כמה ענייני מדיניות מהשבוע שעבר: גז צחוק יוצא אל מחוץ לחוק (בערך), למרות שאנשי המקצוע נגד. רישי סונאק נאלץ לפייס את האגף הימני של מפלגתו סביב הצעת החוק שתאפשר לגרש לרואנדה מבקשי מקלט שהגיעו בסירות, שכן לדבריהם ההצעה לא הולכת רחוק מספיק בהתחמקות מביקורת שיפוטית. ובריטניה הצליחה להגיע להסכם הצטרפות עם גוש הסחר הטרנס-פסיפי, רק שהצפי לתרומתו הכלכלית לא גבוה. לכל הדברים האלו, שנויים במחלוקת ככל שיהיו, יש מטרה אחת: להוכיח לבייס שהמפלגה השמרנית לא רק מבטיחה, אלא גם מקיימת | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
בין כל המהלכים הפוליטיים שמתוארים בבלוג, לפעמים קל לשכוח שהמטרה של הפוליטיקה היא לקדם מדיניות, כזו שממש תורגש בחייהם האישיים של האזרחים (רצוי לטובה). אז הנה כמה ענייני מדיניות מהשבוע החולף שיש להם קו משותף אחד: הם באו לספק הוכחה שיש ממשלה בלונדון.
זה לא צחוק
כולכם שמעתם על חמצן דו-חנקני. אוקיי, אולי לא בשם הזה, אבל שמעתם עליו. גז צחוק, נו. בכל מקרה, לבריטניה יש בעיה איתו. הוא אחד הסמים בשימוש הנפוץ ביותר בקרב צעירים בריטיים בגילי 16-24 (הוא נמכר בקפסולות מתכת). השימוש בו לצרכים פסיכו-אקטיביים נאסר עוד ב-2016, אבל יש לו גם שימושים לגיטימיים, בעיקר בתעשיית המזון וברפואה. בסוף ינואר הטיימס דיווח על כוונה של הממשלה לאסור על מכירת הגז הזה שלא לאותם גורמים שמשתמשים בכך באופן לגיטימי. מי שיימצאו עם החומר בציבור יוכלו למצוא את עצמם בפני העמדה לדין. הדבר, למעשה, יכלול את גז הצחוק תחת הסמים האסורים לפי החוק מ-1971. כל זאת במטרה להתמודד עם התנהגות אנטי-סוציאלית. כריס פילפ, השר לשיטור במשרד הפנים, הודיע שוועדה מקצועית תבחן את הרעיון הזה.
הוועדה המייעצת בעניין שימוש לרעה בסמים פחות התלהבה מהרעיון הזה, והמליצו שלא לכלול את הגז ברשימת הסמים שבחוק מ-1971. הם הסבירו שהענישה המוצעת על שימוש בגז צחוק תהיה “לא פרופורציונלית” לגודל הנזק שהוא יוצר, ושיהווה נטל על מי שעושים בגז שימוש לגיטימי. הוועדה הסבירה שהחקיקה מ-2016 היא טובה, והציעה במקום איסור דרקוני מספר חלופות: הרחבת הסמכויות של המשטרה להחרים מיכלים של גז צחוק; שימת הדגש על חינוך; קמפיין מודעות לסכנות הגז שיגיע לכל חלקי הממלכה; ניטור תאונות ומקרי מוות הקשורים בגז; ופעולה נגד ספקים בעייתיים, לדוגמה באמצעות סגירת אתרים.
אבל איך אוהבים לומר בישראל? הוועדה המייעצת תפקידה לייעץ. בשבוע שעבר (א’) דווח שהוחלט למרות הכל להטיל איסור כמעט גורף על החזקת גז צחוק שלא לשימושים ספציפיים, למרות ההמלצות. שר הבינוי הבטיח שהדבר יבטיח שהפארקים הציבוריים יפסיקו להפוך לאתרי שימוש בסמים ויסייע לממשלה להתמודד עם התנהגות אנטי-סוציאלית. הדבר נעשה כחלק מתכנית גדולה יותר להתמודדות עם התנהגות אנטי-סוציאלית, שתכלול בין השאר עבודות שירות לוונדלים וכו’ (אבל זה כבר דורש פוסט נפרד). בכל מקרה, למרות שהדבר מנוגד להמלצות הוועדה, גם הלייבור בעד, אבל סבורה שהדבר לא נעשה כחלק מאסטרטגיה כוללת מספיק נגד התנהגות אנטי-סוציאלית.
