העמדה של דייב

ניתוח: כשדייוויד קמרון עזב את דאונינג 10 ב-2016 הוא תואר כאחד מראשי הממשלה הבריטיים האוהדים ביותר שישראל הייתה יכולה לבקש לעצמה. כשהוא נכנס במפתיע ב-2023 למשרד החוץ, הדבר נראה כמו בשורות עבור ישראל, שרק החלה את החודש השני במלחמת חרבות ברזל. אבל כעת נראה שקמרון הרבה יותר צונן כלפי ישראל. הוא לוחץ על ישראל לספק יותר סיוע הומניטרי לרצועה, מעלה שוב ושוב את האפשרות שהיא עוברת על החוק הבינלאומי, הציע להכיר במדינה פלסטינית עוד בטרם הגעה להסכם של ממש, וכמובן איים בחדרים סגורים באמברגו על ישראל. אבל העמדה של קמרון מעט יותר מורכבת מכך, ונראה שהוא מתפתל סביב העמדות האלו. אבל נראה שהוא בכל זאת שינה את הטון מאז ימיו כראש הממשלה. למה? בעיקר אינטרסים אישיים. ונשאלת גם השאלה: כמה רחוק רישי סונאק ייתן לו ללכת? | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10

כשהלורד דייוויד קמרון מונה לשר החוץ בנובמבר – למרות הכעס הישראלי (שלדעתי לא מוצדק) על רישי סונאק בשל פיטוריה של סואלה ברוורמן מתפקיד שרת הפנים – היה נראה שלפחות בזירת החוץ יש למדינת ישראל חדשות טובות. כהונתו של קמרון כראש ממשלה הייתה ברובה אוהדת את ישראל, בכל זאת. למעשה, אני טענתי שהשילוב של השניים הוא חדשות טובות למאמץ המלחמתי של ישראל: במשחק הכיסאות הפרו-ישראלי, עדיף קמרון הפחות שנוי במחלוקת מאשר ברוורמן הכאוטית. אבל נראה שקמרון צונן יותר כלפי ישראל כשר החוץ מאשר כראש הממשלה. הוא לא אנטי-ישראלי, אבל עושה רושם שהוא רוצה לסיים את המלחמה הזו ומהר. בפוסט הזה אנסה להסביר מה העמדה שלו, למה נראה שיש מרחק בין קמרון של היום לקמרון של לפני עשור, ומה פירוש הפער בינו לבין סונאק.

לפני כן אבהיר: אני לא מתכוון להשתמש נגד קמרון במונח “אנטי-ישראלי”. זה נשמר למי שמעוניינים לראות את ישראל מפסיקה להתקיים או לחלופין מאשים אותה בכל עוולות העולם. הבעת עמדה שלא נוחה לישראל אינה בהכרח אנטי-ישראלית, כפי שהפעלת הלחץ האמריקאית על בריטניה וצרפת להפסיק עם השטויות בסואץ בשנות החמישים לא הייתה אנטי-בריטית. קמרון אכן מעלה עמדות לא נוחות לישראל, ומותר לטעון שהוא מגזים בכך, אבל זה לא הופך אותו לאנטי-ישראלי.

ראש הממשלה קמרון

לפני הכל, תזכורת לגבי עמדתו של קמרון כלפי ישראל כשהיה ראש הממשלה. הכהונה של קמרון ב-2010 התחילה בקולות חריקה. באותו חודש בו נכנס לתפקיד התקיים משט המרמרה הזכור לרע, ואז קמרון דווקא לקח עמדה ביקורתית נגד ישראל. הוא תיאר את עזה כ”כלא פתוח” ודרש את הסרת המצור עליה. השגריר בלונדון דאז רון פרושאור טען שהסוהרים של העזתים הם חמאס, אבל קמרון סירב לחזור בו.

