צ’גוס למרות הכל

סאגת ארכיפלג צ’גוס: חלק ב’. אחרי שדונלד טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות ארצות הברית ואחרי שראש ממשלת מאוריציוס החדש-ישן נאווין רמגולאם החליט שההסכם שהושג בין מדינתו לבין בריטניה על הריבונות באיים אינו לטעמו, בריטניה נדרשה לחשב מסלול מחדש. בתחילה היא ניסתה לסגור הסכם לפני כניסת טראמפ לבית הלבן מחשש להתנגדותו, אבל זנחה את התכנית. אלא שגם לאחר כניסתו, בריטניה ניסתה בכל כוחה לרצות את מאוריציוס, ולפי רמגולאם הציעה לו הצעה שמנה בהרבה, על חשבון משלמי המסים הבריטים. הקלחת הפוליטית מבעבעת כעת, כשסטארמר שוב מוצג כמי שמוכר את האינטרסים הבריטיים כדי להרגיש טוב לגבי החוק הבינלאומי. זה מעלה את השאלה כמה בררה יש לו, וכמה טראמפ יכול לייתר את הצורך בהעברת הריבונות | צילום: נאס”א

אם הייתם חותמים על הסכם שכולם אומרים שהוא גרוע, ואז גם הצד השני להסכם החליט שהוא לא מקבל מספיק ולהגיד שאין הסכם – מה הייתם עושים? רובכם כנראה הייתם מנצלים את ההזדמנות שניתנה לכם ויוצאים החוצה. אבל ממשלת סטארמר החליטה פשוט לתת אפילו יותר, העיקר להוציא את העסקה אל הפועל. כעת, רבים מקווים שמה שיעצור את העסקה יהיה נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אני מדבר, כמובן, על העסקה להעביר את הריבונות על ארכיפלג צ’גוס למאוריציוס.

תזכורת

הכל מתחיל באוקטובר, אז בריטניה ומאוריציוס הגיעו להסכם לפיו הריבונות על ארכיפלג צ’גוס, שנמצא באוקיינוס ההודי, תעבור מידי הראשונה לאחרונה. יוצא הדופן הוא האי דייגו גרסיה, בו יש בסיס בריטי-אמריקאי – זה אמור להישאר בידיים בריטיות למשך לפחות 99 שנים. האי הוא החשוב בארכיפלג, אבל בשל חוקי הסחר בנוגע לארכיפלגים, גם למסירת הריבונות בשאר האיים עלולה להיות השלכות על נתיבי הסחר שיהיו לרעת המערב, בשל הקשרים של מאוריציוס עם סין. זאת בנוסף לחשש מריגול סיני. כמו כן, תושבי צ’גוס שגורשו משם בשנות השישים יוכלו כעת לשוב לאיים שאינם דייגו גרסיה, אבל הרבה מהאיים לא ניתנים ליישוב, והאי העיקרי שכן הוא דייגו גרסיה.

למה בכלל הגענו לזה? ובכן, הזכות של מאוריציוס על הארכיפלג היא מאוד שנויה במחלוקת, שכן הדבר היחידי שיוצר זיקה בין השתיים הוא ההחלטה הבריטית לנהל את שתי קבוצות האיים תחת אותה ישות קולוניאלית עד מתן העצמאות למאוריציוס. זה שימש את בריטניה במשך שנים לטעון לריבונות בצ’גוס, אך המוסדות הבינלאומיים לא התרשמו ונתנו שלל חוות דעת ופסיקות (חלקן לא מחייבות) שעליה להעביר את צ’גוס לידי מאוריציוס. ממשלת טראס קצרת הימים רצתה להראות מחויבות לחוק הבינלאומי ובהתאם שר החוץ דאז ג’יימס קלברלי החל במשא ומתן עם מאוריציוס. הדבר נמשך גם תחת ממשלת סונאק, עד שהלורד דייוויד קמרון החליף את קלברלי במשרד החוץ והפסיק את השיחות. לאחר הבחירות שר החוץ הנוכחי דייוויד לאמי חידש את השיחות והביא להסכם המדובר.

