הנה באה קמי

הכירו את ראשת האופוזיציה החדשה של בריטניה וראשת המפלגה השמרנית הטרייה, קמי בדנוק. מוקדם יותר היום (ש’) הוכרז שהיא ניצחה את המתחרה מול רוברט ג’נריק. בדנוק באה על תפקיד אשת הימין שנזהרת מפופוליזם, והתקווה הטובה יותר להחזיר למפלגה את המצביעים שנטשו לימין ולשמאל. אבל בדרך לשם יש אתגרים לא פשוטים. בואו להכיר את ההנהגה החדשה של אחת המפלגות הוותיקות בעולם | צילום: אדוארד מאסי, המפלגה השמרנית

זהו, זה נגמר: קמי בדנוק ניצחה את רוברט ג’נריק במרוץ לראשות המפלגה השמרנית. מדובר באישה השלישית שהמפלגה בוחרת לתפקיד בפחות מעשור, ולרביעית בסך הכל. כמו כן, מדובר בשחורה הראשונה (גבר או אישה) לעמוד בראשות מפלגה מרכזית בבריטניה. ואחרי שמתבשמים מההישגים האלו, העבודה מתחילה. אז הנה כמה דברים שצריך לדעת.

על התוצאות

נתחיל רגע בתוצאות שהתקבלו: שיעור ההצבעה עמד על 72.8%. זה נחמד אם משווים את זה לשיעורי הצבעה בבחירות כלליות, אבל בשביל המפלגה זה נמוך. כשמסתכלים על המרוץ לראשות השמרנים, בקיץ 2022 שיעור ההצבעה עמד על 82.2%, וב-2019 על 87.4%. הדבר גם נראה במספר הקולות שקיבלה קמי בדנוק: 53,806 (שהם 56.5%). באחוזים זה לא הרבה פחות ממה שקיבלה ליז טראס ב-2022, אבל במספרים מוחלטים זה פחות ממה שקיבל המפסיד רישי סונאק.

אז התלהבות לא הייתה פה. ממה זה נבע? זה ככל הנראה לא בגלל שהניצחון של בדנוק היה צפוי: ב-2019 הסיכויים של בוריס ג’ונסון לנצח את ג’רמי האנט היו גבוהים יותר (למעלה מ-90% לעומת 83% כעת), ועדיין אחוזי ההצבעה היו גבוהים משמעותית. ככל הנראה מדובר בעובדה שהבחירות האלו מגיעות אחרי הפסד של השלטון, ושיעור הצבעה דומה היה ניתן לראות גם בלייבור אחרי ההפסד של 2010. אלו דברים שמובילים לדיכאון אצל המצביעים, והתחושה שלא בוחרים ראש ממשלה אלא ראש אופוזיציה מורידה מההתלהבות.

בנוסף, כפי שכבר כתבתי, לא היה פה איזה קרב רעיוני גדול. ב-2019 ובקיץ 2022 היה נראה שיש קרב על לבה ונשמתה של המפלגה. פה, שני המועמדים ייצגו את האגף הימני של השמרנים, כשההבדל המהותי היה היחס לאמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR), נושא שבניגוד לקהילה האירופית (שהפכה לאיחוד האירופי), עוד לא ממש הפכה לסוגייה למות עליה. וכשזה המצב, אז יש תחושה שלא הכי משנה מי ינצח. וכשזו התחושה, אין בהילות. וכשאין בהילות, אז אין מה למהר להצביע.

מי את, קמי בדנוק?

בואו נכיר רגע את ראשת האופוזיציה החדשה.

ביוגרפיה

אולוקמי “קמי” בדנוק נולדה בווימבלדון ובילתה את מרבית ילדותה בלאגוס, ניגריה. היא נולדה להורים ניגריים, אביה רופא כללי ואמה מרצה לרפואה, שהתקשו לממן את לימודיה. היא חזרה בגיל 16 ללונדון לטובת לימודים לבגרויות בבריטניה, תוך כדי שהיא מממנת את עצמה באמצעות משרות חלקיות כמו במקדונלד’ס. זה, לטענתה, שייך אותה למעמדות העובדים. העבודה הקשה השתלמה, ובהמשך היא למדה הנדסת מחשבים ולאחר מכן גם למדה במשרה חלקית עד שקיבלה גם תואר במשפטים. לדבריה אביה הנחיל בה את “הערך השמרני” לפיו כשדברים משתבשים עליה לשאול את עצמה, ולא אף אחד אחר, כיצד ניתן לשפר את המצב. עוד סיפרה ש”היא לא נוטה לשמאל בשום סוגייה”.