אבל במהלך שש שנות כהונתו הוא שינה כיוון, וב-2015 תואר כאחד מראשי הממשלה הכי אוהדי ישראל בהיסטוריה. במהלך צוק איתן ב-2014, הוא סירב לדרישת שותפיו הליברל-דמוקרטים לקואליציה, ולא גינה את צה”ל. ב-2015 הוא אף הוזמן לנאום בכנסת, בו סיפר שיש לו גם קצת שורשים יהודיים. לפי מה שהעיתונאי אנשיל פפר העיד באותה עת, הייתה לו ראייה דומה לזו של נתניהו לגבי המזרח התיכון.

בנוסף, מספר ימים לאחר טבח ה-7 באוקטובר, כשממדי הזוועות התחילו להתבהר, קמרון הביע ברשתות החברתיות תמיכה בישראל. לכן, לא מפליא שמינויו לשר החוץ נראה כמו חדשות משמחות למאמץ המלחמתי בישראל.

המינוי של קמרון

חשוב גם לדבר על המינוי עצמו. המינוי, אזכיר, תפס את כולם בהפתעה. העיתונאים לא ראו את זה מגיע. ובעצם, למה שיראו? מעבר לזה שבממשלה הצליחו, לשם שינוי, למדר את העניין ולמנוע הדלפות, קמרון עשה פה למעשה גם קאמבק מפואר. הוא הרי פרש ב-2016 בעקבות משאל העם על הברקזיט, יותר משבע שנים לפני המינוי הזה, ומאז גם לא נראה בפרלמנט. הדבר הביא לכך שהיה צורך לתת לו גם מינוי לבית הלורדים, כדי לעמוד במוסכמה שחברי הממשלה הם חברים באחד משני בתי המחוקקים. הפעם האחרונה בה לורד שימש כשר החוץ הייתה ב-1982, אז הלורד פיטר קרינגטון התפטר בצל הפלישה הארגנטינאית לפוקלנד.

הדבר נראה כמו ראיה לכך שסונאק לא יכול למצוא בעלי ברית בקרב חברי הפרלמנט של מפלגתו שיוכל למלא את התפקיד, ושלכן נאלץ לקרוא לקמרון לחזור מהגלות הפוליטית שגזר על עצמו. בנוסף, כפי שכבר הוסבר כאן בעבר, יש כדורים שאפשר לירות רק פעם אחת, ואחד מהם הוא פיטורי שרים. קמרון הוצנח לתפקיד השר השני בחשיבותו בממשלה הבריטית (לאחר שר האוצר), והוא מכהן בו פחות מחצי שנה. אם סונאק ירצה לפטר את קמרון בכזו מהירות, הדבר בעיקר יראה ששיקול הדעת שלו לגבי המשרות הכי בכירות לוקה בחסר. שני הדברים האלו יחד – חומר אנושי בעייתי בקרב חברי הפרלמנט השמרנים והסמיכות למינוי – מביאים לכך שהאפשרות להזיזו מוגבלת מאוד, ולכן יש לו יותר חופש פעולה. בנוסף על כך, נראה שסונאק מעדיף להתעסק בענייני פנים, ומעדיף לתת לקמרון יד חופשית יחסית.

עם זאת, כן צריך לקחת את הדברים בפרופורציה: בעשורים האחרונים מעמדו של שר החוץ בתוך הממשלה נמצא בירידה. זאת על רקע שיפור הטכנולוגיות והקלות בה ראשי הממשלה יכולים לדלג בין מדינות בעולם, מה שמאפשר להם להוביל מדיניות חוץ בעצמם. לכן, גם אם קמרון זוכה לחופש פעולה, זה עדיין נעשה בגבולות גזרה.