למה לא רואנדה?
ושוב אנחנו עוסקים בתכנית להעביר מבקשי מקלט לרואנדה. נזכיר: לפני כשנה שרת הפנים של בוריס ג’ונסון, פריטי פאטל, הגיעה להסכמות עם ממשלת רואנדה על שליחת לשם מבקשי מקלט שמגיעים בסירות קטנות (מה שבפועל מתעכב בגלל עתירות שונות). בחודש שעבר שרת הפנים הנוכחית סואלה ברוורמן הודיעה על כוונה לחוקק חוק שיאפשר לשלוח את אותם מבקשי מקלט, גם אם הם זכאים למעמד פליט, לרואנדה בלי שתהיה להם אי-פעם אפשרות להיכנס שוב. הדבר גם ימנע מהם לקבל הגנה באמצעות החוקים למניעת עבדות מודרנית, וכרגע לא ניתן להבטיח שהצעת החוק שעל השולחן בכלל עולה בקנה אחד עם האמנה האירופית לזכויות אדם. זה מביא לכך שיש במפלגה השמרנית מי שקוראים לצאת מהאמנה.
ואם כל זה לא מספיק, אז יש חברי פרלמנט שמרנים שחושבים שהצעת החוק לא הולכת רחוק מספיק. הם הציעו תיקונים לחקיקה שיקשו עוד יותר על מבקשי המקלט לקבל סעד מבתי המשפט או שיגדירו את משימת הממשלה להוציא את מבקשי המקלט לרואנדה כחובה בלי קשר למה שיקבע בית הדין האירופי לזכויות אדם (הפועל מכוח האמנה). בסופו של דבר חלק מהתיקונים האלו לחוק נמשכו, הודות לכך שהשר לענייני הגירה במשרד הפנים רוברט ג’נריק הבטיח לדבר עם אותם מורדים. קבוצת מורדים אחרת כנראה לא תקבל את אותו יחס, וזו הקבוצה שדורשת להוסיף מסלולים חוקיים לבקשת מקלט בבריטניה גם עבור מי שאינם מהונג קונג, אפגניסטן או אוקראינה. זאת, כך הדובר של רישי סונאק, משום שקודם כל יש לעצור את הסירות. זה, במחילה, בולשיט. הסירות האלו מקבלות עידוד מכך שלרוב הפליטים אין אפשרות להגיע למקלט בבריטניה בצורה חוקית, כך שלהפריד בין הדברים זה בגדר הכרזה שהמסלולים החוקיים לא יקרו בקרוב, אם בכלל.
טיסה טרנס-פסיפית
לפני שלושה ימים (ו’) ממשלת בריטניה הודיעה על הצטרפותה להסכם המתקדם והמקיף של השותפות הטרנס-פסיפית (זה השם, אבל אפשר גם בקיצור CPTPP). מה זה הדבר הזה? מדובר בגוש סחר הכולל 11 מדינות משני עבריו של האוקיינוס השקט: אוסטרליה, ברוניי, קנדה, צ’ילה, יפן, מלזיה, מקסיקו, ניו זילנד, פרו, וייטנאם וסינגפור. חברות בגוש הזה מאפשרת להעביר סחורות בין המדינות ביתר קלות, ולבריטניה היה את הכבוד להיות המדינה האירופית הראשונה להצטרף לגוש (אולי מתישהו גם יסבירו לי איזה חוף של בריטניה פוגש במי האוקיינוס השקט). רישי סונאק הציג בהתלהבות את העניין כמיצוי הפוטנציאל של ברקזיט.
