הקול הפופולרי

במסגרת השיטה הבריטית רבים נוהגים להתעלם מהקול הפופולרי בגלל ההבדלים האדירים בינו לבין המושבים המושגים בפועל בפרלמנט. בפוסט הזה אבקש להסביר מדוע הקול הפופולרי חשוב גם הוא כדי להבין את הלך הרוח בפוליטיקה הבריטית וכיצד הוא משפיע על יחסי הכוחות בתוכה. או במילים אחרות: למה לא כדאי להתעלם מאחוזי התמיכה הגבוהים שמפלגת הרפורמה נהנית מהם רק בגלל שהם כנראה לא יקבלו הרבה מושבים | צילום: secretlondon123

בטוויטר האישי שלי אני משתף לא פעם סקרים שלדעתי מצביעים על מגמה מעניינת. הסקרים האלו, ברוב המקרים, הם לא תחזיות של מושבים אלא איסוף של הקול הפופולרי. לאחרונה, כשאני מראה סקרים בהם התמיכה במפלגת הרפורמה מתקרבת מאוד לתמיכה בשמרנים, או אפילו עוקפת אותה, אני מקבל ממגיבים את השאלה הבאה: “אז מה? זה הרי לא יתבטא במושבים בגלל שיטת הבחירות”. אז טיפה הפסקה מהקמפיין (שבהמשך אכתוב כמה הוא היה מביש), לטובת הסתכלות על העתיד: למה הקול הפופולרי כן חשוב?

רקע

אזכיר את שיטת הבחירות בבריטניה: First Past the Post, המתורגמת בעברית ל”שיטה רובית-אזורית” או “המנצח לוקח הכל”. איך שלא תרצו לקרוא לזה, פירוש הדבר הוא שהממלכה המאוחדת מחולקת ל-650 מחוזות בחירה, שכל אחד מהם שולח נציג או נציגה בודדים. הבחירה בנציג/ה נעשית באופן הבא: המצביעים מסמנים על טופס ההצבעה את המועמד/ת המועדפ/ת עליהם. לאחר מכן סופרים את הקולות, ומי שקיבל/ה יותר קולות מנצח/ת. זה לא משנה בכמה יותר קולות: לא צריך להגיע לחצי מהקולות ולא צריך לנצח בפער מסוים. לפעמים קולות בודדים יכולים להכריע את הכף (כך קרה, למשל, באחד ממחוזות הבחירה בצפון אירלנד ב-2010).

פירוש הדבר הוא שאין מתאם בין התמיכה הפופולרית במפלגה לבין נתח המושבים שתקבל. בבחירות 1951 הלייבור קיבלה יותר קולות מהשמרנים (ולמעשה שברה את השיא למספר הקולות שמפלגה קיבלה, שיא שנשבר רק ב-1992), אבל וינסטון צ’רצ’יל חזר לראשות הממשלה לאחר שמפלגתו ניצחה ביותר מחוזות בחירה. בפברואר 1974 קרה ההיפך, כשהשמרנים בראשות אדוארד הית’ הפסידו ללייבור בראשות הרולד וילסון למרות שקיבלו יותר קולות. ב-1983 הקול הפופולרי של השמרנים היה בירידה, אבל המושבים עלו בחדות. וב-2017 קרה ההיפך: ת’רזה מיי הצליחה להעלות את שיעור התמיכה בשמרנים, אבל היא איבדה את הרוב שלה. בקיצור, הבנתם: יותר תמיכה אין פירושה בהכרח יותר מושבים.

לכן, יש רבים שטוענים שזה לא כזה קריטי שמפלגת הרפורמה מצליחה בסקרים, כי המודלים חוזים לה מספר קטן של מושבים. זה נכון שזה מה שמראות רוב התחזיות כרגע (לפי ניתוח האקונומיסט). אבל זה מראה שהתנועה לא תהיה כוח פרלמנטרי משמעותי. זה לא אומר שלא יהיה לה כוח פוליטי משמעותי.