עמדת קמרון בתחילה

כאמור, עם פרוץ המלחמה קמרון הביע תמיכה בישראל. בשבועות הראשונים שלו בתפקיד החדש גם היה נראה שהוא תומך במאמץ המלחמתי. בדצמבר הוא פרסם בטיימס מאמר משותף יחד עם שרת החוץ הגרמנית אנאלנה ברבוק, לפיו יש צורך ב”הפסקת אש בת קיימא”. השניים הסבירו שאם רוצים שהפסקת המלחמה תהיה לדורות, הרי שצריך קודם כל שחמאס צריך להניח את נשקו. לכן, הקריאות להפסקת אש מידית אולי יכולות להיות מובנות, אבל לא ישימות בשלב הזה. זו הייתה למעשה דרך לפסוח על שתי הסעיפים: מצד אחד הבעת עמדה בעד סיום המלחמה ולרצות את דרישות המפגינים בערי בריטניה לטובת הפסקת אש, ומצד שני להבהיר שבשלב הזה עליה להימשך ובכך לתת גב לישראל. כל זאת, לצד תמיכה בהפוגות הומניטריות, לטובת מניעת משבר הומניטרי חריף ברצועה.

עמדה דומה היה אפשר לראות מצד קמרון בדיון בבית הלורדים בינואר. רוב השאלות שם היו על העברת הסיוע ההומניטרי לתוך עזה, דבר שקמרון הראה בו תמיכה. הוא אמר שיש צורך בהגדלת היקף הסיוע ההומניטרי, ולאפשר לאנשי או”ם בתוך הרצועה לקחת חלק בהעברתו, ואמר שהוא לוחץ על ישראל בעניין. כמו כן, הוא אמר שיש צורת בהפוגה הומניטרית מידית. אבל הוא גם חזר על העמדה שעם כל הכבוד לרצון בהפסקת אש מידית, מי שיכול להביא לאחת זה חמאס, אם יניח את נשקו וישחרר את החטופים.

העמדה לגבי הסיוע ההומניטרי, חשוב להגיד, אולי לא נוחה לממשלת ישראל אבל היא לא אנטי-ישראלית. היא למעשה עמדת הקונצנזוס הבריטית, וגם קולות פרו-ישראלים בולטים (לדוגמה, הלורד דייוויד וולפסון) הביעו בה תמיכה. זה נכון שהרבה מהסיוע הזה מגיע בסופו של דבר לאנשי חמאס, אבל הרעיון שהמנהיגים יסכימו להרעבת שני מיליון איש הוא מופרך. ייתכן מאוד שהם מסכימים לזה במקומות אחרים, וזה אכן אומר דבר או שניים על מוסר, אבל עצם ההתעקשות על סיוע הומניטרי היא לא אנטי-ישראלית בפני עצמה. אבל קמרון, כפי שיהיה ניתן לראות בהמשך, הפך אותה לנקודת מחלוקת עם ישראל.

המדינה הפלסטינית

זמן לא רב לאחר אותו דיון, קמרון הטיל פצצה: בריטניה עשויה להכיר במדינה פלסטינית עוד בטרם הגעה להסכם בין ישראל לפלסטינים בנושא הזה. זאת כדי לתת לפלסטינים “אופק פוליטי ש[…]הולכת להיות התקדמות בלתי הפיכה לעבר מדינה פלסטינית”. הוא אמר גם שבריטניה ובעלות בריתה צריכות להתחיל לחשוב איך מדינה כזו תיראה.

זו כבר באמת עמדה שהולכת הרבה יותר ראש בראש מול ממשלת ישראל, וכדאי לפרק אותה. ראשית, יומיים לאחר מכן פורסם שמחלקת המדינה האמריקאית בוחנת גם את האפשרות הזו, ובהתחשב בשיתוף הפעולה הפורה בין בריטניה לארצות הברית, כנראה שהעניין היה מתואם מאוד עם מזכיר המדינה אנת’וני בלינקן. שנית, הכרה במדינה שהשטח שלה לא ברור הוא עניין לא פשוט. גיבוש הסכמה של המערב על כך ייקח זמן. עד אז השמרנים צפויים להפסיד בבחירות וקמרון יהיה לורד מן המניין שלא צריך לעמוד מאחורי הדברים האלו. אז מה אכפת לו להבטיח דברים? שלישית, הדברים נאמרו לאחר שיחה של קמרון עם בנימין נתניהו, בה האחרון הביע התנגדות לפתרון שתי המדינות, שנהנה מקונצנזוס בבריטניה. כישראל מביעה תמיכה ריקה אפשר להוציא את הפלסטינים הסרבנים, אבל כשהתנגדות היא העמדה הרשמית, יכול להיות שלבריטים זה יותר מדי.

