ראש הממשלה קיר סטארמר ושרת האוצר רייצ’ל ריבס מאוד רוצים לראות את הכלכלה צומחת. אתמול (ד’) ריבס, בגיבוי ראש הממשלה, השיקה תכנית שמטרתה לעודד צמיחה. בתפריט: הסרת רגולציות, בעיקר בתחום התשתיות כדי לקדם מספר רב של פרויקטים. הכוונה היא לשפר כך את צד-ההיצע בכלכלה הבריטית, במה שנראה כמו צעד לא אופייני לתפישה הכלכלית של הלייבור. אבל בצל תקציב שהעלה מסים והצעות חוק שייצרו רגולציה במקומות אחרים, לצד העובדה שהפרויקטים האלו יניבו פירות רק בעוד שנים לא מעטות, רבים ספקנים לגבי יכולת התכנית להצליח. כשבאופק תחזיות רשמיות מטעם המדינה לגבי הצמיחה וההוצאות, שכנראה ידרשו מריבס לקצץ בתקציב, הספק רק מתגבר | צילום: קירסטי אוקונור, משרד האוצר הבריטי
ממשלת הלייבור הגדירה את הצמיחה הכלכלית כמשימה מס’ 1 שלה. למעשה, עוד לפני שזו הייתה ממשלת לייבור, שכן זה היה המצב גם לפני הבחירות. ראש האופוזיציה דאז וראש הממשלה דהיום קיר סטארמר ביקש להראות שמה שמעניין אותו זו לא האידיאולוגיה הסוציאליסטית של קודמו ג’רמי קורבין, למרות תמיכתו במדינת רווחה, אלא צמיחה שתיטיב גם עם העובדים אותם הלייבור מתיימרת לייצג וגם עם העסקים. רק שבינתיים זה לא ממש הולך, עם תקציב שגרם לשווקים להגיב רע והציפיות לו הביאו לצמיחה שלילית בספטמבר ואוקטובר. התחושה שבריטניה לא על המסלול הנכון, ושביעות הרצון הציבורית מהממשלה רק הולכת ומידרדרת.
אבל סטארמר ושרת האוצר שלו רייצ’ל ריבס נחושים להראות שהם יכולים להעלות את בריטניה על המסלול הנכון לצמיחה הנחשקת. לשם כך, שלשום ואתמול (ג’ ו-ד’) הם יצאו ב”מתקפה” משולבת: סטארמר פרש את חזונו במאמר לטיימס, וריבס עשתה אותו דבר בנאום. הנה מה שהיה להם לומר.
המאמר של קיר
נתחיל מהמתאבן: המאמר של קיר סטארמר לטיימס. המאמר, שפורסם תחת הכותרת “אנו נגדע את עשבי הרגולציה וניתן לצמיחה לפרוח”, כפי שיכולתם לנחש, עוסק ברצון של סטארמר להקטין את הפרעות הפיקוח הממשלתי לכלכלה כדי שזו תואיל בטובה לצמוח. הוא פתח בכך שצמיחה היא הדרך היחידה להכניס יותר כסף לכיסם של האזרחים ו”התרופה היחידה לסטגנציה ולדעיכה”.

אבל אחרי שסיפק כמה נתונים כלכליים חיוביים שהושגו בחצי השנה הראשונה של ממשלתו (שמן הסתם, חלק מהקרדיט עליהם מגיע גם לשמרנים), הוא עבר לדבר על הבעיה: רגולציה. לדבריו, זה מה שמונע ממיליארדי ליש”ט לזרום לתוך בריטניה. השמרנים, כך סטארמר, אפשרו לרגולציה להתפשט בתוך הכלכלה הבריטית “כמו פלופיה יפנית”, צמח מזרח-אסייתי שהפך למין פולש במערב. הלייבור תקיים את ההבטחה שהשמרנים לא הצליחו לקיים, ויגדעו את הרגולציה.
סטארמר מודע לכך שהפחתת מעורבות המדינה זו לא בדיוק הגישה הנפוצה של הלייבור. אבל, לדבריו, אין בררה: לא ניתן לבנות עוד בתים בלי לפשט את הליך הבנייה; לא ניתן לעבור לאנרגיה ירוקה בלי להרגיע עם חוקי הגנת הסביבה (שזה, ובכן, קצת מוזר); ובלי להרגיע ברגולציה, לא יושגו ההשקעות שבריטניה זקוקה להן נואשות. כדוגמא הוא הביא את מסילת הרכבת המהירה HS2: הרגולציה הפכה אותה לפארסה יקרה, וגרמה ליזמים לחפש מקומות אחרים לעשות בהם עסקים. וזה רק עוד סיפור שנוסף לסיפור הדעיכה של בריטניה.