זה הביא לכך שבגיל 25 היא הצטרפה למפלגה השמרנית כמעין “משבר רבע החיים”, וב-2017 היא נבחרה לראשונה לפרלמנט. למרות שהמפלגה אז הצליחה לשמור על השלטון, היא איבדה את הרוב שלה, מה שהוביל למצב רוח מעט עגום במפלגה. ב-2019, תחת בוריס ג’ונסון, היא קיבלה את התפקיד המיניסטריאלי הראשון שלה, כשרה זוטרה לילדים ומשפחות במשרד החינוך. ב-2020 היא קודמה לתפקיד השרה לנשים ושוויון. ב-2022, לאחר התפטרותו של ג’ונסון, בדנוק החליטה שהיא צברה את הניסיון המספיק כדי לנסות להחליף אותו בראשות המפלגה והממשלה. היא אמנם שרדה שלושה סבבי הצבעות, אך הודחה ברביעי. הדבר הספיק עבורה כדי להרים את הפרופיל הציבורי שלה, וליז טראס מינתה אותה לשרת הסחר הבינלאומי (תפקיד שהשתנה בהמשך לשרת המסחר והעסקים), תפקיד שהיא שמרה גם תחת רישי סונאק. בשלב זה כבר לא היה ספק לאיש שהיא בכירה במפלגה.

תפישה פוליטית

כאמור, אין ספק שבדנוק היא אשת האגף הימני של המפלגה. עם זאת, היא לא ראש בקיר. ב-2022, כשהאינפלציה גאתה אך מתחריה סיפרו שהם יורידו מסים למרות האפקט האינפלציוני הברור של צעד כזה, היא סירבה להיכנס לתחרות הזו. היא רצתה להוריד מסים בצורה אחראית, לאחר דיון רציני שיבטיח שזה לא יגדיל בעיות אחרות. בנושא ההגירה, היא לא הראתה התלהבות גדולה לעזוב את ה-ECHR כמו ג’נריק, למרות שכמוהו גם היא מחויבת לצמצום ההגירה. היא רוצה להיפטר מחוקי האיחוד, אבל לא בצורה לא אחראית. או במילים אחרות, היא רוצה מדיניות ימין, אבל בדרך בת יישום. עניין ספציפי אצלה הוא היחס ל-woke, בדגש על טרנס*, שם היא כנראה הנצית מכולן בהתנגדות להכרה בהם. הדבר אף הביא להתנגשות בינה לבין השחקן דייוויד טננט. בהתאם, הנאום שלה בכנס המפלגה השמרנית התלטף עם הפופוליזם – במיוחד בהאשמות את הממסד בקידום אג’נדות שמאל – אבל לא הגיע למחוזות של נייג’ל פרג’.

הקמפיין שלה רץ תחת הסיסמה “חידוש 2030”. הרעיון מאחורי הסלוגן הוא אופטימיות משולבת בריאליזם, כמו שבדנוק אוהבת: ככל הנראה, אם ביצועי הלייבור ישתפרו וכך גם מצבה בסקרים, כנראה שנראה בחירות ב-2028 בהן השמרנים יפסידו שוב. אבל תיראה התאוששות אצל הלייבור, הבחירות כנראה ייגררו עד לרגע האחרון ב-2029, ואז ב-2030 יש סיכוי ריאלי לציון שנה ראשונה לממשלת בדנוק.

האתגרים של קמי בדנוק

בנאום הזכייה שלה בדנוק הסבירה מה המשימות העומדות בפניה כעת. ראשית, בתור אופוזיציה, לפקח על הממשלה. שנית, להתכונן לבחירות הבאות, לא רק עם הבטחות שימשכו את המצביעים אלא גם עם תכניות ברורות כיצד לקיים אותן. זאת, לדבריה, בניגוד למה שעשה ראש הממשלה קיר סטארמר. לשם כך, כך בדנוק, יש לעבוד עם כל הגורמים במפלגה, בכל האגפים שלה ובכל הגופים בהם יש לה נציגים, מהמועצות המקומיות ודרך הפרלמנטים האזוריים. אבל יש גם להחזיר אנשים לחיקה של המפלגה, ולשם כך יש צורך ביושר: יושר להגיד שנעשו טעויות ושהמפלגה אפשרה ירידה בסטנדרטים.