אבל קמרון הפך את העמדה הזו לדיי חסרת תוכן. מספר ימים לאחר מכן הוא ביקר בלבנון (אז אמר שיש צורך להביא לעליית חזבאללה צפונה ושאבטחת הגבול תהיה בידי צבא לבנון) ונשאל על העניין. הוא הסביר שהכרה במדינה פלסטינית לא תיעשה בתחילת התהליך המדינה, אלא שפשוט היא לא חייבת לחכות לסופו. במילים אחרות, הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית תקרה ב-35 במאי.

שווה לציין שלצד זה הוא אמר שיש תקווה שהפוגה הומניטרית תוכל להפוך להפסקת אש בת קיימא, אבל שהדבר יחייב כמה דברים ובראשם יציאת ראשי חמאס לגלות, שכן לא ניתן להשלים עם הישארות חמאס בשלטון והפסקת הטרור. עמדה דומה הוא השמיע כשבוע וחצי לאחר מכן בבית הלורדים.

הסנקציות

בתחילת פברואר קמרון בישר: “היום הודעתי על סנקציות על יחידים המעורבים המעורבים בהפרות רציניות של זכויות אדם בגדה המערבית. בריטניה ברורה: אנחנו נדרוש דין ממי שפוגעים באפשרות לשלום”. למרות שקמרון לא אמר מי היו אותם בודדים, כל מי שקרא חדשות באותו יום ידע: מדובר במתנחלים מסוימים.

Today I announced sanctions on individuals involved in serious human rights abuses in the West Bank.

The UK is clear: we will hold to account those who undermine prospects for peace.

— David Cameron (@David_Cameron) February 12, 2024

בעניין הזה כדאי לזכור כמה דברים: ראשית, הבריטים אף פעם לא היו בקטע של ההתנחלויות. גם תחת ראש הממשלה בוריס ג’ונסון, שנחשב לאוהד ישראל גדול, יצאו גינויים להתנחלויות. שנית, ההודעה הזו הגיעה לא הרבה אחרי שנשיא ארצות הברית ג’ו ביידן חתם על צו נשיאותי עם סנקציות דומות. כלומר, שוב, מדובר כנראה בפעולה שמתואמת עם האמריקאים. שלישית, ואת זה אני כותב עם סייג, הבריטים מטילים סנקציות גם על פלסטינים שונים. הסייג שלי הוא שאני לא מתמצא במדיניות סנקציות, ולכן אני לא יודע מה בדיוק מנחה את השיקולים הבריטיים בבחירת הנתונים לסנקציות בכל אחד מהצדדים. לכן ייתכן שבראייה כוללת עדיין יש משהו לא הוגן בהחלטה הבריטית שאני לא מודע אליו, אבל עדיין ראוי לזכור שיש גם פלסטינים שחוטפים את אותה נחת זרוע (ואני לא יודע למה הן לא יותר גורפות).

החוק הבינלאומי ואמברגו נשק

עניין שבאמת הראה גישה צוננת מצד קמרון הוא נושא החוק הבינלאומי. באמצע ינואר הוא אמר בוועדת החוץ של בית הנבחרים שהוא “מודאג” מהאפשרות שישראל הפרה את החוק הבינלאומי. לכן, הוא הסביר, הוא נמצא בהתייעצות תמידית עם גורמים משפטיים. בפברואר הוא כבר החריף את הטון, ואמר בבית הלורדים שישראל מפרה את החוק הבינלאומי אם היא לא מאפשרת למספיק סיוע הומניטרי להיכנס לשטחה. בהקשר הזה (אך באירוע אחר), קמרון ביקר את ישראל וטען שהיא לא מאפשרת למספיק סיוע להיכנס לרצועה. הוא גם ניצל את פגישתו עם בני גנץ כדי לערוך איתו שיחה “קשה אך הכרחית”, לדבריו, כדי לשים דגש על נושא הסיוע לרצועה. בדיון אחר, בתחילת מרץ, הוא אמר שמבחינת ממשלת בריטניה ישראל היא כוח כובש ברצועה ומשום כך חלות עליה חובות בהתאם לחוק הבינלאומי.

