הכנס השנתי של המפלגה השמרנית מאחורינו, שהיה שונה מהרגיל. השמרנים הם כרגע בבחינת תרנגולת שמחפשת לעצמה ראש. לכן, במקום נאומים של בכירי המפלגה ובעיקר של ראש המפלגה, הכנס שימש כפלטפורמה לקידום הבחירות הפנימיות להחלפת רישי סונאק. קמי בדנוק, רוברט ג’נריק, טום טוגנדהאט וג’יימס קלברלי ניסו להטות את המומנטום לטובתם, חלקם עם יותר הצלחה וחלקם עם פחות. במקביל, רוחות העבר של רישי סונאק, ליז טראס ובוריס ג’ונסון ריחפו בדרך זו או אחרת מעל הכנס | צילום: ג’ייקוב גרוט, המפלגה השמרנית
אתמול (ד’) המפלגה השמרנית סיימה את הכנס השנתי שלה, תחת הסיסמה “בחינה ובנייה מחדש” (Review and Rebuild). הסיסמה הזו שיקפה כמה הכנס הזה שונה מכנסים קודמים. לרוב הסיסמאות בכנסים מדברים על עשייה החוצה, כלומר מה המפלגה תעשה בשביל המדינה. זה “השינוי מתחיל” של הלייבור השנה. זה “החלטות לטווח הארוך” של השמרנים תחת רישי סונאק ב-2023. ב-2022 זה היה “עתיד הוגן יותר, ירוק יותר” ללייבור ו”מכניסים את בריטניה לתנועה” לשמרנים תחת ליז טראס. הסיסמה הנ”ל דווקא מדברת פנימה: המפלגה השמרנית צריכה לבצע בחינה מחדש של עצמה ולבנות את עצמה מחדש, כדי שתוכל לחזור לשלטון.
הסיסמה הזו הגיונית מאוד, בהתחשב במצב: בבחירות הכלליות ביולי המפלגה ספגה את התבוסה הגדולה בתולדותיה. הדבר נבע גם ממיאוס בשמרנים עצמם, אבל גם בגלל הנגיסה מימין שמפלגת הרפורמה בראשות נייג’ל פרג’ ביצעה בהם. לכן, אין ספק שעל המפלגה להסתכל כעת פנימה, להבין איפה טעתה, ולבנות את עצמה כדי שבבחירות הבאות יהיה לה סיכוי. אבל יש לכך גם עוד סיבה: רישי סונאק התפטר מראשות המפלגה בעקבות ההפסד בבחירות, אבל טרם בחרו לו מחליפ/ה. למעשה, הכנס הזה הוא פלטפורמה כחלק מתהליך בחירת ראש/ת המפלגה הבא/ה. זה לא פעם ראשונה והדבר קרה גם ב-2005, לאחר שמייקל הווארד התפטר מראשות המפלגה בעקבות חוסר ההצלחה בבחירות למרות הפגיעה בפופולריות של טוני בלייר. אבל זה אומר שלא ניתן לתת סיסמה שתשקף את החזון של המפלגה למדינה, כי עוד צריך לבחור אחד כזה.
את מה שהלך בכנס אפשר לחלק לשתי תמות עיקריות: רוחות מהעבר, ואלו שרוצים לקחת פיקוד על העתיד. הנה תקציר.
רוחות מהעבר
נתחיל באלו שהיו, והצל שלהם עוד רודף את המפלגה. ראשית, רישי סונאק, ראש המפלגה עד שיסתיים המרוץ להחליפו. למרות שהוא רק ממלא מקום, ולמרות שהוא חתום על ההפסד המשפיל בבחירות, הוא קיבל את המקום לנאום נאום פרידה בכנס. לא היה מדובר בנאום שקיבל את הבמה המרכזית – זו נשמרה למועמדים לרשת אותו – אבל כן רצוי לעבור עליו. בגדול, בנאומו סונאק עקץ את הלייבור (בעיקר בהקשר לשערוריות שצפות לגביה חדשות לבקרים), התגאה ברקורד של 14 שנות השמרנים וביקש מחברי המפלגה לגבות את מי שיגיעו אחריו, יהיו אשר יהיו, כדי לנצח בחירות. מה שבעיקר בלט היה שהוא לא הלך למקומות הפופוליסטיים אליהם ניסה ללכת כראש ממשלה. מרגע שלחץ הבחירות ירד ממנו, היה ניכר שהוא באזור הנוח שלו: פרגמטי ומתון.