דוגמה היסטורית

ב-1980, לאחר שג’יימס קלהאן התפטר מתפקידו כראש מפלגת הלייבור, נערכו בחירות לראשות המפלגה. כשזה מגיע לסיבוב הסופי, בפינה השמאלית עמד מייקל פוט, איש שמאל קשה (אם כי לא בסגנון של ג’רמי קורבין וחבריו). בפינה הימנית עמד דניס היילי, שנחשב לאיש האגף המתון של הלייבור. מי שניצח היה מייקל פוט, מה שהביא כשנה לאחר מכן לפרישה של ארבעה חברי פרלמנט מהאגף המרכזי של הלייבור שהקימו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SDP), שיצרה ברית עם המפלגה הליברלית, ברית שלימים הפכה למפלגה הליברל-דמוקרטית. בכל מקרה, בבחירות 1983 שילוב של מצע השמאל הקשה של הלייבור ושהברית של הליברלים וה-SDP משכה הרבה קהל שלא רצה לבחור בין המפלגות הגדולות, הביא לכך שקולות הלייבור הקלאסיים פוצלו ות’אצ’ר זכתה לרוב עצום.

המסקנה הייתה ברורה: הלייבור הלכה יותר מדי למרכז, מה שאפשר לברית לגנוב לה קולות ולתת לת’אצ’ר ליהנות מההפקר (שכן במחוזות בחירה בהם השמרנים נהגו להגיע אחרי הלייבור, קולות זלגו מהלייבור לברית ובכך הפכו את השמרנים למי שהגיעו למקום הראשון בלי לזכות לאיזו פופולריות מיוחדת). לכן, היה צורך שהמפלגה עצמה תפנה למרכז. כך מי שהחליף את פוט היה ניל קינוק, שעבד קשה להפוך את הלייבור ליותר מיינסטרימית. אחריו הגיע ג’ון סמית’, שגם משך באותו כיוון, ולאחר שזה הלך לעולמו הגיע טוני בלייר, שיצר את ה”ניו לייבור”, שינה את חוקת הלייבור וקירב אותה מאוד לשמרנים.

אבל זו הייתה מסקנה קלה. אבל הנה תרחיש אחר: בואו נגיד שב-1980 היילי היה מנצח. ארבעת הפורשים לא היו רואים צורך לפרוש כנראה, אבל לפי היסטוריונים כנראה שאנשי האגף השמאלי כמו טוני בן היו פורשים. אם בן וחבריו היו מקימים מפלגה ומפצלים את קולות הלייבור באופן שיביא לקריסה כזו, לאן המפלגה הייתה צריכה ללכת כדי להחזיר מצביעים?

מה זה קשור?

עכשיו נחזור לעניין שלנו. יכול להיות שיתברר שהסקרים ניפחו את מצבה של מפלגת הרפורמה, בדומה למה שקרה למפלגת זהות של משה פייגלין בבחירות אפריל 2019 בישראל. האמת, למרות שזה לא התרחיש הכי סביר זה תרחיש שלא הייתי פוסל על הסף. בכל מקרה, נדמיין שהשמרנים עדיין יהיו מרוסקים, בהתאם למה שחזו הסקרים בימי ליז טראס, אבל רוב הבריחה של הקולות הייתה ללייבור ולליברל-דמוקרטים. במקרה כזה המסקנה תהיה ברורה: הפנייה לבייס ימני לא קיים הייתה טעות, וצריך לחזור למרכז. חתירה לקונצנזוס היא ב-DNA של המפלגה השמרנית, משהו שת’אצ’ר קצת ערערה, אבל עדיין קיים.