לכן סטארמר רוצה להסיר רגולציה, בעיקר במה שקשור לענייני תשתית ובנייה. פחות יכולת להערים ים קשיים באמצעות התנגדויות. ייעול של המחויבויות הסביבתיות. העצמת הבנייה באזורים אורבניים וסביב תחנות רכבת. דרישה מהרגולטורים לקחת בחשבון צמיחה כשהם מקבלים החלטות. שילוב של בינה מלאכותית בלב האסטרטגיה התעשייתית. בקיצור – כל מה שדרוש לטובת התכנית השאפתנית לבנות המון בתים. לשיטתו, כל שינוי באווירה הכלכלית מתחיל מהרחבת צד-ההיצע של הכוח היצרני במדינה. אצל מרגרט ת’אצ’ר זה היה הפחתת הרגולציה בתחום הפיננסים ובתקופת הניו לייבור היה שיתוף פעולה עם הגלובליזציה. ועכשיו, הגיע תור הממשלה שלו לעשות זאת.
ניתוח
כפי שסטארמר הבהיר בעצמו, זה לא מאמר שהייתם מצפים לקרוא מאיש לייבור. אני לא מדבר רק על זה שהוא נותן את ת’אצ’ר כדוגמה חיובית למשהו (וזו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה), אלא בעיקר על זה שהוא רוצה להקטין את תפקידה של המדינה. הלייבור מגדירה את עצמה בחוקת המפלגה כסוציאליסטית-דמוקרטית, תפישת עולם שלרוב סבורה שיהיה טוב אם המדינה תתערב בתוך הפעילות הכלכלית כדי לווסת אותה באופן כזה שאיש לא יישאר מאחור. אז פתאום סטארמר רוצה שהיא תתערב פחות?
עכשיו, כמובן, קודם כל צריך לסייג: סטארמר עדיין מבצע דברים שהם לחלוטין ברוח הסוציאליזם והסוציאל-דמוקרטיה. למשל, החוק שיביא בסופו של דבר להעברת הרכבות לבעלות ציבורית. התקציב של ממשלתו הגדיל את ההוצאה הציבורית. עם כל הכבוד למחמאות לת’אצ’ר, הוא עדיין לא מנסה להיות לחלוטין כמוה. בנוסף, אם כבר הזכרנו את ת’אצ’ר, אז גם אצלה היו מגמות מעורבות, של הקטנת המדינה יחד עם הפיכתה ליותר ריכוזית. רוצה לומר, החיים הם לא שחור ולבן.
ועדיין: סטארמר מראה פה שהוא סבור שכדי שהמדינה תוכל לתת יותר, עליה להתערב פחות. זה מזכיר מעט את גישת “שתי הכנפיים” שבוריס ג’ונסון הציג ב-2019, כשביקש להחליף את ת’רזה מיי ב-2019: כנף אחת היא כלכלה דינמית של שוק חופשי מכמה שיותר רגולציות, וכנף שנייה היא שירותים ציבוריים מכובדים. הגישות לא זהות, אך יש קווי דמיון. תוסיפו לזה את ההתנערות מהרגולציה הסביבתית, תסירו את החלקים בהם הוא מבקר את השמרנים, ותתקשו לדעת שזה ראש ממשלה מהלייבור שכתב את זה.

מאחר שאנחנו לא לקראת בחירות, ומאחר שכנראה שסטארמר יודע שמאמר בעיתון שלאתר שלו יש חומת תשלום כנראה לא ישנה את דעת הקהל העוינת נגדו, הוא כנראה מנסה לשכנע מישהו אחר. וב”מישהו אחר”, אני מתכוון למגזר העסקי. סטארמר מנסה להראות שהוא יכול להיות פרו-עסקים בניחוח שמרני יותר ממה שהשמרנים היו אי-פעם. אם יצליח להביא את ההשקעות שלהם ולהוציא את בריטניה ממצב הרוח העגום בו היא נמצאת, אולי הוא יוכל להוציא את עצמו מהבור.
הנאום של רייצ’ל
נעבור למנה העיקרית. סטארמר הבהיר שמאמרו נכתב לקראת הנאום של שרת האוצר רייצ’ל ריבס, אז הנה התקציר. תחת הכותרת “הזנקה לצמיחה” היא פתחה בכך שהמשימה הראשונה במעלה של הממשלה הזו היא להביא לצמיחה, ושזו לא אמורה להיות רק מספרים על הגרף אלא להשפיע לטובה על חייהם של אנשים. אבל בינתיים, הפוטנציאל הבריטי לצמיחה לא ממוצה, מה שמביא לדעיכה. היא מסרבת לקבל זאת כגזירת גורל ורוצה להביא לצמיחה מוגברת. אבל זו, היא מסבירה, “לא תבוא בלי קרב”. פוליטיקאים נמנעו מקבלת החלטות קשות ובכך היוו חסם לצמיחה במקום מה שמאפשר אותה.
