הביוב זורם ונשפך לים. אין מדובר בסתם פרפראזה לשיר, אלא במציאות באנגליה. הגשמים החזקים של הימים האחרונים, בשילוב תשתית ביוב מיושנת, אילצו את חברות המים להזרים חלק ממי השופכין לים ולנהרות באנגליה ובוויילס, מה שגרם להוצאת אזהרת שחייה בעשרות חופים. הממשלה באה בטענות לחברות המים והכריזה על תכנית שתיאלץ אותן להשקיע עשרות מיליארדים במשך 25 שנה. אבל באופוזיציה מטילים חלק מהאחריות גם על הממשלה עצמה, שלדבריהם לא עשתה מספיק כדי להבטיח את הטיפול בנושא. האשמות מיוחדות הוטחו בליז טראס, שבזמנה כשרת החקלאות והסביבה קיצצה לא מעט בתקציבי הגנת הסביבה. וגם, השכנה מהצד השני של התעלה לא מרוצה ממדיניות השפכים הבריטית | צילום: פול דאוני
פוליטיקה יכולה להגיע למקומות נמוכים למדיי, ולעתים גם מסריחים. לפעמים, הסירחון מורגש הרחק ממשכנם של הפוליטיקאים. נגיד כמו במקרה הנ”ל, שהתשתית באנגליה ובוויילס לא מצליחה לעמוד בעומס הגשמים ונאלצת לשפוך את מי הביוב שלה היישר לים, היכן שאנשים מתרחצים. וזה התפתח לוויכוח פוליטי של ממש, ואפילו לסיבה נוספת למתחים בינלאומיים.
לאן זורם הביוב?
מערכת הביוב נחשבת לאחד מהפרויקטים ההנדסיים הכבירים ביותר של אנגליה במאה ה-19. רק שמאז עברנו כמה שנים ונראה שהעסק לא ממש מחזיק. הבעיה היא כזו: תשתית הביוב הבריטית מזרימה בתוכה לא רק מי ביוב אלא גם מי גשמים. כל המים האלו ביחד מוזרמים למתקנים לטיפול בביוב. עד פה, כך נראה, הכל בסדר. אבל מה קורה אם יש הרבה מאוד גשמים, בעיקר אחרי קיץ יבש כמו זה שאנגליה נהנתה ממנו בחודשיים האחרונים? אז הקרקע לא מסוגלת לספוג את כל הגשם, הרבה יותר זורם לביוב, ואז יש סכנה להצפה, שתיתרגם למי ביוב בבתים ובשטחים ציבוריים. מה עושים? המערכת מתוכננת לשפוך חלק מהמים לים ולנהרות. אמנם זה מונע מכניסת מים דיי דוחים לבתים, אבל אני מניח שאין צורך להסביר מה החיסרון של שפיכת מים כאלו לטבע לפני שעברו טיפול.
צריך להבהיר: הסידור הזה חוקי לגמרי. לא כולם מרוצים מכך שזה המצב: באוקטובר שעבר, לקראת פסגת ה-COP26 שאמורה להבטיח פעולה משותפת למנוע ממשבר האקלים להחריף עוד יותר, היה ניסיון של בית הלורדים להעביר חקיקה שתדרוש תכנית שבאמצעותה יהיה ניתן לחייב את החברות האחריות לתפעול הביוב להפחית את ההזרמה לים ולנהרות. רק שהממשלה הפילה את הניסיון הזה, בעיקר בגלל העלויות התקציביות האדירות של טיפול בתשתיות מהתקופה הוויקטוריאנית. לכן, עדיין מדובר בעניין חוקי. רק שכעת ישנה ביקורת שזה לא רק בימים עם גשמים כבדים, אלא גם בימים עם גשמים ברמה סבירה. ואכן, הסטטיסטיקות מראות שהשימוש בפרקטיקה הזו הרבה יותר תכוף ממה שהוא אמור להיות. בקיצור, פתרון כלשהו נדרש.
החלק של ההאשמות
השבוע וחצי האחרונים הביאו עמם הרבה מאוד הזרמת שפכים לים בעקבות הגשמים האחרונים. כמה הרבה? ובכן, בעשרות חופים באנגליה ובוויילס הוצאו אזהרות שחייה במהלך השבוע שעבר בגלל הזרמת השפכים בסמוך לחוף. זה לא רק לא נחמד: זה מפגע תברואתי, הנושא הסביבתי הרבה יותר על הפרק, וגם אנשים לא ממש אוהבים כשמונעים מהם להיכנס לים בקיץ. אז שלא במפתיע, כולם מחפשים להאשים.