אבל בואו נניח שהסקרים צודקים, לפחות בכיוון. גם אם הרפורמה לא תעבור את השמרנים – בין השאר כי לאחרונה החלקים הבעייתיים בה מקבלים יותר אור – אבל שיעור הקולות שתקבל יעמוד על מספר דו-ספרתי של אחוזים, הדבר יכול להביא לריסוק של השמרנים. אז הרפורמה לא תכניס קולות, אבל השמרנים יצטרכו לשקם את עצמם גם במסגרת הקול הפופולרי. לאן פונים עכשיו? האם מנסים ללכת עוד יותר ימינה כדי להחזיר את מצביעי הרפורמה הביתה, אבל בכך מסתכנים באובדן המצביעים מהפלג המרכזי שלה, או שמנסים איכשהו למצוא דרך אמצע בין שני הפלגים? זו לא דילמה פשוטה.

ניסיון ההווה

אם נסתכל על מה שהשמרנים עשו לפני הבחירות, אפשר לקבל מושג כלשהו : אימוץ הפופוליזם של הרפורמה. במהלך המרוץ לראשות המפלגה השמרנית בקיץ 2022, כדי להחליף את בוריס ג’ונסון, רישי סונאק וליז טראס התחרו ביניהם מי ילך יותר ימינה. זו אמנם הייתה טראס שהלכה יותר למעוזות הפופוליסטיים, עם הבטחות חסרות כיסוי והליכה על הראש של התקשורת והממסד, אבל גם סונאק התנסה קצת ברטוריקה פופוליסטית. כך הוא דיבר על “עורכי דין שמאלניים” כמשרוקית כלבים, ונכנס לא מעט בקהילה הטרנסית.

אחרי הניסיון המר של טראס וכניסתו של סונאק במקומה, העניין לא נרגע. סונאק ניסה לקדם את תכנית רואנדה של בוריס ג’ונסון, שבעצמה הייתה ניסיון להתחנף לבייס הימני על רקע פרשת המסיבות. אחרי שבית המשפט העליון פסק שרואנדה אינה מדינה בטוחה למבקשי מקלט ולכן אסור לגרשם לשם, סונאק החליט לחוקק חוק שיקבע שרואנדה היא כן מדינה בטוחה כדי לעקוף את בתי המשפט, דבר שיצר לו משבר מול אירלנד. בנוסף, הוא איים לעזוב את האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR) – ארגון שרק רוסיה ובלרוס היו חברות בו והיום כבר לא – אם זה יפריע לו לשלוח מבקשי מקלט לרואנדה בהתאם לחוק שעבר. זאת בזמן שהוא מכנה את בית הדין שפועל מתוקף האמנה “בית משפט זר”, כדי להפחית בלגיטימציה שלו, למרות שמדובר בערובה לקיום הסכם יום שישי הטוב. הוא אפשר לסואלה ברוורמן להעביר חקיקה דרקונית בדלת האחורית.

כמובן, להציג רק את זה תהיה תמונה חלקית. בהרבה דברים סונאק ניסה להיות מאוד פרגמטי. כך למשל הוא חיכה עם הורדות מסים משמעותיות עד שהאינפלציה תהיה לפחות בקצב ירידה מספק. הוא הגיע להסכמות עם האיחוד האירופי, מתווה וינדזור, כדי לסתום את החורים בהסכם אליו הגיע בוריס ג’ונסון. זאת, במקום הגישה של בוריס ג’ונסון וליז טראס, שהייתה ללכת עם האיחוד ראש בראש ולהפוך את בריטניה למדינה שאי-אפשר לסמוך עליה שתכבד את ההסכמים עליהם היא חתומה.

אבל רגע

לא סיימנו. על פניו, לפי מה שהיה בממשלה היוצאת, נראה שהשמרנים ינסו למצוא את דרך האמצע. אבל כל מה שתיארתי נעשה כשהשמרנים היו בממשלה – כלומר, שולטים בסדר היום – וכשחזו שהקול הפופולרי למפלגת הרפורמה יעמוד על בערך 7%. מתחילת אוקטובר – ייתכן מאוד שעל רקע פרוץ המלחמה בעזה וההפגנות הפרו-פלסטיניות שהיא יוצרת בלונדון מדיי שבוע – התמיכה ברפורמה עלתה מאוד. עכשיו היא עומדת על 17%. במקרה כזה, האם יכול להיות שמי שיישארו במפלגה השמרנית יחליטו ללכת עוד יותר ימינה?