ריבס רוצה להגדיל את צד-ההיצע של הכלכלה ולהקטין את הרגולציה כדי להביא לצמיחה. לשם כך, היא הציגה תכנית בעלת שלושה אלמנטים. ראשית, יציבות – בפוליטיקה, בתקציב ובכלכלה. את זה היה אמור להשיג התקציב. ריבס לא מתכחשת לנטל שהוא הפיל על חלקים מהמשק, והסבירה שזה היה נחוץ וש”לאחריות יש מחיר”.
שנית, רפורמה – כזו שתקל על עסקים לסחור, לגייס כסף ולבנות. זה יכלול את חיזוק קשרי הסחר עם גורמים שונים – ארצות הברית, האיחוד האירופי (כן, גם אם הברקזיטרים לא יאהבו את זה) ומדינות נוספות כמו הודו – חיזוק כישורי העובדים בבריטניה, רפורמה בקצבאות הרווחה, הקטנת ההגירה תוך משיכת המהגרים המוכשרים ביותר ועוד. וכמובן, פירוש הדבר הוא שלל רפורמות שיקטינו את הרגולציה, בעיקר בתחום הבינוי והתשתיות. לדוגמה, קבלנים יצטרכו לשלם ממשלתית לשיקום הטבע, כך שהם עצמם יוכלו “להפסיק לדאוג לעטלפים וטריטונים”.
שלישית, השקעות. בחלק הזה, מעבר להתפארות בהשקעות שהממשלה הצליחה להשיג, ריבס גם הבהירה שמבחינתה אין הבדל בין מדיניות ירוקה לצמיחה. להיפך, מדובר בכלכלה של המחר שתמשוך משקיעים, ובריטניה “צריכה להוביל את הדרך”.
אבל יש עוד הרבה עבודה כדי להביא לצמיחה גבוהה. כך למשל בשלל שיתופי פעולה עם מנהיגים אזוריים ברחבי אנגליה כדי להביא לפיתוחים של פרויקטי תשתית, כמו שדות תעופה מקומיים או פיתוח המסדרון שבין אוקספורד לקיימברידג’ לכדי “עמק הסיליקון של אירופה”. ולסיום, משליחת רמזים להחלטה ברורה: שדה התעופה הית’רו יקבל מסלול המראה נוסף.
ניתוח
המסר של הנאום הזה היה דומה לזה של סטארמר. זה כמובן הגיוני, בהתחשב בזה שבבריטניה שרים בממשלה לא אמורים לסתור זה את זה בפומבי ושהמאמר של סטארמר נועד להרים לנאום של ריבס. ועדיין, זה לא מובן מאליו ששרת אוצר מהלייבור מדברת על רפורמות צד-היצע, גישה כלכלית שנולדה כחלופה לקיינסיאניזם שהוביל את הלייבור במשך עשרות שנים. אמת, כבר בשנות השבעים מנהיגי הלייבור הודו בכך שהכלכלה הקיינסיאנית לא לגמרי עובדת, ועדיין לא מובן מאליו לראות את המפלגה מאמצת בכזו חדווה את החלופה שנחשבת לימנית. לא במקרה ראשת האופוזיציה קמי בדנוק טענה שמדובר ב”רפורמות שמרניות”. ריבס אמרה בנאום הזה שהיא מגיעה מגישה פרגמטית, שבשפה פוליטית בריטית פירוש הדבר הוא לא לתת לאידיאולוגיה להפריע לראות את המציאות. והמציאות, כך ריבס, היא שהמדינה צריכה להרפות את האחיזה שלה בכלכלה.
אבל חשוב מכך, דיי ברור מה ריבס חושבת שהוא הבסיס לכלכלה צומחת, וזה התשתיות. הבנייה שלהן מן הסתם מספקת עבודות ופרויקטים ובכך מגדילה את הצמיחה, אבל לא רק. התשתיות מאפשרות לעסקים לצמוח, לאנשים למצוא עבודות חדשות ומרגשות ולמשקיעים בינלאומיים למצוא לעצמם דרך להשתלב במארג הכלכלי. לכן, ריבס שמה את כל יהבה על זה שתשתיות ייבנו – ומהר. לא סתם מהר, היא מציגה את זה כקרב – בפעילי הסביבה, בנימביסטים, בסתם אנשים שגרים קרוב להית’רו ולא רוצים עוד יותר רעש – וכזה שהיא מתכוונת לנצח בו. כפי שליז טראס דיברה על קואליציית האנטי-צמיחה, ריבס מצאה אחת משלה.

