האם שר החוץ לאמי עומד לפתוח בשיחות היסטוריות עם מנהיגי מדינות אמריקה על פיצויים על סחר העבדים באימפריה הבריטית? העיתונות הימנית אומרת שכן, ולמרות ההכחשות של לאמי ואמירותיו בעבר, ייתכן שזו ההזדמנות של ממשלת סטארמר להיכנס להיסטוריה. הנושא הכאוב מעלה דילמות קשות גם עבור בריטניה וגם עבור מדינות אפריקה ואמריקה. מה ייצא לממשלה מזה? | צילום: בן דאנס, משרד החוץ הבריטי
בעיתונות הבריטית (בעיקר בצד ימין של המפה) דיווחו בשבוע שעבר ששר החוץ דייוויד לאמי מתכוון לפתוח בקרוב בשיחות מול מנהיגי מדינות אפריקניות וקריביות לגבי תשלום פיצויים על סחר העבדים הטרנסאטלנטי בתקופה הקולוניאלית. הממשלה כרגע מכחישה, אבל הנושא הכואב והרגיש הזה מן העבר של העבדות, שמעלה שאלות ודילמות רבות בפני אנשי ההווה, מסרב לרדת מסדר היום והשאלה היא האם לאמי עצמו יהיה נאמן להצהרותיו בעבר. ומה יש לממשלה הנוכחית בבריטניה להרוויח מהעניין הזה?
קצת רקע
נתחיל מהרקע ההיסטורי למי ששכח: בין המאות ה-16 וה-19 ספינות בריטיות השיטו מעל שלושה מיליון אפריקאים נגד רצונם לחיי עבדות במושבות באמריקה. הם נחטפו, נקנו ונמכרו. רבים מהם לא שרדו את המסע, ואלו שכן – נידונו לחיי סבל וניצול. בשובן של ספינות העבדים מהעולם החדש, הן הביאו עמן את גידולים עליהם עמלו העבדים, גידולים שהצריכו כוח עבודה זול: בעיקר טבק, סוכר וכותנה.
יש ויכוח בין ההיסטוריונים עד כמה היה מרכזי העושר שייצרו העבדים בהנעת המהפכה התעשייתית שהביאה שגשוג לבריטניה ולאירופה כולה. מה שבטוח הוא שבריטים רבים הרוויחו מהסחר בעבדים ומעמלם של העבדים, עד לביטול העבדות במאה ה-19. לא ניתן להתייחס לעבדות אך ורק כעוול שהיה והסתיים: לא ניתן להכחיש שמצבם החברתי והכלכלי של צאצאי העבדים ביבשת אמריקה עדיין נחות מזה של צאצאי אדוניהם לשעבר. גם המדינות שהקימו עדיין סובלות מהנסיבות ההיסטוריות שהובילו להקמתן, גם אם הן כבר לא כפופות לבריטניה.
מי צריך לפצות את מי, איך ועל מה?
כל עוד השמרנים היו בשלטון, לא היה על מה לדבר בכלל. הימין הבריטי לא סבור שבריטניה צריכה לפצות מישהו על משהו, עניין של כבוד לאומי. ובכלל, הגיע הזמן שבריטניה תפסיק להתנצל ותהיה גאה בעברה האימפריאלי. אבל השמרנים לא בשלטון יותר. לבריטניה יש ממשלת שמאל-מרכז, עם שר חוץ שהוריו באו לבריטניה מגויאנה שבקריביים, צאצא עבדים בעצמו. האם הגיע הזמן שבריטניה תשלם? לא אם תשאלו את שר החוץ הזה. לאמי בעצמו התייחס לסוגייה כבר בנובמבר בתגובה להצהרה של ראשי מדינות חבר העמים, ואמר שפיצויים לא חייבים להיות כספיים. הדרך הנכונה בעיניו היא לחזק את הקשרים בין בריטניה למדינות אפריקה ואמריקה. כנראה שאין נפש חיה שקונה את זה בתור פיצוי אמיתי על העבדות. שרת האוצר ריבס הייתה כנה יותר, ואמרה באוקטובר שאין בכוונתה לשלם פיצויים. האם בריטניה תשנה את דעתה?
