר מלמעלה. בנוסף, יו”ר ליברפול ג’ון סמית’ טען שמי שהיו באצטדיון לא היו אוהדי ליברפול, אלא גלוחי ראש מהימין הקיצוני עם מבטא קוקני. וגם, סמית’ ומנהל הקבוצה פיטר רובינסון הגיעו למחרת האסון להייזל ואמרו שבבריטניה הוא לא היה מקבל אישור בטיחות. אוהדים רבים של ליברפול, לעומת זאת, ניסו לבדל את החוליגנים מקבוצתם האהובה. באברטון סירבו להיכנס לחגיגת נטילת האשמה, והתנגדו לענישה הקולקטיבית של אופ”א.

הכיף הגדול היה במועצת העיר. זו נשלטה בפועל על-ידי מיליטנט, תנועה טרוצקיסטית שהסתננה ללייבור, ושסגן ראש המועצה מטעמה, דרק האטון (לפי דיווחים אוהד אברטון), נחשב לראש המועצה בפועל. האטון הוביל מדיניות לעומתית נגד הממשלה ונגד הרפורמות שהעבירה בשלטון המקומי, והוא לא היסס לנצל את אסון הייזל כדי להמשיך להתנגח בת’אצ’ר.

האטון עמל על הקמת משלחת פיוס לטורינו, עיר הבית של יובנטוס. עיריית טורינו קיבלה אותה בברכה, וראש העיר ג’ורג’ו קרדטי הגיע לשדה התעופה בשעת לילה כדי לקבל אותה, ובקבלת הפנים הרשמית בבניין העירייה הוא בירך על הצעד האמיץ. אלא שבמהרה האטון הפך את האירוע לקרקס: הוא האשים בקבלת הפנים את מדיניות ת’אצ’ר נגד מעמד הפועלים באסון, והגיש לקרדטי דוח – חתום על-ידי מהנדס העיר של ליברפול – שהראה שאצטדיון הייזל לא עומד בשום תקן בטיחות ולכן האשמה היא על אופ”א שאפשרה למשחק להתקיים בו. בנוסף, הוא הציע ברית ערים תאומות בין ליברפול לטורינו, שנדחתה. זו רק רשימה חלקית. הדבר זכה לביקורת בתקשורת הבריטית והאיטלקית, אך למרות זאת המשלחת הוכתרה כהצלחה.

במבט על

אסון הייזל (לצד אסון ברדפורד) ללא ספק היה נקודת שפל עבור הכדורגל האנגלי, וגם הפך למשבר עבור בריטניה ובלגיה (בעיקר דיפלומטי עבור שתיהן, וגם פנימי עבור האחרונה). הפוליטיקאים הבריטים שמחו להשתמש באירוע הנורא כדי לקדם את האג’נדות שלהם. ת’אצ’ר, שגם כך התשובה שלה להרבה בעיות הייתה עוד משטרה (דבר שפעמים רבות לא הוכיח את עצמו), השתמשה במה שקרה ובהסרת חומות ההגנה של האופוזיציה כדי לקדם צעדים בנושא (חלקם, יצוין, נעשו במסגרת חוקים רחבה יותר, שפגעו גם בסדרי ההפגנה ולכן זכו בכל זאת להתנגדות מסוימת מהלייבור). לא סתם דרק האטון טען שהיא הפכה את האסון ל”פוקלנד שני”, שכן גם אז ת’אצ’ר זכתה לגב מהאופוזיציה, שאז אפילו הייתה יותר שמאלית מאשר תחת קינוק.

אבל גם דרק האטון לא היה צדיק. העובדה שהוא הפך את עורו במהרה מהקמת משלחת פיוס, קרי כזו שאמורה לאחות את הקרעים עם טורינו, לכזו שהפכה לפלטפורמה נגד ת’אצ’ר, מספרת מה הייתה מטרתו האמיתית. למעשה, לאחר שהוא האשים את המדיניות של ת’אצ’ר במה שקרה, אפילו הדיילי מירור התייחס אליו בגיחוך, למרות שביומיום הוא הוביל קו שהתנגד לממשלתה. מבחינת האטון, אסון הייזל הביא לכך שדיברו בתקשורת הרבה על ליברפול, וזו הייתה ההזדמנות ליהנות קצת מאור הזרקורים.

ומעל כל זה, יש את הדברים בשטח. האסון, כאמור, הביא לחקיקה שהידקה את הפיקוח על האוהדים. ארבע שנים לאחר מכן (עדיין תחת ת’אצ’ר), בעקבות אסון הילסבורו, דברים קיבלו תפנית נוספת, כשהבינו (לא בלי השמצות מכוערות קודם לכן) שמעבר לאוהדים, אולי כדאי לשים דגש גם על מצב האצטדיונים. הם נהיו גדולים וחדישים, עם מצלמות אבטחה, שסייעו להפחית מהאלימות במגרשים וגם להביא אוהדים ממעמדות מבוססים יותר. אבל זה לפוסט אחר.