מצד שני, אנחנו לא יודעים מהי חוות הדעת המשפטית שקמרון מקבל בעניין. דייוויד לאמי, מקבילו בממשלת הצללים, דרש ממנו באופן חריג לפרסם אותה (הנוהג הוא שחוות הדעת המשפטיות של משרדי הממשלה לא מתפרסמת), אך כרגע לא ברור כלל שזה יקרה. אם היא תפורסם ותסבור שישראל מפרה את החוק הבינלאומי, הרי שבריטניה תצטרך להפסיק עם מכירת הנשק לישראל. בינתיים הסברה היא שקמרון ישים גבול אם ישראל תצא למבצע ברפיח לפני שיימצא פתרון לאוכלוסייה האזרחית בעיר. יצוין שקמרון נמצא כבר כעת תחת לחץ להפסיק את מכירת הנשק לישראל, עם עצומה עליה חתמו 135 מחוקקים בריטים, כולל שתי שמרניות מבית הלורדים.

כמובן, אי-אפשר להתעלם מהפרסומים לפיהם קמרון איים על גורמים ישראליים באמברגו כזה אם מחבלי חמאס שכלואים בישראל לא יזכו לביקורים של הצלב האדום. זאת לאחר פרסומים שבממשלה שוקלים אמברגו כזה במקרה של תקיפה ברפיח.

מועצת הביטחון

וכמובן, אי-אפשר בלי התייחסות למה שקרה השבוע במועצת הביטחון של האו”ם. שם, בריטניה הצביעה בעד החלטה שקראה להפסקת אש לתקופת הרמדאן ולשחרור החטופים, מבלי לקשור בין הדרישות באופן מפורש. זאת בניגוד להרבה הצבעות קודמות בעניין הלחימה בעזה, בהן בריטניה העדיפה להימנע. שגרירת בריטניה באו”ם, ברברה וודוורד, אמרה שהציפייה היא שההחלטה תיושם “באופן מידי”.

קמרון עצמו צייץ על כך: “בריטניה קראה במשך זמן רב להפוגה הומניטרית שתוביל להפסקת אש בת-קיימא בלי חזרה להרס, לחימה ואובדן חיי אדם, כדרך הבטוחה ביותר להוציא את החטופים החוצה ולהכניס סיוע פנימה. מועצת הביטחון של האו”ם הצביעה הרגע בעד קידום המטרה הזו”. יצוין שמספר ימים לפני ההצבעה הוא חזר על זה שהפסקת אש קבועה תצטרך לכלול את יציאת מנהיגי חמאס מהרצועה, אבל כבר שם את הדגש על כך שיש צורך בהפוגה הומניטרית, שבתורה תוכל להוביל להפסקת אש קבועה ולשחרור החטופים.

The UK has long been calling for an immediate humanitarian pause leading to a sustainable ceasefire without a return to destruction, fighting and loss of life, as the fastest way to get hostages out and aid in.

The @UN Security Council has just voted to advance that goal.

— David Cameron (@David_Cameron) March 25, 2024

סיכום ביניים: התפתלות

צריך שוב להגיד שקמרון אמנם מראה פה קו נוקשה מול ישראל, אבל הוא לא אנטי-ישראלי של ממש. לא תראו אותו מצטרף לאנשי “מהנהר ועד הים”. וגם, שוב, הדרישה להכנסת סיוע הומניטרי היא לא אנטי-ישראלית בפני עצמה. אפשר לטעון שהיא פוגעת במאמץ המלחמתי. אפשר לטעון שרק מישראל דורשים דברים כאלו. אפשר לטעון שהאחריות למצב היא על חמאס. אבל עצם הרצון למנוע מצב של רעב ומחלות בקרב אוכלוסייה אזרחית הוא לא אנטי-ישראלי בפני עצמו.