כעיקרון, האמת היא שלאמי צודק. הרכיב החשוב של צדק היסטורי הוא הכרה כנה ואמיתית בעוול, כי הרי גם פיצוי כספי לא באמת יכול לבטל את מה שקרה. במקרה של העבדות, מדובר על טריליונים של לירות שטרלינג שאין לבריטניה כרגע וממילא לא ניתן באמת לחשב או לשלם כמה כסף באמת הרוויחה בריטניה מעמלם של שלושה מיליון בני אדם. התומכים אומרים ש”התנצלות זה חינם”, אבל זה לא באמת נכון. הכרה היא משאב שלא כל עוול מקבל. הכרה באשמה, גם בלי פיצויים, היא תהליך כואב של חשבון נפש.
הבעיה היא שבמקרה הזה, התנצלות בלבד לא באמת נותנת מענה לעובדה שהניצול היה ממניעים כלכליים טהורים, ויצר אי-שוויון שהוא קודם כלכלי. בהנחה שבריטניה לא תשלם סכום משנה חיים עבור המדינות הקריביות, השיחות מציבות אותן בפני דילמה: האם לקבל פיצוי סמלי שלא קרוב אפילו לפצות על העוול, או לדחות אותו ולבזבז הזדמנות היסטורית לאיזשהו פיצוי על סחר העבדים? דילמה כזו ניצבת בפני כל דור של צאצאי קורבנות בבואו לשאת ולתת עם צאצאי המעוולים. כל פשרה שתושג תחייב גם את הדורות הבאים, שעלולים להתנגד לה. ויש עוד שאלות – מי צריך לשלם? למי צריך לשלם? למדינה (שתשתמש בכסף לצרכיה) או לאינדיבידואלים שהם צאצאי עבדים? האם צודק שגם צאצאי אדוני העבדים ייהנו מכספי הפיצויים? האם צודק שגם צאצאי עבדים החיים בבריטניה ישלמו את הכסף דרך המסים שלהם?
זה לא אומר שאי אפשר לשלם פיצויים בצורה מוצלחת. הסכם השילומים מגרמניה, שהיה שנוי במחלוקת בתקופת חתימתו, הוא כבר לא בדיוק נושא טעון בפוליטיקה בישראל, בלשון המעטה. אין גם קריאה לפתוח אותו מחדש ולדרוש פיצויים נוספים מגרמניה. ההסכם הזה הוא דוגמה שגם אחרי העוול הכי גדול בהיסטוריה האנושית, אפשר להגיע להסדר שילומים שלא רק מפצה כספית אלא גם משפר את היחסים בין מדינות ובין עמים.
מה על הפרק מבחינה פוליטית?
ובכל זאת, הבלוג הזה עוסק בפוליטיקה בריטית. מה המשמעות עבור הממשלה של קיר סטארמר? מיומה הראשון, עומדת ממשלת הלייבור תחת לחצים שממשלות השמרנים לא חוו. מהן אף אחד לא ציפה לכלום. מהלייבור יש ציפייה לתקן עוולות היסטוריות רבות בתור המפלגה הפרוגרסיבית הגדולה בבריטניה, כשברור לכל שהמצב הכלכלי בכי רע.
מצד אחד, אם ממשלת בריטניה תתנצל רשמית על העבדות ואולי תפצה סמלית, סטארמר רושם את שמו בספרי ההיסטוריה. הפרוגרסיבים ימחאו לו כפיים, הקהילה השחורה תחזק את הלייבור וגם הימין הבריטי יכבד את ההסדר הזה שבסופו של דבר לא קשה מדי לבריטניה לכבד וסוגר את הפרק העגום הזה בהיסטוריה. במקרה הרע? הפרוגרסיבים יגידו שזה לא מספיק והימין הבריטי ישתמש בזה כמשרוקית כלבים לאומנית נגד ממשלה לא פופולרית ממילא. אם כבר הממשלה רוצה להיות הראשונה שמטפלת בסוגייה הזו, כדאי מאוד שתעשה זאת היטב.