אבל זה לא מגרד את קצה הקרחון: בדנוק צריכה לראות איך היא מחזירה גם את המצביעים שברחו ימינה למפלגת הרפורמה, אבל גם את אלו שברחו שמאלה לליברל-דמוקרטים ואפילו ללייבור. לא ברור איך אפשר לעשות את זה, אבל בדנוק היא ללא ספק מועמדת יותר מתאימה מג’נריק לעניין, שכנראה היה מחזר רק אחרי מצביעי הרפורמה (וגם, היא יותר כריזמטית ממנו). גם צריך לזכור שהציבור עדיין לא מרוצה מהשמרנים, ולמרות שאתמול פורסם סקר ראשון לראשונה זה כשלוש שנים בו השמרנים מובילים על הלייבור, שיעור התמיכה בהם עדיין רחוק מלהשביע רצון.

כמובן, נשאלת השאלה כמה המפלגה תיתן לה לזוז. כבר החלו אפילו הימורים לגבי השאלה אם היא עדיין תוביל את המפלגה כשיגיע הזמן לבחירות, כשהסיכוי לכך שלא עומדים נכון לכתיבת שורות אלו על 47.6%, שזה לא מעט. אני מניח שלפחות בתקופת הזמן הקרובה דברים יהיו יחסית רגועים, משתי סיבות: ראשית, לא ניתן להביא להצבעת אי-אמון בה כראשת המפלגה בשנה הראשונה בתפקידה. שנית, המפלגה העלתה את הרף להביא להצבעה כזו לשליש מחברי הפרלמנט שלה (בניגוד ל-15% בעבר), כך שיהיה יותר קשה להפיל אותה. עם זאת, רצוי לזכור שבדנוק קיבלה בסיבוב האחרון תמיכה מרק קצת יותר משליש מחבריה לפרלמנט. זה לא הרבה יותר ממה שקיבלו איין דאנקן-סמית’ וליז טראס ב-2001 ו-2022 בהתאמה, ושניהם לא זכו להוביל את מפלגתם בבחירות.

לסיכום

קמי בדנוק היא כנראה החדשות הכי טובות שפוליטיקת המיינסטרים הייתה יכולה לבקש לעצמה מהמרוץ הזה. בניגוד לג’נריק, שיש מי שכינו בלעג “הפשיסט המשעמם בעולם”, היא יודעת יותר לדלג בין פוליטיקה פופולרית לפופוליסטית. לא ברמה של בוריס ג’ונסון, אבל במיומנות לא רעה. אבל היא עדיין מייצגת תפישה יותר ימנית ממה שהשמרנים נקטו בה ב-14 השנים האחרונות (להוציא את טראס). כעת נשאלת השאלה אם אכן הציבור מעוניין בסוג כזה של פוליטיקה, או שהוא בעיקר מאס במה שנראה כמו ניהול כושל מצד השמרנים, ואז משימת השיקום של בדנוק גדולה בהרבה. כרגע המפלגה תצטרך להתאחד מאחוריה (או לפחות לנסות) ולתת לה הזדמנות, או לפחות לקוות שממשלת סטארמר כבר תשמיד את הערך של עצמה מספיק טוב.

ועוד הערה קטנה: קיר סטארמר החליט להחליף את ג’רמי קורבין אחרי חמש שנים בלבד בפרלמנט. בדנוק החליטה להחליף את בוריס ג’ונסון אחרי פרק זמן דומה, ואז עוד התחרות הייתה על דאונינג 10. כעת היא ניסתה שוב עם שבע שנות ניסיון. זאת בנוסף לכך שיש יותר ויותר ראשי ממשלה מתחת לגיל 50. נראה שהפוליטיקאים הבריטים כיום סבורים שהם צוברים את הניסיון הנדרש לתפקידים הבכירים מהר יותר מבעבר.