אירלנד נ’ בריטניה: ממשלת אירלנד החליטה להגיש קובלנה נגד בריטניה לבית הדין האירופי לזכויות אדם. הסיבה: חוק בריטי שמעניק חנינה לחיילים בריטים ששירתו בצפון אירלנד בתקופת “הצרות” וחשודים בפשעים, בתנאי שיספקו מידע רלוונטי, ועל הדרך גם לטרוריסטים צפון אירים מהתקופה שיעשו את אותו הדבר. הטענה נגד החוק היא שהוא נוגד את האמנה האירופית לזכויות אדם בה בריטניה חברה, ובשל כך גם את הסכם יום שישי הטוב. בנוסף, אירלנד טוענת להפרה בריטית של הסכם סטורמונט מ-2014 שדורש החלטות משותפות של שתי הממשלות בנושאים הנוגעים מסוימים הנוגעים לצפון אירלנד. ממשלת בריטניה מצדה טוענת שאירלנד לא בדיוק עשתה את המתבקש כדי להביא טרוריסטים צפון אירים לצדק, ומתעקשת להגן על החוק. מבלי להיכנס לשאלה איך המשפט יסתיים, דבר אחד ברור: המעמד של בריטניה כמי שמכבדת את התחייבויותיה הבינלאומיות הולך ונשחק, ובאשמתה | בתמונה: רישי סונאק עם הטישך (ראש ממשלת אירלנד) ליאו ורדקר (צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10)
היחסים בין בריטניה לאירלנד תמיד היו מורכבים. הכיבוש של השנייה על-ידי הראשונה; יצירת אירלנד העצמאית תוך השארת צפון אירלנד בידיים בריטיות; תקופת “הצרות” בצפון אירלנד; הסכם יום שישי הטוב שיצר גם מנגנון של סיי אירי על המתרחש בצפון והאפשרות שבעתיד האי כולו יאוחד תחת הרפובליקה; הברקזיט שיצר שאלות לגבי הגבול בין הרפובליקה לצפון אירלנד – כל אלו הם בקושי תקציר ראוי ליחסים הלא פשוטים האלו. השבוע המורכבות של היחסים הזו שוב צפה, לאחר שאירלנד הגישה קובלנה נגד בריטניה לבית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR), בגלל חקיקה בריטית שלפי האירים מפרה את אחד ההסכמים בין המדינות. את בריטניה זה תופס בתוך מגמה גדולה יותר שהיא עוברת.
קצת רקע
כדי להסביר מה קרה, יש צורך להקדים ולחזור קצת אחורה. ממש בקצרה, בשנות השבעים עד התשעים של המאה הקודמת צפון אירלנד דיממה בעקבות מה שזכה לכינוי האנדרסטייטמנט “הצרות”. ה-IRA (הצבא האירי הרפובליקני), ארגון של רפובליקנים קתולים שמעוניינים באיחוד האי האירי תחת הרפובליקה האירית, השתמש במתודות של טרור כדי לקדם את מטרותיו. מצד שני, היו גם יוניוניסטים פרוטסטנטים, שמעוניינים בהשארת צפון אירלנד תחת הממלכה המאוחדת, שהשתמשו במתודות אלימות נגד קתולים (אם כי בקנה מידה קטן משמעותית מזה של ה-IRA). חיילים בריטים נשלחו לצפון אירלנד כדי לשמור שם על הסדר, וגם הם לעתים ביצעו פשעים נגד אזרחים, כשהמפורסם בהם הוא יום הראשון העקוב מדם (בלאדי סאנדיי).
מאז נחתם הסכם יום שישי הטוב נחתם ב-1998 והביא שקט. אבל 25 שנים אחרי שהעסק נגמר, ועדיין היה ניתן לחקור אנשים שהשתתפו במאורעות האלימים של “הצרות”, בין אם מדובר במעשי טרור ובין אם בחיילים שפגעו באזרחים, וחקירות ומשפטים אכן נערכו. הדבר נעשה כחלק ממה שנקרא “צדק מעברי”, שאמור לספק למשפחות של אנשים שנרצחו תחושה של מיצוי הדין. באי הבריטי רבים זעמו על הרעיון שחיילים שנשלחו להגן על הציבור נחקרים עשורים אחרי המעשים והיו מי שדרשו חנינה גורפת לכולם. אבל ב-2019 ראשת הממשלה דאז ת’רזה מיי הסבירה שחנינה לחיילים תדרוש גם חנינה לטרוריסטים, ושלכך היא לא מוכנה. אבל אז הגיע בוריס ג’ונסון, וממשלתו החליטה בכל זאת לחנון את כולם. היא הגישה הצעת חוק שתסיים שימוש בדין הפלילי לעשיית הצדק, ובמקום זה השקעה בפרויקטים שינציחו את מורשת “הצרות”.