הבאה היא ליז טראס, שקדמה לסונאק ושברה כמה שיאים שליליים. גם היא דיברה בכנס, והיה ניכר שהיא לא מתחרטת על שום דבר. היא סיפרה לקהל שומעיה שלו הבחירות היו נערכות כשהיא עומדת בראשות הממשלה, התוצאה לשמרנים הייתה טובה בהרבה. אין לנו איך לבחון את הטענה הזו כיוון שלא ניתן לבצע ניסויים בהיסטוריה, אבל הראיות לא תומכות בכך: את ההתרסקות הגדולה בסקרים היא זו שהתחילה, והיא לא הצליחה אפילו לשמור על המושב שלה עצמה בבחירות. ובכל זאת, עושה רושם, המתפקדים שבחרו בה סבורים שהיה צריך לתת לה להמשיך לכהן.
ולסיום, ראש הממשלה השמרני האחרון שניצח בבחירות כלליות, בוריס ג’ונסון. הוא בקרוב יוציא ספר זיכרונות בשם “משוחרר” (Unleashed), ולאחרונה הדיילי מייל החל להביא סקופים שיופיעו בספר, כמו מה הוא חושב על הקורונה, מה גרם למותה של המלכה ועוד. והוא המשיך לעשות את זה גם תוך כדי הכנס. אפשר להגיד שזה נטו בגלל שזו תקופה טובה לפרסם, אבל אני בספק: כשזה מגיע ליחסי ג’ונסון והמפלגה השמרנית, אין מקריות. מאז שג’ונסון אולץ לעזוב את ראשות הממשלה בידי מפלגתו, הוא מרגיש נבגד. דיי ברור שהמטרה היא למשוך תשומת לב ממה שהולך במפלגה שהפנתה לו את הגב.
המועמדים לעתיד
התמה השנייה, כאמור, היה מי שביקשו להנהיג את המפלגה השמרנית. כשהמרוץ רק התחיל היו שישה מועמדים (בסדר אלפביתי): קמי בדנוק, רוברט ג’נריק, טום טוגנדהאט, מל סטרייד, פריטי פאטל וג’יימס קלברלי. מאז, פאטל וסטרייד הודחו על-ידי חברי הפרלמנט. למעשה, גם כעת אנחנו בשלב בו רק חברי הפרלמנט של המפלגה מצביעים, וכך מנפים מועמדים עד שיישארו רק שניים. פירוש הדבר הוא שלמעשה מתפקדי המפלגה הגיעו לצפות בארבעה מועמדים, אבל שניים מהם ינופו עוד לפני שהמתפקדים יקבלו את טופס ההצבעה – דבר שגרם למרמור. בכל מקרה, הנה איך שהימים האחרונים עברו על המועמדים. הפעם, לפי הסדר בו הם עלו לנאום בבמה המרכזית.
טום טוגנדהאט

טוגנדהאט הוא ללא ספק האנדרדוג. לפי הסקרים, גם אם יגיע לסיבוב הסופי, הוא יפסיד לכל מועמד עמו הוא מתמודד. אבל, האירוע הזה אמור לאפשר לו לנסות להסיט את המומנטום אליו. ב-2005 הכנס נחשב לאירוע שאפשר לדייוויד קמרון לעלות לעמדת הובלה ולבסוף להיות לראש המפלגה. אז איך זה הלך לטוגנדהאט?
אם צריך לבחור בתמה אחת מהקמפיין של טוגנדהאט, הרי שזו האפשרות שלו להיות ראש ממשלה. או כמו שמנסחים זאת בקמפיין: “אתם ראש אופוזיציה שמרני או ראש ממשלה שמרני?” קרי, המחשבה לא צריכה להיות מי מדבר הכי יפה למתפקדים השמרנים, אלא מי יכול לפנות לציבור. זו פנייה מאוד הגיונית: סקרי שביעות רצון מראים ששביעות הרצון הכוללת (קרי, אלו שאומרים שהם שבעי רצון פחות אלו שאומרים שהם אינם שבעי רצון) מטוגנדהאט הם הגבוהים ביותר, הן בקרב האלקטורט הכללי והן בקרב המצביעים השמרנים. חבל שלא בקרב המתפקדים. כחלק מכך, המסר שלו היה התרחקות מהקו הפופוליסטי שחלק מחבריו במפלגה לקחו על עצמם.
