ארמון בקינגהאם הודיע שהמלכה אליזבת’ השנייה הלכה לעולמה אחרי שבעים שנות מלוכה. הציבור מוכה יגון, ואנחנו יכולים לנסות לסכם את פועלה. למרות שהיא החזיקה בתפקיד סמלי, היא יצקה לתוכו תוכן ועשתה לא מעט כדי לשנות בתוך מגבלות כוחה. היא השפיעה על מוסד המלוכה, עבדה למען חבר העמים, התערבה גם בפוליטיקה וכמובן התמודדה עם לא מעט משברים בתוך המשפחה. ובסופו של דבר, עבור רבים בבריטניה, היא הייתה סמלה של תקופה | צילום: מזכירות חבר העמים

זה היה מאוד מהיר. בתחילה קיבלנו הודעה שהמלכה אליזבת’ השנייה נמצאת בהשגחה רפואית בטירת בלמורל ושמשפחתה בדרך לשם לראותה. זמן לא רב אחרי זה הודיעו שהיא כבר לא בין החיים.

שבעה עשורים היא כיהנה כמלכת הממלכה המאוחדת (ושל מדינות נוספות בחבר העמים). שיא בהיסטוריה של בריטניה, ובעולם שנייה רק ללואי ה-14. היא בכלל לא הייתה אמורה להגיע לתפקיד: צאצאיו של דודה, אדוארד השמיני, היו אמורים לקבל את העול. אך הוא ויתר על הכתר לטובת אהובתו, ובהיעדר ילדים הכתר עבר לאביה של אליזבת’, ג’ורג’ השישי. כך היא סומנה כיורשת. הירושה הזו הגיע הרבה יותר מוקדם מהצפוי: אביה מת כשהוא עוד לא בן 57, והיא בת 26 בלבד. זה הביא לכך שהיא הייתה שם לאורך כמעט כל העידן שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשהיא פספסה רק את כהונתו של קלמנט אטלי. הנה סיכום מאוד לא ממצה של שבעים שנות מלוכה שלא הייתה אמורה לקרות.

שערוריות

אם יש משהו שאליזבת’ השנייה, או יותר נכון המשפחה שלה, סיפקה בלי סוף, הרי שמדובר בשערוריות. סיפורי האהבה הכושלים של אחותה מרגרט ובתה אן, שמועות בשנות החמישים לפיהן בעלה, הנסיך פיליפ, ניהל רומן עם מישהי אחרת ועוד. בכל המקרים המשפחה בסוף הצליחה להתייצב, אבל לפעמים היה מחיר לשלם.

אי-אפשר כמובן בלי לדבר על הנסיכה דיאנה. כבר בתחילת דרכה עם הנסיך צ’רלס היו מהמורות, ע”ע האמירה המבריקה “whatever love means” מצד בן הזוג. גם הרומנים שהגיעו אחר-כך לא ממש עשו טוב לנישואים, והשמועות על נישואים אומללים התחילו להגיע לתקשורת ולציבור. ב-1992 השניים יצאו לדרכים נפרדות, ואחרי ריאיון שהשיג מרטין באשיר עבור ה-BBC (בדרכים לא כשרות, יצוין), בו דיאנה הוציאה את הכביסה המלוכלכת החוצה, המבוכה של משפחת המלוכה הייתה בכלל על הקרשים. ב-1996 השניים כבר התגרשו. זה היה יכול להיות סוף הסיפור, לולא דיאנה נהרגה בתאונת דרכים שנה לאחר מכן. הציבור הבריטי התאבל, אבל המלכה הייתה איטית להחריד בתגובה שלה, ולקח לה חמישה ימים להתייחס באופן פומבי למשפחה של דיאנה. הדבר זכה לביקורת רבה, שכן נראה שהיא נדרשה לזמן רב כדי להבין עד החשיבות שייחס לה הציבור.