בנוסף, ריבס ניסתה לשנות את התפישה לגבי תוצאות התקציב שלה. היא לא הכחישה שהיא העלתה מסים על גורמים כמו מעסיקים (באמצעות הביטוח הלאומי) ואחרים. אבל, לדבריה, הדבר הוביל ליציבות במשק. זה דבר שקשה שלא להרים כלפיו גבה: האם באמת אפשר להגיד שהכלכלה יציבה כשהתשואה על האג”ח הממשלתית שוברת שיאים של עשורים וערך הפאונד יורד? כבר למחרת הצגת התקציב השווקים הגיבו באי-נחת כלפיו. האמון של העסקים בבריטניה נמצא ברצפה. האם זו יציבות? קשה שלא להרגיש שריבס לא לגמרי כנה עם קהל שומעיה.
הביקורת
עיקר הביקורת על התכנית של סטארמר וריבס הגיע מכך שנראה שהם אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. ראשת האופוזיציה בדנוק העלתה בשאלות לראש הממשלה את הצעת חוק התעסוקה, שלדבריה מהווה רגולציה מיותרת על המעסיקים ובכך תפגע בצמיחה. היו גם אחרים שהתייחסו לכך שהתקציב של ריבס העלה מסים, מה שמנוגד לרעיון של כלכלת צד-היצע. כלומר, הלייבור מספרת לעולם שהיא לקחה ימינה, אבל בפועל עושה שורה של צעדים שמחזקים את הרגולציה ופוגעים בצמיחה. הדבר הביא לחששות גם בתוך הממשלה. בדנוק סיכמה את קו המתקפה הזה בכך שריבס וסטארמר לא מבינים מאיפה מגיעה צמיחה, ושזו לא המדינה שיוצרת אותה אלא העסקים.

עניין אחר שעלה הוא שהתכניות של ריבס הן לטווח ארוך. מה זה ארוך? מסלול ההמראה בהית’רו במקרה הטוב יהיה מוכן בעוד עשור (ויש כאלו שמפקפקים בנחיצותו). המסדרון בין אוקספורד לקיימברידג’ בעוד יותר מזה. מצד אחד, זה לזכותה של ריבס שהיא לא מתמקדת בטווח הקצר ובמקום שבו הלייקים נמצאים. מצד שני, איזו צמיחה היא מתכוונת להביא עד שכל הפרויקטים האלו יושלמו? הם כמובן יביאו לצמיחה מסוימת, בגלל העבודה שהם יספקו, אבל האם זו תהיה הצמיחה שממשלת סטארמר מצפה ומבטיחה להביא עוד לפני הבחירות?
מי שהציע אופציה אחת לצמיחה בטווח הקרוב, שסטארמר לא קיבל, היה ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית אד דייווי. זה דחק בסטארמר להחזיר את בריטניה לשוק המשותף או לאיחוד המכסים של האיחוד האירופי, כדי להגדיל את יכולת הסחר של בריטניה אל מול שותף הסחר העיקרי שלה וכדי להגן על עצמה ממלחמת המכסים שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מתכוון להביא לעולם.
האם תהיה צמיחה?
בריטניה זקוקה לצמיחה. הצמיחה לנפש בה לא ממש הצליחה להתאושש מאז המשבר הכלכלי של 2008. ב-2023 התוצר לנפש ירד. זה לא שלא היו שנים ספציפיות עם צמיחה נאה, אבל היא נבלמה משהו. זה כמובן מקשה על רמת החיים לעלות וגורם לבריטניה להיות פחות תחרותית מול מדינות אחרות. לכן, המשימה שסטארמר וריבס לקחו על עצמם היא חשובה. זאת בנוסף לניסיון שלהם להתנער מתחושת “הדעיכה המנוהלת” שאופפת את הפוליטיקה הבריטית. אבל יש פה שתי שאלות: ראשית, האם הם יצליחו להביא אותה? כפי שמראות הביקורות, זה לא מובן מאליו. עם כל הכבוד לכל ההצהרות שבעולם, שסטארמר מאוד אוהב לתת מדיי פעם, בסוף יהיה צורך במעשים שיוכיחו את עצמם. שנית, האם כפי שהם הבטיחו, הצמיחה הזו תתבטא בכיס של האנשים מן המניין? ג’ו ביידן הראה שעם כל הכבוד לנתונים כלכליים חיוביים, אנשים לא בהכרח חשים יותר טוב.
אבל מעבר לזה, יש לריבס עוד כאב ראש באופק: במהלך האביב הגופים הממשלתיים הרלוונטיים יפיקו תחזיות לגבי הצמיחה ולגבי ההוצאה הממשלתית. התחזיות כנראה יהיו עגומות משהו, וייאלצו את ריבס לקחת החלטות לא פשוטות, שכנראה יתבטאו בקיצוצים. וכשזה המצב, איך היא אמורה לעמוד במשימה החשובה ביותר שהציבה לעצמה? ימים יגידו.