קיר סטארמר הוא ראש ממשלת בריטניה כמעט יממה שלמה. אז איך נראה היום הראשון שלו בתפקיד? אחרי שרישי סונאק אמר דברי פרידה אחרונים סטארמר הגיע למלך צ’רלס כדי לקבל את המינוי, ולאחר מכן נאם עוד נאום עם מעט מאוד דברים קונקרטיים מחוץ לדאונינג 10. בהמשך הוא החל במינוי שרי הממשלה, שברובם היו קופי של ממשלת הצללים, אבל היו כמה הבדלים. ובינתיים באופוזיציה כבר התחילו להתארגן לבחירות הבאות | צילום: קירסטי אוקונור, דאונינג 10
בספטמבר 2020 קיר סטארמר נאם את נאומו הראשון כראש מפלגת הלייבור בכנס המפלגה. כלומר, בערך. הייתה קורונה אז אף אחד לא ממש התכנס. בכל מקרה, סטארמר אמר שמאז מלחמת העולם השנייה היו רק שלושה ראשי לייבור שניצחו בבחירות: קלמנט אטלי, הרולד וילסון וטוני בלייר. “אני רוצה להיות הרביעי”, אמר סטארמר. ובכן, אתמול (ו’) חלומו התגשם, כשהוא הפך לראש הממשלה. מאה שנה אחרי שרמזי מקדונלד הקים ממשלת מיעוט שהייתה ממשלת הלייבור הראשונה, קיר סטארמר נהיה לדייר החדש בדאונינג 10. ראש הממשלה השביעי מהלייבור מאז שהוקמה, ראש המפלגה החמישי שמוביל את הלייבור לשלטון והרביעי שמצליח להביא לה רוב פרלמנטרי. הלייבור לא מנצחת הרבה בבחירות, ולכן כשהיא מצליחה זה אירוע גדול.
אבל סימבוליות היסטורית בצד. איך ראש הממשלה החדש התחיל את הכהונה שלו? הנה מה שצריך לדעת על היום הראשון של קיר סטארמר בתפקיד ראש ממשלת הוד מלכותו.
מהלך סוגר
לפני שנעבור לסטארמר, חשוב להיפרד כמו שצריך מקודמו בתפקיד, רישי סונאק השמרני. אחרי שבליל הבחירות הוא קיבל את התבוסה, אתמול, לפני שיצא לארמון בקינגהאם כדי להגיש למלך צ’רלס השלישי את התפטרותו, הוא נאם נאום אחרון מחוץ לדאונינג 10. קולו היה שבור, כאילו הוא מנסה לא לבכות. ואפשר להבין: אחרי שהביא למפלגתו את התוצאה הגרועה בתולדותיה, קשה לא לחוש מושפל ועל סף דמעות.
אחרי שהצהיר על כוונתו ללכת לראות את המלך, הוא המשיך: “אני מצטער”. הוא נתן את כל כולו לתפקיד, הוא הסביר, אך ברור שהציבור רוצה שינוי והשיפוט שלו הוא היחידי שמשנה. בפני המועמדים לפרלמנט מטעם מפלגתו הוא התנצל על כך שלא הצליח להביא לכניסתם לבית הנבחרים. הוא הבהיר שהוא יתפטר מראשות המפלגה, לאחר שזו תבחר לו מחליף. לאחר שהתגאה בהישגיו, ובראשם ייצוב הכלכלה, הוא אמר שסטארמר יהיה ראש הממשלה הבא, ושבממשלה “הצלחתו הצלחתנו”. לדבריו, למרות המחלוקות, הוא מכבד את ראש הממשלה הנכנס. והוא סיים בתודות למשפחתו והראה שאחד הדברים היפים בבריטניה הם שאדם כמוהו, בן למהגרים, הגיע להיות ראש הממשלה.
לא אעבור כאן על כל כהונתו של סונאק, אבל כן צריך להגיד משהו על השנה וחצי שעשה בתפקיד. ראשית, הוא היה בסיטואציה לא הוגנת. גם טוני בלייר היה מתקשה לחלץ את המפלגה מהבור שיצרו בוריס ג’ונסון ובעיקר ליז טראס. סונאק אכן עשה את מה שהוא יכול, ויש לו במה להתגאות: מעבר להיותו לא לבן בראשות הממשלה, הוא גם אכן הצליח להרגיע את האינפלציה ולפתור מחלוקת מול האיחוד האירופי, באופן שסיים את השיתוק בצפון אירלנד, בצורה קונסטרוקטיבית. סונאק הוא פרגמטיסט, ואם היה עומד בראש מפלגה במצב טוב יותר הוא גם היה יכול לנצח. עם זאת, הוא היה פוליטיקאי לא מוצלח, שיותר מדי פעמים ניסה לשחק במשחק של הפופוליסטים, ולא היה מוצלח בכך. לכן, אני חושב שלסונאק היה פוטנציאל להיות ראש ממשלה טוב, אך הוא ניסה לנווט בנסיבות קשות עם חושים פוליטיים שאינם חדים מספיק.