בשנים האחרונות היו למלכה שני כאבי ראש עיקריים. הראשון הוא הפרישה של הארי ומייגן, דוכסי ססקס, ממשפחת המלוכה. הפרישה הייתה קו שבר של ממש, והראיונות שהשניים התחילו לספק לתקשורת האמריקאית, שהוציא בני משפחה לא טוב במיוחד. הציבור הבריטי, יצוין, תמך ברובו במלכה עצמה, אבל גם פוליטיקאים בריטים, בעיקר מהלייבור אמרו שצריך לבדוק חלק מההאשמות שעלו מצד הדוכסים (למשל, גזענות). השנייה הייתה ההסתבכות של בנה אנדרו, דוכס יורק, בפרשת ג’פרי אפסטין בעקבות הטענות של וירג’יניה ג’ופרי שהיא נאנסה לשכב עם אנדרו. הדבר בסוף הסתיים בפשרה מחוץ לבית המשפט, אבל לא לפני שאנדרו ויתר על חלק מתאריו ועלתה קריאה לקחת ממנו גם את הדוכסות. הדבר גרם מבוכה רבה למלכה, והיה ברור לכולם שאנדרו יצטרך להיעלם מעין הציבור. ועוד פרשה, קצת פחות גדולה, הייתה החשד שצ’רלס, סידר למישהו תואר במסדר האימפריה הבריטית בתמורה לתרומה לאחת מקרנות הצדקה שלו. זה יחסית עבר בשקט.

הנסיך אנדרו
מהמורה בדרך. הנסיך אנדרו (צילום: Chatham House)

חבר העמים: הפרויקט של אליזבת’ השנייה

המלכה קיבלה את הכתר כשהאימפריה הבריטית בתהליכי התפרקות מתקדמים. הפרויקט שהחליף את האימפריה היה חבר העמים (Commonwealth of Nations, נוסד כ-British Commonwealth of nations), אגודה של מדינות עצמאיות ושוות, ששורשיהן באימפריה בה השמש סירבה לשקוע. זה נוסד ב-1949, וכשאליזבת’ נהייתה למלכה ב-1952 היה מדובר באחד הפרויקטים הקרובים ללבה. בנאום חג המולד של 1953 אמרה שאין לה שום כוונה לחזור לרעיונות האימפריאליים, ושבמקום זה חבר העמים ייבנה על ערכי “חברות, נאמנות ותשוקה לחירות ושלום”. בנאום אחר היא התחייבה להקדיש לחבר העמים את חייה, “בין אם ארוכים ובין אם קצרים”, ועמדה במילתה. היא הקדישה את כל מרצה לעניין, ותחתיה חבר העמים הלך וגדל וכיסה את כל קצוות תבל.

היו לה גם אתגרים בארגון הזה. אחד מהם היה דרום אפריקה, מדינה חברה בחבר העמים וגם כזו שהנחילה משטר אפרטהייד מוקצה. בשנות השישים היה ניסיון ביוזמת קנדה לזרוק את דרום אפריקה מהארגון (ודרום אפריקה עזבה ב-1961), ובשנות השמונים היה מאמץ לרתום את חבר העמים להטיל סנקציות על דרום אפריקה. לפי עדויות, אליזבת’ השנייה שיחקה תפקיד מפתח בכך שהמאמצים האלו לא יפלגו את הארגון למחנות. הייתה לכך חשיבות, כיוון שראשת ממשלת בריטניה מרגרט ת’אצ’ר לא ששה להצטרף למאמצים האלו כדי לשמור על האינטרסים של הממלכה עצמה. המלכה הוטרדה מאוד מכך שדווקא בריטניה סירבה להשתתף, מה שהביא למאמצים רבים כדי להביא לאיזושהי פעולה. גם מדינות אחרות עשו צרות, כמו גמביה, שהודיעה ב-2013 על פרישה, או זימבבואה שלא הייתה בררה אלא להשעות מהארגון לאחר האלימות הפוליטית בבחירות 2003. מדינות אחרות, כמו ברבדוס, נשארו בארגון אבל נטשו את המלוכה. ועדיין, הארגון עומד, ואמנם מעולם לא מילא את שאיפות הסחר של הברקזיטרים, ועדיין יש לו חשיבות סמלית גדולה.