הממשלה העבירה ביקורת חריפה על חברות המים שהגיעו למצב הזה. יצוין שבצל הבצורת שהוכרזה מוקדם יותר החודש, חברות המים נמצאות גם תחת ביקורת על כך שהצינורות הדולפים שלהן גרמו לאובדן של לא פחות מטריליון ליטר מים נקיים, עניין שהולך להיות קריטי יותר ויותר ככל שהטמפרטורה הגלובלית תעלה. בכל מקרה, אם נחזור לביוב, נראה שלרבים אוזלת הסבלנות כלפי חברות המים. בסוכנות הסביבה הממשלתית מדברים על עונשים כבדים כלפי חברות המים, וכך גם יו”ר ועדת הסביבה בפרלמנט, פיליפ דאן (שמרני). עם זאת, האחרון מכיר בכך שגם אם יתחילו לטפל בבעיות הביוב עכשיו, ייקח שנים לתקן את התשתית.
באופוזיציה יש מי שסבורים שהממשלה השמרנית היא לא בדיוק הגורם שיכול להעביר ביקורת בתחום. ראש הלייבור והאופוזיציה קיר סטארמר האשים את הממשלה שהיא טמנה את הראש בחול, ושהמצב הנוכחי מראה שהיא לא הייתה קשוחה מספיק עם חברות המים בנושא. זו אפשרות, אבל יצוין שלפי האקטיביסט הסביבתי פרגל שרקי מדובר ב”שלושים שנות השקעת חסר בתעשיית המים”. בשלושים השנים האלו היו ללייבור 13 שנים בשלטון. מי שעוד הצטרף לביקורת על הממשלה היוצאת הוא סטנלי ג’ונסון, אביו של בוריס.
הליברל-דמוקרטים, גם להם היה חלק בשלטון בשלושת העשורים האחרונים, הגדילו לעשות. נתונים שנותחו על-ידם מראים שהרבה ממכשירי הניטור של חברות המים, שנועדו לעקוב אחר זרימת מי הביוב באזורים עם רוחצים רבים, לא הותקנו או ש”אינם עובדים 90% מהזמן”. לפי המפלגה, כרבע ממי הביוב מוזרמים מבלי מעקב מספק. טים פארון, לשעבר ראש המפלגה וכיום הדובר שלה לענייני סביבה, תיאר את העניין כ”שערורייה לאומית”.
האשמה של ליז
מי שבאופן אישי חטפה הרבה מאוד אש היא ליז טראס, המועמדת המובילה להחליף את בוריס ג’ונסון בראשות המפלגה השמרנית וכפועל יוצא בראשות הממשלה. זאת מאחר שהיא החזיקה בין 2014 ל-2016 בתפקיד שרת הסביבה והחקלאות. ניתוח של הגארדיאן מעלה שהיא קיצצה מאות מיליונים מסוכנות הסביבה הממשלתית, מתוכם עשרות מיליונים שנועדו להגנה על הסביבה, כולל פיקוח על הביוב. באופן ספציפי, טראס אחראית לבדה לכרבע מהקיצוץ בתקציב שנועד להגנה על הסביבה בין 2010 ל-2020 (קיצוץ שגם כך היה גדול וב-2020 התקציב הזה עמד על כשליש ממה שהיה ב-2010). לפי ניתוח נתונים שנעשה על-ידי הלייבור, מאז שטראס סיימה את תפקיד ב-2016, הזרמת מי הביוב לטבע באנגליה ובוויילס יותר מהוכפלה, נתון שהביא את גרינפיס לטעון שלטראס “יש מי ביוב על הידיים”. בינתיים, בסוכנות קוראים להגדלת התקציב שלה כדי שתוכל לחזור ולפקח כיאות.
המדיניות של הביוב
שלשום (ו’) הממשלה פרסמה הודעה עם בשורה חדשה: חברות המים יידרשו להשקיע סכומי כסף שהן לא נדרשו לשלם בעבר כדי לתקן את הבעיות במערכת הביוב. כמה? 56 מיליארד ליש”ט על פני 25 שנים, כך שעד 2050 תופסק הזרמת הביוב לים בשל סערות. עד 2035 חברות המים יידרשו להעלות מאוד את איכות המים שנשפכת למקומות רחצה. בהודעה לעיתונות שר הסביבה והחקלאות ג’ורג’ יוסטיס התגאה בכך ש”זו הממשלה הראשונה לנקוט בפעולה כדי לסיים את הנזק שבהזרמת שפכים”. באמת כל הכבוד, אבל חייבים להגיד שכבר הייתה לממשלה הזדמנות לעשות זאת לפני כמעט שנה והיא בחרה להפיל אותה בפרלמנט. כמובן, מה שחשבו עליו לפני שנה בבית הלורדים, למרות שבגדול זה בעיקר דרש מהממשלה לבוא עם תכנית רצינית, היה יקר בהרבה. בהתאם, המטרות עכשיו צנועות יותר, וקשה להשתחרר מהרושם שהניסיון של הממשלה להתעלם מהבעיה לפני שנה התפוצץ לה כעת בפרצוף ושהריח לא משהו.