הדבר נראה גם בנאום שלו: הנאום עצמו הוגש בצורה חלשה, ואני מקווה שהוא ידע להחדיר קצת יותר מוטיבציה לחיילים שלו כששירת בצבא מאשר מה שזה לא היה בנאום הזה. אבל בשורה התחתונה, הוא ניסה לפנות לכולם: למי שנטשו את השמרנים לטובת הרפורמה, לטובת הליברל-דמוקרטים, אפילו לטובת הלייבור, וגם למצביעים שפשוט נשארו בבית. הוא לא התחמק מהעובדה שיש בעיות מורכבות, שלא ניתן לפתור בנקישת אצבע. הוא הראה שאפתנות וביקר לא מעט את הלייבור ואת המשנה שלה. זה היה נאום פוליטי פשוט, שלמעט בנקודה אחת או שתיים התרחק ממחוזות הפופוליזם.
בעיה עיקרית שטוגנדהאט מתמודד איתה היא שיש לו משמעותית פחות ניסיון לעומת מתחריו. הוא ניסה להעמיד פנים שזה בסדר כי “לא באתי לנהל, באתי להנהיג”. שזה חמוד, אבל לא מספיק. כלומר, כן, סונאק הראה לנו מה קורה כשיש כישורים ניהוליים לא רעים אך כישורים מנהיגותיים חסרים. מנגד, הקורונה הראתה כמה חשובה היכולת פשוט לנהל את העסק.
ג’יימס קלברלי

גם קלברלי הוא אנדרדוג. הסקרים חוזים שהיחיד אותו יצליח לנצח בסיבוב הסופי הוא טוגנדהאט. בהתאם, גם הוא היה צריך את הכנס הזה כדי לנסות לצבור מומנטום חיובי ולהראות שהוא יכול לעשות את זה. צריך להגיד שאם מחפשים את מי שיוכל לנצח בבחירות הבאות, כנראה שקלברלי הוא בחירה טוב יותר מהפייבוריטים, שכן לפי אותו סקר שביעות רצון הוא במקום השני בקרב המצביעים השמרנים ושלישי בפער קטן בקרב הציבור הכללי. אבל אנחנו במרוץ שדורש לדבר אל לבם של המתפקדים.
כאן אעבור ישר לנאום המרכזי שלו. למרות שהדברים לא הוצגו בדיוק באופן הזה, ניתן לחלק את הנאום למספר חלקים. ראשית, הבעיה: ממשלת לייבור בעידן מסוכן. שנית, המשימה: להחזיר את השמרנים לשלטון, אבל לא בזכות הצבעת בררת מחדל אלא שהמצביעים יבואו “עם חיוך על הפנים”. שלישית, הדרך: להביא את ראש המפלגה שיודע איך העסק עובד מלפני ומלפנים ושיש לו חזון. רביעית, המסקנה: ג’יימס קלברלי צריך לעמוד בראשות המפלגה השמרנית. אלו תובלו בהומור מוצלח, צניעות מתבקשת לאור ההפסד ביולי וגם – באופן מעניין – קריצות לפוליטיקה האמריקאית עם הערצה לרונלד רייגן ושימוש בסיסמה של ברק אובמה, “כן, אנחנו יכולים”. הוא הבטיח להקטין את המדינה לטובת הכלכלה ושלא יהיו שום דילים ומיזוגים עם מפלגת הרפורמה.