הפוליטיקה של אליזבת’ השנייה

על פניו, המלכה היא בעיקר טקסית. טכנית היא נושאת בסמכויות השלטון השונות, אבל היא תמיד פועלת בעצת הממשלה. את ראש הממשלה היא ממנה לא לפי העדפתה האישית, אלא לפי ההרכב הפרלמנטרי ובחירת מפלגת השלטון. היא אפילו לא מצביעה בבחירות ודואגת להישאר א-מפלגתית ככל הניתן. ב-ITV כינו אותה “מודל לניטרליות”. אליזבת’ השנייה מאוד הקפידה על העניין בפומבי, והדבר היה חלק מהכוח המאחד שלה, אבל אי-אפשר להגיד שהיא לא הייתה מעורבת בפוליטיקה.

ראשית, היא ושאר המשפחה עסקו רבות בפוליטיקה מאחורי הקלעים. אלו לא רק הפגישות האישיות עם 15 ראשי הממשלה שכיהנו תחתיה באופן קבוע (למרות שגם שם סבורים שהיא לא רק קיבלה עצות מראשי הממשלה, אלא גם ייעצה להם והשפיעה עליהם), אלא הרבה יותר מזה. למלכה יש סמכות למנוע מחקיקה שנוגעת לסמכויותיה או רכושה להגיע לפרלמנט, והיא השתמשה בה. היא השתמשה בזה כדי להחריג את אחוזותיה מחקיקה שתאפשר לרשויות בסקוטלנד להניח תשתית אקולוגית, ולפי הגארדיאן גם כדי לחסום הצעת חוק שהייתה אמורה לשנות את סמכויות הכרזת המלחמה. איננו יודעים כמה חוקים נחסמו כך, אבל עשרות רבות של הצעות היו זקוקות לאישור הזה.

בפומבי, היא אולי לא קידמה מועמד או מפלגה, אבל כן רמזה או מעבר לכך במה שנוגע לנושאים פוליטיים. הדלפה שפורסמה בסאן טענה שהמלכה הביעה מאחורי דלתיים סגורות תמיכה בברקזיט (דבר שגם ארמון בקינגהאם וגם מי שלכאורה אמרה לו את הדברים הכחישו). לעומת זאת, יש שסבורים שהיא התנגדה לברקזיט, וכדי להפגין זאת הגיעה לנאום בפרלמנט עם כובע שדמה באופן מחשיד לדגל האיחוד האירופי (משאל העם כבר היה אז מאחורי בריטניה, אבל הדיון לא נגמר). לפני משאל העם על עצמאות סקוטלנד היא אמרה: “אני מקווה שאנשים יחשבו מאוד בזהירות על העתיד”. הדבר נתפש בעיניי רבים כקריאה מרומזת שלה להצביע נגד עצמאות. היא גם קידמה את המלחמה במשבר האקלים, למרות שהיו ביקורות על כך שההתנהלות שלה לא ממש תאמה את הדיבורים. לפעמים, זה גם נגע בדברים יותר קטנים: כדי לעצבן את מרגרט ת’אצ’ר (לשתיים הייתה מערכת יחסים חזקה אך מתוחה משהו), היא השתתפה בטקס חניכת מחסום התמזה בהובלתו של הרפובליקן ואיש השמאל הרדיקלי קן ליווינגסטון. זה, אגב, מיהר לנצל את הגעתה כדי לטעון שזו גם תמיכה פוליטית במאבק שלו עצמו. לכולם היה ברור שהמלכה משתמשת ברמיזות, ולפעמים ניסו להשתמש בזה לטובתם.