ממשל ביידן בירך על ההסכם, למרות שלפי הדיווחים מאחורי הקלעים האמריקאים לא היו ממש מרוצים מהעניין. מי שלא היו מאוד מרוצים היו השמרנים באופוזיציה, למרות שהיה מדובר במשא ומתן בו הם התחילו. חלקם גם ממש עשו מאמצים כדי למנוע מההסכם לצאת לפועל. גם חלק מבני צ’גוס שבגולה לא היו מרוצים, שכן חלקם לא רוצים להיות תחת שלטון מאוריציאני. לאחר הבחירות בארצות הברית, היה ברור שסביבת טראמפ לא מרוצה מההסכם. ואז היו חילופי שלטון במאוריציוס, וראש הממשלה החדש-ישן נאווין רמגולאם דרש רוויזיה של ההסכם.

מה מאז?

זו הנקודה בה עצרנו, ומאז קרה לא מעט. בתחילת ינואר, לפני חזרת דונלד טראמפ לבית הלבן, דווח בתקשורת המאוריציאנית שהמו”מ המחודש כלל דיונים על משך ההחזקה הבריטית בדייגו גרסיה ועל הניסוחים של סעיפי הריבונות באי. לפי הדיווחים, בזמן שלבריטים היה חשוב להגיע להסכם לפני השבעת טראמפ, במאוריציוס אמרו ש”אין לחץ”. ב-15 בינואר כבר הוחלט גם בבריטניה שלא להגיע לשום הסכם לפני כניסת הממשל החדש בוושינגטון, כדי שגם לאנשיו יהיה סיי בנושא. אבל לממשלת בריטניה עדיין חשוב להסדיר את העניין, ולראיה ב-1 בפברואר פורסם ששר החוץ דייוויד לאמי יפגוש את מקבילו האמריקאי מרקו רוביו בסוף החודש כדי לשכנע אותו בנכונות ההסכם. זאת בנוסף לצוות מאוריציאני שנשלח לוושינגטון כדי לחזר גם הוא לפתחו של הנשיא.

אבל אז, ב-4 בפברואר, דווח שראש ממשלת מאוריציוס נאווין רמגולאם סיפר כמה ממשלת סטארמר מוכנה ללכת רחוק כדי למסור את ארכיפלג צ’גוס. בשיחה עם חברי הפרלמנט של ארצו, רמגולאם אמר שבריטניה הסכימה להכפלת הפיצוי הכספי מההסכם המקורי (מ-9 מיליארד ליש”ט ל-18 מיליארד) בשל הצמדתו לאינפלציה, וכמו כן להחליש את ההחזקה הבריטית בדייגו גרסיה. לפי רמגולאם, ההסכם המקורי אפשר לבריטניה להאריך באופן חד-צדדי את הריבונות באי לעוד ארבעים שנה, וכעת למאוריציוס תהיה זכות וטו. ממשלת בריטניה הגיבה שכבר בהסכם המקורי היו הצמדות שונות לאינפלציה, כך שגם אם היה שיפור בתזרים המזומנים מבחינת מאוריציוס, הוא לא כפי שמציג אותו רמגולאם. בכל מקרה, בתחילת ינואר בתקשורת המאוריציאנית דיווחה שבריטניה לא רוצה להוסיף כסף כלל.

ראש הממשלה המאוריציאני שיתף בדבר נוסף: שההתקדמות במשא ומתן באמצע ינואר נעשתה במעורבות של התובע הכללי (המקביל ליועץ המשפטי לממשלה) הבריטי הלורד ריצ’רד הרמר. למה זה חשוב? כיוון שהרמר ייצג בעבר מבקשי מקלט שהגיעו לדייגו גרסיה, מה שמטיל עננה מעל כל התייחסות שלו לגבי צ’גוס. במילים אחרות, מעבר לזה שההסכם החדש הרבה פחות טוב מבחינת בריטניה, גם לא בטוח שהמשא ומתן יקבל גושפנקא של מנהל תקין.

השיח הפוליטי

קשה היה להתעלם מדבר כזה. ממשלת סטארמר נראתה כמו אחת שתהיה מוכנה גם למכור את הריבונות בצפון אירלנד אם רק ייקחו ממנה את ארכיפלג צ’גוס. שרת החוץ בממשלת הצללים פריטי פאטל האשימה את הממשלה ב”כישלון אפי בדיפלומטיה”. שר החוץ לשעבר קלברלי טען שאין חובה לחתום על הסכמים גרועים, והוסיף שהממשלה מוסרת את הריבונות באיים בשל “שנאה לעובדה שברחבי העולם יש דגלים עם היוניון ג’ק בפינה”. רוברט ג’נריק, שר המשפטים בממשלת הצללים, הציע לתת הכסף לקשישים שלא קיבלו קצבאות חורף בגלל חורים באוצר המדינה.