הנאום הזה, אגיד, היה מוצלח למדי. וזו לא דעתי בלבד: תומך של בדנוק אמר בעילום שם שהנאום הזה “הועבר בצורה מבריקה”. גורם אחר במפלגה, שלא מזוהה עם איש מהמועמדים, הסכים שהנאום של קלברלי היה המוצלח ביותר. ויש לכך גם תוצאות: בסוכנויות ההימורים קלברלי עלה מהמקום השלישי לשני בסיכוייו להיות ראש המפלגה הבא. במצב כזה, נראה שהכל פתוח ושום דבר לא בטוח. אבל קלברלי כן יוכל להגיד לעצמו, גם אם לא יחליף את סונאק, שהוא ניצל בצורה הטובה ביותר שעמדה לרשותו את הכנס הזה.
רוברט ג’נריק

מה בדיוק מעמדו של ג’נריק? קשה להגיד. מצד אחד, לפי הסקרים, אם הוא יתמודד מול בדנוק, הוא יפסיד. מצד שני, סוכנויות ההימורים שמו אותו במקום הראשון. אבל אין ספק שהוא בעמדה טובה בהרבה מזו של שני קודמיו. הדבר יצר ציפיות גבוהות מג’נריק, שהיה צריך מעל הכל לא לעשות משהו שיהרוס את זה.
איך זה הלך? תלוי את מי שואלים. ג’נריק נמצא בקצה הפופוליסטי של המפלגה (למרות שבעבר נטה יותר למרכז), ופעל בהתאם. הוא יצר מחלוקת כאשר ניסה, שוב, לשכנע שצריך להוציא את בריטניה מהאמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR). לדבריו, בגלל החברות באמנה, הכוחות המיוחדים מעדיפים להרוג טרוריסטים מאשר לשבות אותם, מחשש שבית הדין האירופי לזכויות אדם, הפועל מטעם האמנה, יורה לשחררם. יש רק עניין אחד: זה לא נכון. ג’נריק ביסס את דבריו על ראיון ששר ההגנה לשעבר בן ולס נתן לפני מספר שנים בו סיפר שאכן יש דילמה לגבי לכידת אסירים, אך הוא לא האשים את האמנה הזו אלא אמנות בינלאומיות אחרות הקשורות בשטחי שיפוט והסגרה. גם טום טוגנדהאט, שיש לו ניסיון צבאי, טען שדבריו של ג’נריק לא נכונים.
ונעבור לנאום. בקצרה, הוא רוצה להמציא את המפלגה מחדש, עם חמש משימות. ראשית, הקשחת הגבולות. בהקשר של עצירת הגירה לא חוקית, הוא הבטיח לעזוב את ה-ECHR ולבטל את חוק זכויות האדם, שלדבריו מקשים על התמודדות עם התופעה. גם את ההגירה החוקית הוא הבטיח לצמצם. שנית, שינוי מדיניות אפס פליטות. הוא לא מתנגד למטרה, אלא לדרך. שלישית, בינוי, והרבה ממנו. רביעית, עמדה בעד מדינה קטנה ושיפור השירותים הציבוריים. חמישית, עמדה בעד בריטניה ותרבותה. לדבריו, הממסד שם את בריטניה עצמה בתחתית סדר העדיפויות, מה שפוגע בביטחונה, ושמדיניות ה-woke שלו מזיקה גם היא. כמו כן, הוא השווה את הבחירה בו לבחירה במרגרט ת’אצ’ר לראשות המפלגה בשנות השבעים, בטענה שאז כמו היום השמרנים צריכים לבחור בשינוי.
קמי בדנוק

בדנוק נחשבת לפייבוריטית במרוץ, לפחות לפי הסקרים. אבל זה אומר שההזדמנות הטובה ביותר של מתנגדיה בקרב חברי הפרלמנט השמרנים לדאוג לכך שלא תגיע לראשות המפלגה היא עכשיו, מה שכנראה מסביר את מצבה הפחות מוצלח בקרב סוכנויות ההימורים. בהתאם, עלו האשמות רבות מקרב המחנה שלה שמתנגדיה מצביעים אסטרטגית לא לפי צו מצפונם אלא באופן שיביא למפלתה.