אבל העמדה שלו בהחלט לא נוחה למאמץ המלחמתי של ישראל, בטח אם נשווה את זה לתקופתו כראש הממשלה. אבל מעל כל זה בעיקר נראה שהוא מתפתל. התוצאה של זה מבחינת ממשלת ישראל היא אותה תוצאה, אבל אם מסתכלים על הרטוריקה של קמרון ניתן לראות שהוא מרגיש מאוד לא נוח בתוך העמדה בה הוא נמצא, ומנסה להשתמש בכל מיני תרגילים רטוריים שמצד אחד יראו כמה הוא דואג לפלסטינים אבל מצד שני שהוא דואג לישראל. ואני לא מדבר על הגישה של השמאל הישראלי או של קיר סטארמר, לפיה ניתן לדאוג לאינטרסים של שני העמים. התנגדות להתנחלויות, כפי שהוזכר קודם, היא בגדר קונצנזוס בבריטניה, כולל בימין.

לא, כשמקשיבים לדברים של קמרון, נראה שהוא החליט להשתמש במקל גדול נגד ממשלת ישראל, אבל שלא נוח לו עם זה. בגלל זה הוא קורא להפסקת אש קבועה במהירות האפשרית, אבל גם מבהיר שחמאס צריך להסתלק בשבילה. בגלל זה הוא מציע שהוא יכיר במדינה פלסטינית, אבל אז מתפתל ומסביר שלא עכשיו, אלא במועד לא ידוע באמצע המשא ומתן. בגלל זה הוא מזהיר שישראל אולי מפרה את החוק הבינלאומי, אבל לא קובע באופן נחרץ שזה מה שהיא עשתה. את האיומים שלו באי-מכירת נשק לישראל הוא משאיר לחדרים סגורים, מה שעשוי לחסוך לו את הצורך לעמוד מאחורי הדברים מול הציבור הבריטי. במילים אחרות, קמרון שינה גישה, אבל נראה שלא כיף לו עם זה.

הסיבות למהפך

זה מוביל לשאלה: מה גרם לקמרון לשנות גישה? חלק מזה, מן הסתם, הוא באדיבות התנהגותה של ממשלת ישראל עצמה. אבל יש גם פן אישי. טובי הֵלְם מהאובזרוור (ותודה לאסף אוני על ההפניה) הציע שקמרון מחפש מורשת חדשה. חברים של קמרון אמרו להלם שקמרון לא רוצה להיזכר בתור מי שהוביל לסאגת הברקזיט, ולכן מראש רצה את תפקיד שר החוץ. שם הוא מנסה ליצור סיבה חדשה לזכור אותו, וייתכן שמדובר בהשגת הסדר חדש למזרח התיכון. לפי הלם, הגישה הזו הופכת אותו לאהוד יותר במשרד החוץ וגם בחלקים מסוימים של הציבור. לפי הגישה הזו, קמרון פשוט החליט להתאים את עצמו לבון-טון של ה-BBC והגארדיאן. בגלל שבכל זאת בלבו הוא כן פרו-ישראלי, הוא מתפתל.

סיבה אפשרית אחרת היא תיאום עם האמריקאים. זה לבטח המצב עם הסנקציות, ההתנגדות למבצע ברפיח ובסבירות גבוהה גם סיפור ההכרה במדינה הפלסטינית. אבל כפי שהראה ריצ’רד הול באינדיפנדנט, תחת קמרון הגישות הבריטית והאמריקאית מתחילות להתרחק זו מזו. כלומר, קמרון כן מנהל קו שלפחות בחלקו עצמאי מזה האמריקאי, באופן שנוקשה יותר כלפי ישראל.