לא מפתיע, אם כן, שהרבה מהמבקרים לא משוכנעים. הליברל-דמוקרטים טוענים שעד שמטרות הממשלה יבואו לידי ביטוי, חברות המים מקבלות רישיון להמשיך עם הזרמת השפכים לים, ושעד 2030 הים, הנהרות והאגמים יוצפו במי ביוב. טים פארון כינה את התכנית הזו כ”בדיחה מרושעת”. ג’ים מקמון, שר החקלאות והסביבה בממשלת הצללים של הלייבור, האשים את הממשלה בכך שהמטרות של התכנית שלה עלובות, שהייתה לה את ההזדמנות להצביע בעד משהו מוצלח יותר בשנה שעברה, ושהיא “שמחה שהמדינה שלנו תקבל יחס של ביוב פתוח”. גם אקטיביסטים סביבתיים ביקרו את הממשלה על מה שנראה כמו מטרות עלובות למדי. ברשתות החברתיות היו חברי פרלמנט שמרנים שניסו להראות שגם הלייבור לא בדיוק השקיעו בפיתוח הביוב, מה שנכון, אבל אחרי 12 שנים בשלטון קצת מאבדים את הזכות להתקרבן.
הדיפלומטיה של הביוב
גם בצד השני של התעלה יש מי שלא מרוצים ממדיניות השפכים של בריטניה. שלושה חברים בפרלמנט האירופי, מטעם מפלגתו של נשיא צרפת עמנואל מקרון, כתבו לנציבות האירופית והתלוננו על ההתנהלות הזו. הסיבה דיי ברורה: בחלקים הצרים של תעלת למאנש הביוב הבריטי עלול להגיע גם לצרפת, וכמו כן יש עדיין דייגים אירופאים שדגים במים בריטיים (ולהיפך). לפי המכתב, בריטניה לא מקיימת את ההתחייבויות שלה, שחלקן נעשו תחת אמנות של האו”ם ולכן הברקזיט לא משנה פה. עם זאת, השלושה מאשימים את הברקזיט בכך שמאז שנעשה הממשלה החליטה להנמיך את המטרות שלה לאיכות המים. מנגד, משרד החקלאות והסביבה טוען שאין בהאשמות האלו שום אמת, ושחוק הסביבה שהעבירה ב-2021, שהחליף את התקנות האירופיות, למעשה שיפר את הרגולציה הסביבתית בבריטניה.
כל זה מגיע בשבוע בו ליז טראס, מועמדת לראשות המפלגה השמרנית אבל גם עודנה שרת החוץ, סירבה להגיד אם מקרון הוא “חבר או אויב” (תשובתה הייתה ש”המושבעים יכריעו”), מה שגרר ביקורת רבה מכיוון האליזה. כלומר, גם ככה היחסים בין בריטניה לצרפת מתנהלים באמצעות חשדנות הדדית (בין השאר בגלל הברקזיט), והסוגיה הזו לא צפויה לעזור לרוחות להירגע.
לסיכום
הבעיה בפוליטיקה היא שמה שמעניין אלו התככים והרפורמות הגדולות – אלו שהפכו את קלמנט אטלי, מרגרט ת’אצ’ר, טוני בלייר ואחרים לדמויות כה חשובות בהיסטוריה הפוליטית של בריטניה – אבל היא המון עבודה אפורה של ניהול. היא לא נוצצת, היא נעשית בהחלטות קטנות עם מעט מאוד יחס בתקשורת, אבל היא חשובה לא פחות מההכרזות המהפכניות. והעבודה האפורה הזו לא נעשתה כיאות במשך עשורים כשזה מגיע לטיפול בתשתית הביוב. כעת, המצב חמור והוא כנראה גם יחמיר, שכן גשמים שמביאים להצפות רק ייעשו תכופים יותר בגלל משבר האקלים, ויש צורך בפעולה נחרצת יותר. הממשלה היוצאת, בצורה שאפיינה אותה בעוד נושאים רבים, יוצאת בהצהרות גדולות אבל לא בטוח שעומד מאחוריהן מספיק, ויהיה צורך לראות אם הממשלה הבאה תעשה יותר. מי יודע, אולי טראס עוד תפצה על כהונתה במשרד הסביבה.