נאום פתיחה
לאחר שסונאק נאם הוא הלך לארמון בקינגהאם והמליץ למלך למנות את סטארמר. לאחר מכן סטארמר הוזמן לארמון כדי לקבל את המינוי, ומשם הוא נסע כראש הממשלה לדאונינג 10, כדי לשאת נאום פתיחה מאותו מקום בו סונאק נאם את נאום הפרידה שלו. תחילה, כמקובל, הוא אמר כמה מילים טובות על קודמו בתפקיד, באופן שמזכיר שהוא וסונאק אולי היו יריבים פוליטיים, אך לא אויבים. הוא שיבח את סונאק על “תוספת המאמץ” שהיה צריך להשקיע בתור ראש הממשלה הבריטי-אסייתי הראשון, וכמו כן את “המחויבות והעבודה הקשה” שהיו חלק מסגנון המנהיגות שלו.
אבל, כך סטארמר, המדינה הצביעה באופן החלטי בעד שינוי. מה שסטארמר רוצה לעשות זה להחזיר את האמון הציבורי בפוליטיקה ולהשיב את הפוליטיקה להיות אמצעי לשירות הציבור. בהתאם, הוא הבטיח שממשלתו תשרת את כולם – את אלו שהצביעו לו ואת אלו שלא: “המדינה ראשונה, המפלגה שנייה”. הוא הבטיח שהוא יעבוד עבור שינוי שיעזור לכל הציבור, ושלא יתעלמו ממנו יותר. הוא רוצה כלכלה צומחת, גבולות ורחובות בטוחים, NHS “עם הפנים לעתיד” ועוד. השינוי הזה לא יבוא “בלחיצת כפתור”, אלא יהיה צריך לבנות אותו “לבנה אחר לבנה”. אבל הוא הבטיח, זו תהיה ממשלה שמשרתת את האזרחים.
הנאום הזה היה ממלכתי ומכובד בסך הכל. אבל הרצון של סטארמר לא להגיד שום דבר מעשי גם אחרי שהוא כבר הגיע לתפקיד הנכסף מדהימה בעיניי. ת’רזה מיי ובוריס ג’ונסון, תגידו עליהם מה שתגידו, הציגו בנאום הפתיחה שלהם דברים ספציפיים שהם רוצים לעשות. סטארמר, לעומת זאת, הציג חזון שראוי כאידיאל – הפוליטיקה כמקום אליו הולכים כדי לשרת הציבור ולא את עצמנו – אבל הוא לא תכנית עבודה. גם הדברים הספציפיים בהם נקב, כמו “גבולות בטוחים” ו-“NHS עם הפנים לעתיד” לא אומר יותר מדי. בקיצור, כנראה שיש הרגלים שקשה להיגמל מהם.
בניית הקבינט
ונעבור למבנה הממשלה שקיר סטארמר הקים. בגדול, אין משהו מאוד מיוחד, ושרי ממשלת הצללים נקראו למלא אותו התפקיד בממשלה האמיתית. זה אומר שאנג’לה ריינר, סגנית ראש המפלגה (תפקיד שנבחר על-ידי המתפקדים וסטארמר לא יכול לפטר), מונתה לסגנית ראש הממשלה ולשרת הבינוי. רייצ’ל ריבס מונתה לשרת האוצר, האישה הראשונה בתפקיד. איווט קופר, המזוהה עם האגף הבלייריסטי יותר בלייבור, היא שרת הפנים. דייוויד לאמי, שהיו שמועות שאולי יוזז לתפקיד אחר, קיבל את תפקיד שר החוץ בהתאם לתפקידו בממשלת הצללים. וס סטריטינג הוא שר הבריאות וג’ון הילי הוא שר ההגנה. אד מיליבנד, לשעבר ראש המפלגה בעצמו ומי שהיו לו חיכוכים עם סטארמר, הוא שר הביטחון האנרגטי.
אבל לא היה מדובר בהעתק מושלם. לדוגמה, תנגם דבונייר, שרת התרבות בממשלת הצללים, הודחה מהפרלמנט. לכן, במקומה מונתה ליסה ננדי, ששונמכה בממשלת הצללים. מהלך שהפתיע היה שבמקום למנות לתפקיד התובע הכללי את אמילי ת’ורנברי, שהחזיקה בתפקיד בממשלת הצללים, סטארמר מינה את עורך הדין ריצ’רד הרמר. הרמר אינו חבר פרלמנט ויהיה צורך לתת לו מקום בבית הלורדים. אני יכול לחשוב על שני טעמים לעניין הזה: ראשית, הוספת עוד איש לייבור לבית הלורדים, כדי להטות את המאזן לטובת הממשלה החדשה. שנית, ת’ורנברי נחשבה עד בחירות 2019 לבעלת ברית של קורבין, וכנראה שסטארמר החליט שהגיע הזמן להיפטר ממנה. ישנן גם טענות שסטארמר לא סומך עליה מספיק בפן המקצועי.