5 years ago @LiamFox launched the consultation to join CPTPP.
Today we agreed a deal! 🙌Thank you to all who worked tirelessly to make this happen, not least our tenacious UK negotiation team and of course my predecessors, the Prime Minister and fellow trade ministers. 🙏 pic.twitter.com/MLN1fmSBsz
— Kemi Badenoch (@KemiBadenoch) March 31, 2023
אבל בואו נדבר במספרים. לפי החישובים, העניין צפוי להגדיל את התמ”ג של בריטניה ב-0.08% על פני עשר שנים. אבל לפי החישובים של המשרד לאחריות תקציבית, משרד ממשלתי שאחראי לספק תחזיות כאלו, בגלל ברקזיט התמ”ג צפוי לרדת ב-4%. לא נשמע שהחברים מהאוקיינוס השקט מאזנים את החברים מהיבשת. אבל יש מי שלא מוכנים לתת לזה להרוס להם את המסיבה. קמי בדנוק, שרת הסחר, הסבירה שהמחשבה היא לא שהדבר יזניק את הכלכלה ביום אחד, אלא שפוטנציאלית, בטווח הרחוק, הדבר ייטיב מאוד עם בריטניה. בטלגרף התלהבו מכך שיחד עם בריטניה לגוש הזה יש בערך את אותו כוח כלכלי של האיחוד האירופי בלי בריטניה. אם ארצות הברית תצטרף, הרי שבריטניה תהיה חלק מגוש סחר ענק בעוצמתו, רק עם הרבה פחות הכתבה מלמעלה כפי שהיה בימי האיחוד. ובכל מקרה, עוד שותפות סחר זה באמת אף פעם לא רע.
נושא אחר לביקורת הגיע מהאיגודים המקצועיים, שכן יש בהסכם עם ה-CPTPP סעיף שמאפשר לתאגידי ענק לתבוע את בריטניה מאחורי דלתיים סגורות אם יאמינו שרווחיהם נפגעו משינויים בחקיקה או ברגולציה. במילים אחרות, ריבונות הפרלמנט אבל בתנאי שהריבונות הזו לא מפריעה לתאגידים. אבל למען ההגינות, בריטניה כבר חתומה על כמה הסכמים בינלאומיים עם הסכמים דומים. ביקורת יותר בעניינים ערכיים הייתה שבריטניה למעשה מאשרת בכך את תנאי העבודה הבעייתיים שקיימים במדינות חברות כמו וייטנאם וברוניי.
חוט שני
מה שמשותף לדברים האלו, כולם מהשבוע החולף, הם הצורך של הממשלה להצדיק את קיומה בפני הבייס. המלחמה בגז הצחוק, בניגוד להמלצות של גורמי המקצוע, נעשתה כדי להראות שבריטניה היא מפלגת החוק והסדר שהיא מתיימרת להיות. כחלק מאותו עניין סונאק מנסה לרצות רק את האגף הימני של מפלגתו סביב שאלת רואנדה ולא את האגף המתון יותר, שרוצה ביחד עם מלחמה בסירות הקטנות גם לאפשר מרחב חוקי לקבל מקלט בבריטניה. כי צריך להיות קשוחים עם מבקשי המקלט האלו, לא לעשות להם חיים נוחים עם מסלולים חוקיים. וההתלהבות מהסכם הסחר החדש, למרות שכנראה התוספת שלו לתמ”ג תהיה קטנה משהו, נועדה בעיקר להראות שהממשלה גורמת לברקזיט לעבוד. אבל אפילו היא נאלצת להודות שעד שהדבר יורגש ייקח זמן רב (כי למרבה הצער, אפילו בעולם גלובלי, לרוב סחר נעשה בעיקר עם שכנים קרובים). בעוד כשנה וחצי ייערכו הבחירות הכלליות, והמפלגה השמרנית לחוצה להוכיח ששווה להצביע לה, גם אם ההוכחות האלו מעלות לא מעט סימני שאלה משלהן.