עניין נוסף הוא שבתחילת מערכת הבחירות הייתה תמיכה ברורה בקרב מצביעי שתי המפלגות, השמרנים והרפורמה, לאיחוד כוחות. אז בבחירות האלו זה כבר לא יקרה, אבל מה אם מפלגת הרפורמה תקבל מספיק קולות? מצד אחד, הרפורמה תהיה רחוקה מלהיות כוח פרלמנטרי שיצליח להתמודד לבד ולהחליף את השמרנים כל עוד הם בתמונה, ומנגד הם ייקחו לשמרנים מספיק קולות כדי להקשות עליהם לחזור לשלטון (בהנחה ששיעורי התמיכה יישארו כפי שהם עכשיו). האם אז אולי תישקל האפשרות לאיחוד? לא התרחיש שאני הייתי מהמר עליו, אבל תהיו בטוחים שיש במפלגה השמרנית מי שחושבים על האפשרות הזו. אבל הם לא יוכלו לשלב ידיים עם נייג’ל פרג’ בלי ללכת עוד יותר ימינה.

וכמובן, גם למפלגת הלייבור יהיו דילמות. למעשה, הסקרים מראים שמאז הכרזת הבחירות הלייבור במגמת ירידה חדה יותר מזו של השמרנים. כמובן, לשמרנים אין כל-כך לאן לרדת. אבל זה מראה שהלייבור בבעיה. העלייה בכוחם של הליברל-דמוקרטים והירוקים לא יכולים להסביר את כל הירידה, מה שמעלה את החשד שחלק ממי ששקלו להצביע ללייבור החליטו לעבור לרפורמה. האם במקרה כזה גם ללייבור כדי לפנות לימין הפופוליסטי? כנראה שלא, אבל זה כן עלול לגרום להם, בחישוב, להיזהר מפניות חדות מדי שמאלה.

חשיבות הקול הפופולרי

הקול הפופולרי לא קובע את הסידור הפרלמנטרי, אבל הוא כן חשוב. בסופו של דבר, למרות ההשקעה באזורים ספציפיים, המפלגות גם נלחמות על כל קול אפשרי. כשיותר מדי קולות בורחים למפלגה, היא צריכה להחזיר אותם איכשהו. כמובן, הכל במסגרת ההנחה שנייג’ל פרג’ יעמוד במילתו לא לברוח אחרי הבחירות האלו אלא להישאר ראש מפלגת הרפורמה בשנים הקרובות. זה למה קיר סטארמר לקח את הלייבור חזרה למרכז הפוליטי, אחרי כישלונו של האגף השמאלי בהנהגת ג’רמי קורבין להביא לניצחון.

אז כנראה שמפלגת הרפורמה לא תהיה כוח פרלמנטרי משמעותי בבחירות האלו. אבל היא משפיעה מאוד על השמרנים כבר כעת, עם קריצות פופוליסטיות בעייתיות במפלגת שלטון, וכנראה תשפיע עוד יותר אם ההתרסקות תהיה כואבת מדי, הפעם על מפלגת האופוזיציה העיקרית. אז למרות ששיטת הבחירות משאירה את הפופוליסטים מחוץ לפרלמנט, היא לא משאירה את הפופוליזם מחוצה לו, ולא כדאי לזלזל בעלייה שלו במסגרת הקול הפופולרי. ואם אתם לא מאמינים לי, תגידו איך עבד להתעלם מהעלייה המסחררת של UKIP ב-2015 בגלל שהיא קיבלה רק מושב אחד, כששנה אחרי זה הציבור הלך להצביע על הברקזיט.