הנסיך צ'רלס והמלכה אליזבת' השנייה
לקחה חלק פעיל. אליזבת’ השנייה עם (אז) הנסיך צ’רלס (צילום: רוג’ר האריס, בית הלורדים)

והמלכה גם מצאה את עצמה בפלונטר חוקתי פה ושם. לדוגמה, כשבוריס ג’ונסון ביקש ממנה להשעות את הפרלמנט לצרכיו הפוליטיים, היא הייתה צריכה להחליט: האם להמשיך עם המוסכמה שהיא פועלת לפי עצת הממשלה, או שהיא לא נותנת מקום לג’ונסון לערער את היחסים בין הממשלה לפרלמנט. בסופו של דבר, המלכה בחרה באפשרות הראשונה, מה שהביא לביקורת רבה עליה. גם תפקידים סמליים הם לא פעם פוליטיים.

מלכה של העם

הדרך של המלוכה הבריטית לשרוד בעידן בו הלגיטימציה של נציג האל כבר לא תופסת הייתה תמיד להתגמש. לדעת מתי צריך לוותר על כוח או מנהג כדי לשמר את הסטטוס, חלק מהכוח וכמובן הרכוש. סבה של אליזבת’, ג’ורג’ החמישי, שינה את שם המשפחה הגרמני, סקסה-קובורג-גותה, לווינדזור כדי שהסנטימנט האנטי-גרמני ששרר בבריטניה בגלל מלחמת העולם הראשונה לא יעודד חיקוי של המהפכה נגד הצאר ברוסיה. הוא גם נשא נאומים ברדיו והפך לנגיש יותר לציבור.

אליזבת’ השנייה לא הייתה שונה כלל. טקס ההכתרה, ששודר בטלוויזיה למרות התנגדויות בתוך ממשלתו של וינסטון צ’רצ’יל, היה הצעד הראשון בהנגשת המלוכה לעם. פעולות שנראות לנו מאוד מובנות מאליהן כיום כמו נאומים משודרים, מגע עם פשוטי העם (שלה ושל בני המשפחה שלה) מערכונים כמו אלו של האולימפיאדה או של חגיגות היובל – כל אלו ועוד הם מעשים שאפשריים בזכות ההחלטה של אליזבת’, בעידודו של פיליפ לא פעם, לא להתנתק מהעם, אלא דווקא להתחבר אליו. היא עדיין קצת מרוחקת, מעט מסתורית, אי-אפשר פשוט לבוא איתה במגע בלי הזמנה, ועדיין היא הרבה יותר זמינה לציבור ממה שקודמיה בתפקיד היו. מטבע הדברים, השינויים הטכנולוגיים שנחוו לאורך העשורים של כהונתה הם חלק ממה שאפשר את העניין הזה, אבל אליזבת’ ידעה להשתמש בהם כדי לא להפוך את המלוכה למוסד מנוכר. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהמודרניזציה של המלוכה בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה.

לסיכום

המלכה אליזבת’ השנייה לא הייתה סתם סבתא חביבה עם ארמון. היא הייתה משמעותית למוסד המלוכה וגם לפוליטיקה. היא ראתה את העולם משתנה והתאימה את המלוכה אליו. זה לא תמיד היה קל והיו לא מעט מהמורות בדרך, אבל לחגיגות יובל הפלטינה היא הגיעה פופולרית כמו שאף מונרך אחר לא יכול להיות. היא מצד אחד הייתה מחויבת לתפקידה ויצקה לתוכו תוכן, ומצד שני היא לא הייתה קדושה וידעה גם לעבוד למען האינטרסים שלה ושל משפחתה. סמלית ככל שתהיה, היא הייתה דמות משפיעה למדי בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה. כשליז טראס הספידה ואמרה שהיא ייצגה את הרוח של בריטניה, דבריה לא היו מנותקים מהמציאות.

ועכשיו תורו של המלך צ’רלס השלישי. יחי המלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *