בריטניה סיימה עם האיחוד האירופי, אבל לא עם אירופה. לאחר פסיקה של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שמנעה מהממשלה הבריטית לגרש לרואנדה מבקשי מקלט לפני שבתי המשפט המקומיים יפסקו אם המדיניות חוקית (למרות שהם עצמם אישרו להתחיל בהעברה לרואנדה עוד לפני שיינתן פסק דין), התעורר כעס בממשלה ובמפלגה השמרנית. חברי מפלגה דרשו לצאת מהאמנה האירופית לזכויות אדם, ובממשלה לא שללו את האפשרות. השרים כמובן יגלו שזה קשה למדי, בגלל העיגון של האמנה בהסכם יום שישי הטוב, אבל זה לא יפריע להם לפזר הבטחות כדי לרצות את הברקזיטרים. וגם, למי יש כוח לביקורת שיפוטית? | צילום: Outlandos [ym], פליקר

האם בריטניה בדרך לצאת מארגון אירופי נוסף? הממשלה מאיימת לעזוב את בית הדין האירופי לזכויות אדם, לאחר שזה הפריע לה לשלוח מבקשי מקלט, שנכנסו לבריטניה באופן לא חוקי, לרואנדה. שוב עלו הטענות ששופטים שאפילו לא נבחרו במסגרת המדינה מפריעים לממשלה נבחרת למלא את תפקידה, ועלו המחשבות שאולי כדאי לעזוב. הממשלה לא מאשרת, אבל מבחינתה “כל האופציות על השולחן”. חוץ מזה שלא באמת.

קצת רקע

בואו נתחיל עם בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR), שנוסד ב-1959. מדובר בבית דין בינלאומי שחל על מדינות שאשררו את האמנה האירופית לזכויות אדם. למרות מה שהשם מסמל, הגוף לא קשור לאיחוד האירופי אלא למועצת אירופה. למעשה, עד לא מאוד מזמן רוסיה הייתה חברה בו. מעבר לכך, אם לקהילה האירופית (שהפכה בהמשך לאיחוד) בריטניה הצטרפה באיחוד, כאן היה לה תפקיד מפתח בייסוד המועצה. במילים אחרות, למרות הברקזיט, בריטניה עדיין חברה בגוף הזה. בכל מקרה, מדינות ויחידים יכולים לעתור לגוף הזה במקרים בהם נראה שיש הפרה של האמנה (בעבר יחידים היו צריכים לעבור דרך הנציבות האירופית לזכויות האדם, שיש לה את אותם ראשי תיבות, אבל מאז 1998 אפשר לעתור ישירות). לבריטניה מאוד חשוב להראות שהיא מחויבת לאמנה הנ”ל, אבל קצת מעצבן את הממשלה הנוכחית שלפעמים פסיקות של בית הדין הזה מפריעות לה. לכן, היא עמלה על חקיקה שאמורה לתת עליונות לפסיקות של בית המשפט העליון בבריטניה.

העניין השני הוא רואנדה. בריטניה סובלת מבעיה של מבקשי מקלט שחוצים את תעלת למאנש מצרפת לבריטניה בסירות קטנות ובאופן לא חוקי, שרק מחריפה ככל שהזמן עובר. אני לא נכנס לשאלה כמה מהם באמת פליטים (בהרחבה בלינק), אבל חשוב לדעת שמדובר במסע מאוד מסוכן, שמי שמניעים אותו הם לא בדיוק חסידי אומות עולם, ושלממשלת בריטניה מאוד חשוב לעצור את התופעה. הפתרון שהיא מצאה היה לשלוח אותם לרואנדה: כך למבקשי המקלט לא יהיה אינטרס להגיע לבריטניה, מה שגם יפגע בהכנסה של סוחרי האדם שמשנעים את הסירות. הפתרון הזה שנוי במחלוקת, כי מצד אחד יש לרואנדה שת”פ עם האו”ם בנושא פליטים, ומצד שני בריטניה ביקרה את מצב זכויות האדם ברואנדה ואף קלטה פליטים מרואנדה. הנסיך צ’רלס אף גינה באופן חריג. הממשלה מתעקשת שהיא נדיבה ושתשמח לסייע למי שיעשו את הדברים לפי חוק, אבל למעשה רק מבקשי מקלט ממספר מצומצם של מדינות יכולים להגיש בקשה מבלי שנכנסו לבריטניה קודם, וכניסה חוקית לא כזו פשוטה.

