היום (ב’) ראש הממשלה רישי סונאק ביצע ארגון מחדש (רישאפל) בממשלתו, עם שני מהלכים גדולים. הראשון הוא הדחתה של שרת הפנים סואלה ברוורמן. לרבים ההדחה נראתה כמו עונש על התנגדותה להפגנות הפרו-פלסטיניות, אבל בפועל יש שם הרבה תככים פנימיים בהם ישראל משחקת תפקיד משני. השני הוא מינויו של ראש הממשלה לשעבר דייוויד קמרון לתפקיד שר החוץ. המהלך הפתיע רבים, ונראה כמו ניסיון כלשהו להכניס לממשלה קצת פחות כאוטיות וקצת יותר יציבות. בפועל, לרבים זה נראה כמו מהלך נואש. אבל סונאק בעיקר מנסה להראות לחברי מפלגתו מי הבוס, וכעת צריך לראות אם הם מתרשמים מכך | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
כל ראש ממשלה שמכהן יותר משבעה שבועות חייב לעצמו לפחות אחד כזה בכהונה: ארגון מחדש, או “רישאפל” (reshuffle), של הממשלה. כך ראש הממשלה יכול להיפטר משרים שסרחו, לקדם שרים שעשו עבודה טובה, להציג נבחרת לבחירות או גם להראות לאנשים מי הבוס. הרישאפל שהתקיים היום (ב’) על-ידי רישי סונאק נעשה בעיקר בגלל החלק האחרון (ואולי, ממש טיפה, בגלל הבחירות שיתקיימו בשנה הבאה). יש שתי סיבות להאמין בכך: פיטוריה של סואלה ברוורמן מתפקיד שרת הפנים והחזרתו מהאוב של דייוויד קמרון כדי שיכהן כשר החוץ.
פיטורי השרה
החדשות הגדולות היו פיטוריה של סואלה ברוורמן מתפקיד שרת הפנים, ויש כאלו שחושבים שכל הרישאפל הזה נעשה כדי לפטר אותה. בישראל הדבר הוצג כאילו הדבר נעשה כעונש על כך שדיברה נגד ההפגנות הפרו-פלסטיניות וכינתה אותן “מצעדי שנאה”. גם בבריטניה תומכיה הציגו את הפיטורים ככאלו שנעשו על רקע העזתה של ברוורמן “להגיד את האמת”. אבל גם אם מסתכלים רק על המידע שהיה חשוף עם הפיטורים, זו תמונה חלקית.
נעשה סדר: על רקע ההודעה שתתקיים הפגנה פרו-פלסטינית ביום הזיכרון הבריטית (ש’, 11.11), ברוורמן וסונאק ניסו ללחוץ על המשטרה המטרופוליטנית של לונדון שלא לאפשר את קיומה. משזה לא הלך, ברוורמן פרסמה מאמר בו האשימה את המשטרה במשוא פנים בעד השמאל. ייתכן שההאשמה נכונה, אבל לרבים זה נראה כמו ניסיון להתערבות פוליטית בשיקול הדעת של המשטרה. בנוסף, התברר שהמאמר התפרסם למרות שבדאונינג 10 דרשו שייערכו בו שינויים. מדובר בהפרת הוראה ישירה, והדבר העלה את הסברה שברוורמן מעוניינת שיפטרו אותה, רצוי על רקע עקרוני. למה? כי כך היא תוכל להרחיק את עצמה מההפסד הצפוי של השמרנים בבחירות הקרובות, ולאחר שהמפלגה תודח לאופוזיציה ברוורמן תוכל להתמודד על ראשות המפלגה.

ומה קרה מאז? ובכן, מעבר למפגינים פרו-פלסטינים, שמסלול הצעדה שלהם לא עבר קרוב לאתרי הזיכרון, יצאו גם מפגיני ימין קיצוני. אלו הגיעו לאזור הסנוטאף של לונדון כדי “להגן עליו”, אבל זה בעיקר הביא לעימותים עם שוטרים. בהפגנות הפרו-פלסטיניות נאמרו דברים מאוד בעייתיים, אך בהן הסדר הציבורי הופר רק בסופן. רבים האשימו את ברוורמן ואת השפה המקטבת בה בחרה להשתמש בכך שהדברים הגיעו למצב הזה (והיו כאלו שטענו שהימין התארגן להפגנה שלו עוד טרם הדברים של ברוורמן). לכן, נוצר לחץ על סונאק לפטר את ברוורמן.
אז כן, יש קשר לפיטוריה של ברוורמן לגישתה להפגנות הפרו-פלסטיניות, אבל הוא חלקי. בסופו של דבר ברוורמן רצתה את הפיטורים, והתגובה של הפרו-פלסטינים למלחמה בעזה היוותה בשבילה כלי. היא התנהגה כבר זמן מה באופן שהיה אמור להפוך אותה לנטל על סונאק, ומה שקרה סביב ההפגנות בשבת זה הגב ששבר את גב הגמל.
שובו של דייב
מי שנבחר להחליף את ברוורמן במשרד הפנים הוא ג’יימס קלברלי, שר החוץ. זה אומר שצריך שר חוץ חדש. ואז התחילו להגיע הציוצים של הכתבים הפוליטיים: ראש הממשלה לשעבר דייוויד קמרון נכנס לדאונינג 10. מהר מאוד התחילו הספקולציות שקמרון יהיה שר החוץ. אמנם החוק לא דורש ששר בממשלה יהיה חבר פרלמנט, אבל המוסכמה כן. כלומר, בהנחה שאף חבר פרלמנט לא יתפטר בשביל לאפשר לקמרון להעמיד את עצמו לבחירה בבחירות ביניים, הוא יצטרך לקבל תואר לורד ולהצטרף לבית הלורדים. זה פחות נוח מבחינת ההתנהלות, שכן נבחרי הציבור בבית הנבחרים לא יכולים לתשאל אותו ישירות ויצטרכו לפנות לשרים הזוטרים של משרד החוץ. עם זאת, לא מדובר בדבר חסר תקדים, וגם השר החוץ הראשון של מרגרט ת’אצ’ר היה לורד. במהרה אושר ששני הדברים נכונים.
עכשיו נשאלת השאלה: למה לעזאזל סונאק הביא את דייוויד קמרון, אדם שיצא מהפוליטיקה לפני יותר משבע שנים, במקום למנות את אחד מחברי הפרלמנט? הסיבות החיוביות שניתן להעלות על הדעת הן מתינות וניסיון. הממשלה כרגע מורכבת בעיקר משרים צעירים ולא מנוסים (יצוין שבמשך עשורים יש מגמה של ראשי ממשלה עם פחות ופחות ניסיון מבעבר), וקמרון יוכל להגיע כדמות בעלת הניסיון, שתרגיע את המצביעים. כמו כן, אם ברוורמן היא ימין קשה, קמרון הוא איש המרכז-ימין, הפרגמטי, שיוכל אולי למשוך מצביעי מרכז שנבהלים מהיסחפות השמרנים ימינה. אבל כפי שהצביעו על כך פרשנים וצייצנים: זה אומר שסונאק לא סומך על חברי הפרלמנט של מפלגתו, שהוא צריך להביא מישהו מבחוץ ולמנות אותו ללורד.

המינוי זכה ללא מעט לעג. מעבר לזה שלרבים קמרון מרגיש כמו מינוי מהנפטלין, הוא גם מהווה סתירה של סונאק עצמו. בכנס המפלגה השמרנית בתחילת אוקטובר, סונאק הציב את עצמו כמועמד השינוי, אחרי שבמשך עשורים פוליטיקאים בחרו בפתרונות פופולריים אך קצרי רואי. אז מדוע לבחור בקצר רואי, שלבטח לא מהווה שינוי ביחס למגמה של העשורים האחרונים, לתפקיד כה מרכזי? בלייבור שמחו להצביע על כך.
מסקנות ביניים
אם מסכמים את שני הדברים, מקבלים שסונאק קודם כל רצה להראות לחבריו במפלגה שעם על הכבוד לצורך שלו לגשר על כל האגפים, הוא הבוס. הוא נאות למנות את סואלה ברוורמן מהאגף הימני של המפלגה, למרות שרגע לפני כן היא התפטרה מממשלתה של ליז טראס בשל הפרת הקוד המיניסטריאלי, כדי לרצות את האגף הימני. אבל הוא לא מוכן לקבל מישהי שחותרת תחתיו ואפילו לא במרומז. אולי רבין הסכים להכיל את החתרנות שהוא ייחס לפרס, אבל סונאק החליט שיש גבול ליחס שהוא מוכן לקבל. הפיטורים שלה אמורים לשמש אזהרה לאחרים שלא ינסו אותו, או שהם יצטרפו אליה בספסלים האחוריים. אמת, זה מה שברוורמן רצתה, אבל לפעמים עדיף לתת ליריב את מה שהוא רוצה מאשר שימשיך לאכול לך את הראש. אגב, המינוי של קמרון, שכנראה תוכנן זמן מה מראש, מצביע על האפשרות שסונאק תכנן להדיח את ברוורמן כבר תקופה, וכעת בשלה השעה (עדכון: הטלגרף פרסם שאכן כך קרה והתפקיד הוצע לקמרון עוד בשבוע שעבר).
וגם קמרון: עצם העובדה שסונאק הביא מישהו מבחוץ, שאמנם שמו נקשר בשערוריות אבל עדיין רבים מתגעגעים לתקופה שלו ביחס לכאוס של השנים האחרונות, שולחת מסר לחברי הפרלמנט של המפלגה. המסר הוא שסונאק לא חושב שמישהו מהם ראוי לתפקיד הזה ויכול להביא מצביעים באמצעות הצבתו בתפקיד, והוא לא הולך לתת פרסים למי שלא מגיע להם רק כדי לספק אתנן פוליטי. בכך סונאק מבהיר להם שהוא לא מפחד מהאפשרות שהם לא יהיו מרוצים, ונראה אותם מנסים להדיח אותו.

אגב, יש כאלו שמנסים. בעקבות הרישאפל השרה לשעבר אנדריאה ג’נקינס הגישה נגד סונאק מכתב אי-אמון כראש המפלגה השמרנית. אני בספק שיהיו מספיק מכתבים כדי שזה יתפתח למשהו רציני, כי צריך להיות מתאבד מזן מיוחד כדי להחליף שוב פעם ראש מפלגה לפני הבחירות, אבל מצד שני גם לא ציפינו למה שקרה עם ליז טראס – לכל מה שקרה עם ליז טראס – אז חשוב לשמור על הראש פתוח להפתעות.
מילה על ישראל
למרות התבהלה שיצרו, כאילו סונאק נכנע לאנטי-ישראלים, אני רוצה להציע הסתכלות שונה. ג’יימס קלברלי שהחליף אותה הראה כשר החוץ תמיכה איתנה בישראל. דייוויד קמרון מגדיר את עצמו כפרו-ישראלי. פירוש הדבר הוא שהחילוף הזה השאיר את הקבינט מאוד פרו-ישראלי, ובו-זמנית הוציא את ברוורמן שמשמשת לא פעם כסוכנת כאוס. זה יקל על הממשלה לתפקד ויש לזה פוטנציאל רציני לפעול לטובת האינטרסים של מדינת ישראל.
ועוד כמה מינויים
אלו לא היו המינויים היחידים, ושווה להתעכב על עוד כמה. גרג הנדס, ששימש כמנכ”ל המפלגה השמרנית, שונמך לתפקיד שר זוטר ובמקומו מונה ריצ’רד הולדן. אני חושב שלהיפטר מהנדס, שהתנהלותו התבססה על שלושה שטיקים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, זה צעד חכם. שרת הסביבה והחקלאות תריז קופי התפטרה, ובמקומה מונה שר הבריאות סטיבן ברקלי, שהייתה לא מעט ביקורת על תפקודו בתפקיד. מי שמונתה במקומו היא ויקטוריה אטקינס. אסת’ר מקוויי מונתה, ואני לא צוחק, לשרה בלי תיק שמטרתה להילחם ב-woke. לפי ההערכות, זו הדרך של סונאק לתת איזשהו פיצוי קטן לאגף הימני של המפלגה אחרי הפיטורים של ברוורמן. עם זאת, אני מעוניין להסב את תשומת הלב לכך שהיא קיבלה תפקיד שהוא שולי, מעניין בעיקר את האגף הימני, וירחיק את חבריו מהשולחן של הגדולים. פארסה נרשמה לאחר שהשרה לשיכון במשרד השיכון והשלטון המקומי, רייצ’ל מקלין, הודחה והיה קושי למצוא מישהו שיחליף אותה. לבסוף קיבל את התפקיד לי ראולי.

האם הנבחרת החדשה שסונאק יצר תעזור לו בבחירות? קשה לדעת. אבל שני דברים ניתן להגיד בוודאות: ראשית, הוא נואש. היו לו מספיק אפשרויות להביא מישהו חיצוני לתפקיד שר החוץ, אבל הוא בחר בדייוויד קמרון, איש שהדבר האחרון שהוא עשה בפוליטיקה היה להתפטר אחרי שההימור שלו על משאל עם לא עלה כפי שצפה והכניס את המדינה לשנים של כאוס בגלל חוסר האחריות בו ביצע את המשאל, ושמאז הוציא לעצמו שם של לוביסט מפוקפק. שנית, לסונאק נמאס לחטוף רפש מחבריו למפלגה, והוא מוכן עד הבחירות לשים להם כמה קווים אדומים שצריך.
ומה לגבי ישראל? העולם עדיין לא סובב סביבנו.