ממש לא כולם אהבו את זה: הן המפלגות היוניוניסטיות והם הלאומניות הביעו התנגדות למהלך, בעיקר בגלל רצון לראות אנשים של הצד השני יושבים בכלא. בנוסף, הסכם סטורמונט מ-2014 נותן מעמד שווה לבריטניה ואירלנד מעמד שווה בסוגיות שונות בנוגע לצפון אירלנד, ולכן הממשלה האירית הביעה התנגדות למהלך חד-צדדי בנושא. וגם, לא בטוח שהדבר עומד באמנה האירופית לזכויות אדם שבריטניה חתומה עליה, בגלל הדרישה למיצוי הליכים במקרה של מוות לא טבעי.
למה אירלנד תבעה?
נחשו מה? בריטניה עשתה מהלך חד-צדדי בנושא. בספטמבר האחרון הצעת החוק סיימה את כל הליכי החקיקה והפכה לחוק בריטי. הוא קובע מתן חנינה לכל המעורבים שישתפו פעולה עם נציבות מיוחדת שנמצאת בימים אלו בהקמה, שמטרתה מסירת מידע למשפחות של אנשים שאיבדו את חייהם בתקופת “הצרות”. פירוש הדבר, עבור הרבה מהמשפחות, הוא מוכנות להתפשר על הצדק לטובת קבלת האמת, ולא כולן מעוניינות בכך.
ממשלת אירלנד ממש לא אהבה את זה והשבוע (ד’) הגישה קובלנה ל-ECHR. הבסיס החוקי לעתירה הוא הסתירה של החוק את האמנה האירופית לזכויות אדם. אבל למרות שצוין שהמהלך נעשה בלב כבד, הטנטשה (סגן ראש ממשלת אירלנד) מיהאל מרטין ציין את הסיבה בגללה הוחלט לעתור מלכתחילה: “ההחלטה של ממשלת בריטניה לא לפעול בהתאם להסכם סטורמונט מ-2014 ובמקום זה לחוקק באופן חד-צדדי […] הסירה את האפשרות הפוליטית, והשאירה לנו רק את המסלול המשפטי”. או במילים אחרות, מרטין טוען שאחרי שבריטניה לא ממש דיברה איתה בנושא, אירלנד לא מתכוונת לדבר עם בריטניה ואם יש לה בעיה עם זה היא יכולה ליצור קשר עם עורך הדין שלה.
חשוב להבהיר שלמרות שלאירים יש הרבה טינה נגד בריטניה בגלל המשקעים ההיסטוריים, זה לא צעד שנעשה בקלות ראש. הפעם הקודמת בה היא לקחה את בריטניה ל-ECHR הייתה ב-1971, סביב סוגיית עינויי אסירים בצפון אירלנד. זה דיי מזמן, ומראה שהאירים לא מחפשים כל תירוץ לתבוע את בריטניה. עוד דבר שכדאי לדעת כאן זה שהאמנה האירופית לזכויות אדם היא ערובה לקיום הסכם יום שישי הטוב. זה אומר שאם יימצא שהחוק הזה אכן מפר את האמנה, פירוש הדבר הוא גם הפרת הסכם יום שישי הטוב. יחד עם ההפרה לכאורה של הסכם סטורמונט, זה כבר באמת לא ייראה טוב עבור בריטניה.
התגובה הבריטית
שר צפון אירלנד כריס היטון-האריס הוציא הצהרה רשמית בתגובה להחלטה האירית. אם לסכם, היה מדובר בהשלכת האשמות נגד ממשלת אירלנד. ראשית, הדבר נעשה בתזמון בעייתי, שכן נעשים מאמצים קדחתניים להחזיר לתפקוד את מוסדות השלטון של צפון אירלנד, שמשותקים כבר קרוב לשנתיים. השיתוק הזה, יש לציין, הוא תוצר של הברקזיט והאופן בו הוסכם עם האיחוד האירופי ליישם אותו, שני מהלכים שהובילה ממשלת בריטניה. שנית, בריטניה דחקה בממשלת אירלנד לשתף פעולה עם הנציבות החדשה כדי לראות איך היא יכולה לקחת חלקה בעבודתה. הטיעון הזה הוא, במחילה, בולשיט: ממשלת אירלנד הביעה התנגדות לכל המהלך, למה שתרצה לקחת בו חלק? שלישית, וזה טיעון כבר יותר רציני, מעולם לא הוסכם על אופן היישום של הסכם סטורמונט. רביעית, וזה כנראה הטיעון החזק ביותר, הממשלה האירית לא ביצעה שום חקירה בתחומיה נגד מעורבים במאורעות “הצרות”. את דבריו היטון-האריס סיכם בכך שבריטניה מתכוונת להתמודד עם העתירה נגדה ומקווה להמשך שיתוף הפעולה עם הרפובליקה בנוגע לצפון אירלנד.