ואלו לא רק השמרנים שמבקרים את ההתפתחויות. שרים בכירים בממשלה, ששמם לא נודע, כינו בחדרים סגורים את ההסכם המתגבש “נוראי”, “מטורף” ו”בלתי ניתן להבנה”. גם שם, התקשו להתמודד עם הסכמה להתחייב להעברת סכום כה גדול בזמן שבמשרד האוצר מספרים חדשות לבקרים שהקופה ריקה. כמובן, שוב, לפי הממשלה עצמה המספרים בהם נקב רמגולאם אינם מדויקים, אבל לא בטוח שזה מספיק כדי להרגיע את השטח.

בבית הנבחרים, סטארמר הצליח להדוף את הביקורת. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק אמרה בשבוע שעבר שההסכם הוא “כניעה בלתי מוסרית, כדי שעורכי דין מצפון לונדון יוכלו להתרברב בארוחות הערב החגיגיות שלהם”. סטארמר הסביר שהביטחון המשפטי לגבי הבסיס חשוב לצורך תפעולו הסדיר, ושבדנוק אמורה לקבל על כך עדכונים מהממשלה. אם זה לא קורה, זה מפני שהיא לא עושה את עבודתה נאמנה. כך הוא השאיר שתי אופציות: או שבדנוק יודעת שהיא לא מדייקת במה שהיא אומרת לגבי ההסכם, או שהיא לא ביקשה עדכונים מהממשלה בנושא למרות שהוצעו לה. בהתחשב בכך שהפרשנים חשבו שהלך לסטארמר לא רע באותו סשן של שאלות לראש הממשלה, זה כנראה עבד.

אבל הצורך להצדיק את העניין לא הפסיק. סטיבן דוטי, שר לענייני הטריטוריות שמעבר לים, הסביר שרוסיה וסין עלולות לנצל את ההחלטות של הטריבונלים הבינלאומיים כדי להציב כלי ריגול בסמוך לדייגו גרסיה. דבר כזה, בתורו, עלול להעלות את הטמפרטורה לרמות סיכון דומות לאלו שהיו סביב משבר מפרץ החזירים ב-1961. לכו תתווכחו עם זה.

לאן מכאן?

קשה להגיד כמה בררה יש לסטארמר. מצד אחד, הפסיקות של בתי הדין הבינלאומיים לא מחייבות, בעיקר זו של בית הדין הבינלאומי לצדק. שם בכלל אחת השופטות היא פעילה לשעבר במפלגה הקומוניסטית הסינית ומי שגיבתה את רוסיה במלחמתה באוקראינה, מה שהפך לעננה מעל הפסיקה כולה. ועדיין, כשהתקיימה הצבעה ב-2019 על העניין הזה בעצרת הכללית של האו”ם, רק שלוש בעלות ברית של בריטניה וארצות הברית הצביעו בעדן: ישראל בראשות בנימין נתניהו, הונגריה בראשות ויקטור אורבן ואוסטרליה בראשון סקוט מוריסון. השאר העדיפו להימנע, ולהשאיר את בריטניה וארצות הברית להסתדר לבד. הן כנראה רוצות בהמשך התפעול של הבסיס בדייגו גרסיה, אבל לא רואות הצדקה בהחזקת בארכיפלג צ’גוס כולו.

כלומר, לא ברור כמה בררה הייתה לכל ראש ממשלה שהוא להישאר בסטטוס קוו לנצח, ומעבר לעניין החוקי יש גם את הלחץ הבינלאומי שמופעל בפועל. מצד שני, כמה באמת מדינות המערב מתכוונות להתעקש על קבוצת האיים האומללה הזו כעת, משדונלד טראמפ נמצא בבית הלבן ומוכן להיכנס לעימות ראש בראש עם כל מדינה שלא רוקדת לפי החליל שלו? מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו לא היה מרוצה מההסכם המקורי, והוא כנראה לא יהיה מרוצה גם מההסכם ששיפר את התנאים בעיקר עבור מאוריציוס. הדבר יוצר את הרושם שאלא אם כן אומות העולם יתאחדו סביב העניין הזה באופן יעיל (והן כנראה לא), אין באמת סיבה להתאבד על העניין הזה. ועד אז, סטארמר אולי מצליח להדוף את הביקורת בבית הנבחרים, אבל בחוץ הוא נראה כמי שלא מצליח בדיפלומטיה, ובעיקר מסכים לכל תכתיב של מוסד בינלאומי שהרלוונטיות שלו מוטלת בספק.