אבל ישנה השאלה איזה מין תחליף הוא יהיה לת’ורנברי: מצד אחד, הרמר חתום על מאמר בפייננשל טיימס שעמד על זכותה המשפטית של ישראל להגיב על טבח 7 באוקטובר. מצד שני, הוא גם דרש שישראל תילחם במסגרת החוק הבינלאומי, ונחשב לא פעם למבקר של ישראל ובעיקר של פעולותיה בשטחים, ואף חתר שבריטניה תשתף פעולה עם ה-ICJ לגבי פעולות אלו. לא נראה שהוא מתנגד להמשך הלחימה בתנאי שתתנהל במגבלות מסוימות כמו הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, מה שתוכלו לשמוע גם מיהודים מהימין הבריטי, גם אם בנוסח פחות נוקשה. בניגוד ללאמי, שהרבה יותר לעומתי כלפי ישראל מסטארמר בסוגייה שהפכה למרכזית בבחירות, ושמונה למרות הכל כדי להרגיע את האגף השמאלי במפלגה, הרמר מגיע מבחוץ. זה לא המינוי הכי נוח לישראל מצד סטארמר, אבל כדאי לזכור שסטארמר הבהיר עוד בתחילת המלחמה את התנגדותו להתנחלויות. ייתכן שסטארמר רואה בהרמר מישהו שמאוזן בין זכותה של ישראל להגנה עצמית לבין התנגדות לפעולותיה בשטחים (הבהרה, 8.7: בנוסח המקורי הרמר הוצג כיותר פרו-ישראלי ממה שהוא בפועל, ועמה פרשנות מוטעית. הפרשנות תוקנה בהתאם. עמכם הסליחה).
השדרנים התפעלו מהמהירות בה שרי הממשלה הבכירים הראשונים הוכרזו. חלק מזה נבע מכך שהבכירים היו כמעט העתק-הדבק מממשלת הצללים, דבר שחוסך זמן. אבל זה גם מראה שסטארמר תכנן היטב איזו ממשלה הוא רוצה להקים אחרי שייכנס לדאונינג 10, ושהוא ביסס את הסמכות שלו במפלגה כך שלא היו הרבה ויכוחים עם חברי הממשלה החדשה.
פתיחות של אחרים
אבל בגלל המהלך הפוליטי, לא רק סטארמר ביצע מהלכי פתיחה, אלא גם מפלגות האופוזיציה. ראשית השמרנים, שחזרו למדבר אחרי 14 שנות שלטון. מאחר שסונאק הודיע על כוונתו להתפטר, צריך למצוא לו מחליף. בליל הבחירות דובר על כך שיהיה מדובר בתהליך של מספר חודשים, כדי לתת למפלגה זמן להתארגן באופן חכם, אבל אתמול (ו’) דווח בגארדיאן שבמפלגה רוצים דווקא בחירות מהירות. למה? כדי לא להשאיר ואקום שראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ יוכל להיכנס אליו. לפי הטלגרף, הטוענים הפוטנציאליים לכתר – סואלה ברוורמן, רוברט ג’נריק, קמי בדנוק, פריטי פאטל וטום טוגנדהאט (ואולי גם ג’יימס קלברלי וג’רמי האנט) – חלוקים לגבי השאלה אם אולי כדאי לאפשר לפרג’ להיכנס למפלגה השמרנית כדי לאחד את הימין.
אבל פרג’ מבחינתו לא מחכה לשמרנים. אתמול הוא ערך עם שלושת חבריו למפלגה שנבחרו לפרלמנט (מאוחר יותר באותו יום נבחר גם חבר פרלמנט חמישי מטעמה) כנס קטן, כדי להסביר מה צופן העתיד. התזמון של הכנס, 14:30 בשעון מקומי, היה מוזר. זאת משום שרק כחצי שעה קודם לכן סטארמר החל לזמן את שרי הקבינט לדאונינג 10 כדי למנות אותם, מה שהביא לכך שהתקשורת לא נתנה לפרג’ כמעט תשומת לב. פרג’ וחבריו למעשה השיקו את הקמפיין הבא של המפלגה: בכוונתם למקצע את המפלגה, להעביר בה תהליכי דמוקרטיזציה – אזכיר שכרגע המפלגה היא למעשה חברה בע”מ – להיפטר מכל “התפוחים הרקובים” שנתפסו באמירות גזעניות, ואז לצאת לעבר המטרה האמיתית. המטרה הזו היא להשיג את הקולות של הלייבור.
גם השמרנים וגם פרג’ למעשה מכינים את השטח לבחירות הבאות – שיתקיימו לכל המאוחר ב-15 באוגוסט 2029, אבל אל תופתעו אם יוכרזו כבר ב-2028 – כששתיהן מכוונות לדאונינג 10. השמרנים רוצים להשיג בחזרה את הקולות שדלפו למפלגת הרפורמה, בעוד שאחרי שהרפורמה ריסקה את השמרנים היא כעת מעוניינת לרסק גם את הלייבור. לפי הצהרת המטרות הזו, נראה שלפני שהן יגיעו להתחרות בלייבור הן יתחרו אחת בשני, ועלול לצאת מכך מרוץ על השאלה איזו מפלגה יותר פופוליסטית. משעמם בפרלמנט הזה לא יהיה.