אבל אם נהיה כנים, היא גם עשתה לעצמה חיים קשים באמצעות התבטאויות לא מוצלחות. השיא היה עם דמי הלידה. מדובר בתשלום שהמעסיקים חייבים להעביר לעובדות שיצאו לחופשת לידה. במשך ששת השבועות הראשונים התשלום עומד על 90% מהשכר המקורי, ולמשך עד 33 שבועות נוספים על 90% או 184.03 ליש”ט לשבוע (הנמוך מביניהם). באחד הראיונות שסיפקה בכנס, בדנוק דיברה על הצורך לצמצם ברגולציה ונתנה כדוגמה את דמי הלידה. לדבריה, מדובר בסוג-של מס, ומשום כך הם “מוגזמים” ו”הלכו רחוק מדי”. הדבר גרר גל של ביקורת, ובדנוק נאלצה להסביר שהיא לא התכוונה שצריך לבטל את דמי הלידה, אלא שאלו הרגולציות ש”הלכו רחוק מדי”. תני לנחש, אמרת “שלופים”.
ומה היה בנאום המרכזי שלה? היא אמרה שהסיבה המרכזית לקריסת השמרנים בבחירות הייתה שהם הפסיקו להגן על ערכי המפלגה. הם נכנעו לעמדת משרד האוצר בכל הקשור לניהול הכלכלה, ולפוליטיקת הזהויות בעניינים אחרים. “הפכנו ממנהיגים למנהלים”, היא הלינה. הממסד, לדבריה, נכשל ולא עושה את עבודתו, וחמור מזה, הוא משרת אג’נדות שמאל. לכן בכוונתה לעבור על כל המוסדות שמחזיקים את המדינה, מהיחסים עם האיחוד האירופי וה-ECHR, דרך הבנק המרכזי, הממשלות האזוריות ועד ל-NHS, ולראות כיצד הם עובדים וכיצד הם יכולים לעבוד כך שייצגו את הערכים השמרניים.
הנאום בסך הכל עבר טוב. הוא התלטף עם הפופוליזם בחלקו, אבל לא באופן כה בוטה כפי שעשה ג’נריק. בדנוק עצמה צריכה לעבוד מעל הנאום שלה, שכן לעתים היא תקעה ולעתים זה הרגיש כאילו היא מנסה להרצות במקום לעורר השראה. ייתכן שזה מסביר את ירידתה למקום השלישי בטבלת ההימורים.
כולם ביחד
אנחנו עוד נראה מי יגיעו להיות הצמד הסופי במרוץ הזה, אבל חייבים להגיד שבעיניי הציבור הכללי אף אחד מהם לא עשה רושם מאוד חיובי. בסקר אסוציאציות שנעשה, המילה שהתקשרה לשלושת המתמודדים הגברים היא “לא בטוחים”, ובדנוק זכתה ל”יהירה”. טוגנדהאט כנראה יצא הכי טוב, כשהמילים הבאות בתור היו “אינטליגנט”, “פיקח” ו”כן”, אבל זה בא לצד מילים כמו “לא מוכר” ו”חלש”. קלברלי קיבל תוצאה יותר מעורבת, עם מילים כמו “יהיר” ואינטליגנט”, כששאר המילים הרחק מאחור. ג’נריק יצר לעצמו דימוי על סף רשע דיסני: “יהיר”, “פיקח”, “לא אמין” וקצת מאחורי זה גם “פשיסט”. עם זאת, גם המילים “כן” ו”לא מוכר” היו שם. בדנוק עשתה רושם של מישהי “חזקה” ו”אמינה”, אבל גם “מסוכנת”.

וצריך להגיד: למרות שהם הראו בדרך זו או אחרת צניעות בצל התבוסה הגדולה, לא נראה שמישהו מהם ממש מבין את כל התמונה. גם כשהודו שיש תחושה שהמדינה לא מתפקדת, זה היה כי הם נטשו את דרכם. כי הם החליטו “לנהל דעיכה”. אף מילה על כך שעם כל השחיתות שהם נהנים כעת לייחס ללייבור (לא בלי צדק), הם בעצמם נבעטו בין השאר בגלל שחיתויות אצלם בבית. שום התנצלות על מה שעוללה ליז טראס, למרות שארבעתם היו שרים בממשלתה. האשמה של השמרנים היא לא בכך שיצרו נזקים, אלא בכך שהקשיבו לעולם שגרם להם ליצור נזקים. אם הם רוצים להנהיג, רצוי שייקחו אחריות.