הלורד ג’ונת’ן קיין, שר זוטר במשרד צפון אירלנד, היה קצת פחות מנומס והזהיר שהוא לא יכול לשלול את האפשרות שלקובלנה הזו יהיו השלכות על היחסים בין בריטניה לאירלנד, שכוללים גם קבלת החלטות משותפות על חלק מהניהול של צפון אירלנד. קיין כמובן מנסה להזהיר שמי שפוגעת ביחסים בין שתי המדינות היא לא חלילה המדינה שביצעה את הברקזיט ובדרכה החוצה ניסתה לדרוס כל מחויבות בינלאומית שלה, אלא דווקא אירלנד. עכשיו, כמובן, ניתן לטעון שאירלנד לא בדיוק תורמת למצב העדין הזה, והיטון-האריס העלה טענות כבדות משקל. ועדיין, קשה לא לתהות איך לקיין אין כאבי גב מגודל הדבשת.
לאן מכאן?
אני לא הולך להגיד שאירלנד היא בהכרח המדינה הטובה כאן. יש הרבה ביקורת שניתן להעביר על תפקודה בהשגת אותו צדק מעברי בנושא “הצרות”. בצפון אירלנד יש אפילו פרוטסטנטים שסבורים שבריטניה זכתה ביושר בתביעה הזו, אחרי שנים של התפשרות מול ההתנהלות האנטי-בריטית של אירלנד. אבל אני לא מומחה לאירלנד ואני לא מתיימר להסביר למה הם התנהלו כפי שהתנהלו.
מה שאני כן יכול להגיד זה שבריטניה לא בדיוק הראתה כאן מדיניות ראויה לציון. ראשית, כל הסיפור הזה הוא תוצאה של לחץ אנגלי בעיקרו, לשחרר מעול החוק את חיילי הממלכה ששירתו בצפון אירלנד. בשביל לרצות את הלחץ הזה, ממשלות ג’ונסון והלאה הסכימו לשחרר בעסקת חבילה גם טרוריסטים שרצחו חפים מפשע. זה לכל הפחות צריך לגרום לאנשים להתגרד באי-נוחות.
שנית, מאז בוריס ג’ונסון הממשלה הבריטית נכנסה להלך רוח שהחוק הבינלאומי והתחייבויותיה הבינלאומיות הן לא משהו שראוי לכבד אם אין בכך קידום של האינטרסים שלה. כך ב-2020 וב-2022 הממשלה קידמה ככלי מיקוח הצעות חוק שמטרתן ליצור מכניזמים שיעקפו את הסכמי הברקזיט. כעת רישי סונאק מאיים שהוא ילך ראש בראש נגד ה-ECHR אם הוא יעז להגיד לו שלא לשלוח מבקשי מקלט לרואנדה בגלל החשש שהיא לא מדינה בטוחה. ובעניין הפוסט הזה, הועבר חוק שספק עומד בתנאי האמנה האירופית או הסכם יום שישי הטוב, תוך הפרה לכאורה של הסכם סטורמונט.
והחלק השני הוא קריטי, כי הקובלנה האירית בעיקר מדגישה את זה שבריטניה מאבדת את המעמד של מדינה שמדינות אחרות יכולות לסמוך על המילה שלה. לפי הטלגרף, נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן נתן את ברכתו לטישך ורדקר להגיש את התביעה (שאם כבר הזכרנו אותו, התקבלו איתותים מכיוונו שהוא גם לא מעוניין בהסכם סחר עם בריטניה). או במילים אחרות, ממשלת בריטניה החליטה שפירוש הברקזיט הוא ריבונות בלתי מוגבלת, בלי הכתבות מבחוץ ולעזאזל התחייבויותיה והאמנות עליהן חתמה. אבל נראה שידידותיה מאבדות סבלנות להתנהגות הזו, ורוצות להזכיר לבריטניה את מגבלות הכוח.