אני רוצה להציע הסבר נוסף. אבהיר מראש שטרם ראיתי ראיית זהב, כך שמדובר בהנחה מושכלת, אבל היא מבוססת על אינדיקציות. קמרון הוא, נו, קצת נכלולי. כשהיה מחוץ למערכת הפוליטית נחשף שהוא עקף את הצינורות המקובלים כדי לעשות לובינג מול שרים בממשלה, שעד לא מזמן היו הקולגות שלו. בנוסף, אחרי שמונה לשר החוץ הרבה מאוד גבות החלו להתרומם בשל היותו מושקע בסין ובחברות בשליטתה, לא פעם תוך כדי שהוא מפר את כללי הפרוטוקול. בנוסף, טרם הגעתו למשרד החוץ, קמרון השקיע לא מעט מזמנו בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות. מה שאני מנסה לומר זה שיכול להיות מאוד שלקמרון יש אינטרס פיננסי באחת ממדינות המפרץ, ושמשתלם לו ברמת הארנק להראות קו קשוח יותר נגד ישראל. טרם פורסמה ידיעה שמראה קשר כזה, כך שכרגע מדובר בחיבור של הנקודות. פשוט, במקרה של קמרון זה חיבור שלא ניתן לשלול על הסף.

מה מכאן?

קצת קשה לדעת כמה רחוק קמרון ייקח את מדיניות החוץ הבריטית כלפי המתרחש בעזה. מצד אחד, כאמור, סונאק פחות עוסק במדיניות החוץ וקמרון קיבל עצמאות גדולה. כמו כן, יהיה עבור סונאק בעייתי לפטר אותו. מצד שני, יש גבול כמה סונאק יוכל לתת לקמרון ללכת. הוא עצמו שבוי בידי האגף הימני של המפלגה, וכבר מוקדם יותר החודש חברי פרלמנט שמרנים יצאו נגד התנהלותו של קמרון בנושא הישראלי, בטענה שהוא דורש דין וחשבון רק מצד אחד. שמרנים ביקרו גם את הצבעתה של בריטניה במועצת הביטחון. בקיצור, ייתכן מאוד שהנושא הישראלי יהפוך לעוד נושא בו סונאק יצטרך להתמודד עם לחץ מצד האגף הימני במפלגתו, ולפיכך לפעול בעצמו.

בנוסף, אם יהיה אמברגו נשק בריטי על ישראל, התקשורת תשאל על כך גם את סונאק. במסגרת האחריות המשותפת, הוא צריך לתת גיבוי פומבי למדיניות שמבצעים שרי ממשלתו. כלומר, קמרון גורר איתו גם את סונאק. האם סונאק מעוניין בכך? בהתחשב בכך שבקרב האלקטורט השמרני יש יותר שחושבים שהפעולות הצבאיות של ישראל מאז אוקטובר מוצדקות מאשר כאלו שחושבים שלא, כנראה שזה לא ישתלם לו. וזה עוד לפני שמדברים על כך שסונאק בלחץ בגלל התחזקות מפלגת הרפורמה, שסביר להניח שמצביעיה יהיו יותר פרו-ישראלים. עם כל הכבוד למצביעים פוטנציאליים ממפלגות אחרות, הם בשלב שהם לא יצביעו לשמרנים גם תמורת תשלום.

לכן, יכול להיות מאוד שסונאק באיזשהו שלב יצטרך לשים לקמרון ברקס. הוא יכול לסבול הצבעות לא אכיפות באו”ם, הוא יכול לסבול ביקורת נגד הממשלה הישראלית, אבל אמברגו הוא כבר צעד אופרטיבי של ממש. ממש לא בטוח שהוא ירצה לנקוט בו. שוב, ברקס הוא אפשרות אחת, וייתכן שהיא לא תתממש. אבל כדאי לזכור שהתמונה הבריטית קצת יותר מורכבת משיקול הדעת של דייוויד קמרון לבדו. איך זה יבוא לידי ביטוי בשטח? כבר נצטרך לחכות ולראות.