וינסנט בירוטה ופריטי פאטל
פתרון תחת ביקורת. פריטי פאטל במעמד חתימת ההסכם עם רואנדה (צילום: משרד הפנים הבריטי)

הקרב המשפטי

בריטניה ורואנדה הודיעו על ההסכם ביניהן באפריל האחרון. מה קרה מאז? ובכן, כשבוריס ג’ונסון הציג לתקשורת את ההסכם הוא אמר שהוא מודע לכך שכנראה ינסו להציב למדיניות החדשה אתגרים משפטיים. הו, כמה שהוא צדק. מספר גופים למען זכויות אדם עתרו לבית המשפט העליון באנגליה (ברשותכם, לא אכנס כאן למבנה בתי המשפט הבריטיים), בדרישה להוציא צו מניעה למטוס הראשון שהיה אמור להטיס מבקשי מקלט לרואנדה. בשבוע שעבר (ו’) השופט ג’ונת’ן סוויפט דחה את העתירה, בקביעה שיש אינטרס ציבורי בכך שמשרד הפנים יוכל לממש את המדיניות עליה הוחלט. שלושה ימים לאחר מכן (ב’) גם הערעור נדחה על בסיס כך שמחלוקת פוליטית לא מהווה עילה להוצאת צו. באותו יום סוויפט דחה עתירה נוספת שהגיעה אליו. הטיסה הייתה יכולה לצאת לדרך. יש להבהיר: הדבר לא מהווה אישור גורף של בית המשפט לשלוח מבקשי מקלט לרואנדה. ביולי העליון ייתן ביקורת שיפוטית מלאה למדיניות. העתירות שנדחו היו בעניין טיסה ספציפית, שנקבע לשלשום (ג’).

הממשלה הכינה את הטיסה לרואנדה. שבעה אנשים היו אמורים לעלות על המטוס שכבר היה מוכן, בעלות משוערת של חצי מיליון ליש”ט, כדי שייקח אותם ליעד. רק שהפעילים לא עתרו רק באנגליה. זוכרים את בית הדין האירופי לזכויות אדם משלוש פסקאות קודם? אז גם אליו. והוא נקט בגישה שונה מזו של סוויפט וחבריו. באותו ערב (ג’) בית הדין הוציא צו מניעה לגירושו של אחד המיועדים לגירוש, עיראקי במוצאו, עד שבית המשפט באנגליה יסיים את הביקורת השיפוטית שלו. הדבר אפשר לעורכי הדין של ששת האחרים לעתור בהצלחה לבית הדין לערעורים באנגליה, ועד הלילה כולם קיבלו צווי מניעה והטיסה, למבוכת הממשלה, בוטלה. ושיהיה ברור: המטוס היה זמן קצר מאוד לפני המראה, והפסיקות של בתי הדין הגיעו ממש ברגע האחרון.

בית הדין האירופי לזכויות אדם
התערבות של הרגע האחרון. בית הדין האירופי לזכויות אדם (צילום: אדריאן גריקוק)

זמן לצאת?

אתם יכולים לנחש שבממשלה לא בדיוק אהבו את זה. אתמול (ד’) שרת הפנים פריטי פאטל עדכנה את הפרלמנט על הפסיקה. אחרי שסיימה להלל את התכנית כ”מובילה עולמית” בתחום ההגירה (הבריטים עושים בצירוף הזה שימוש יותר אינפלציוני מהתקשורת הישראלית במילה “דרמטי”), היא ביקשה להכניס את העניין לפרופורציות. היא אמנם אמרה על פסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם שהיא “מאכזבת ומפתיעה”, אבל הזכירה שמדובר בצווי ביניים. כלומר, אין איסור כולל על שליחת מבקשי המקלט הללו לרואנדה, אבל צריך לחכות עם זה עד שבתי המשפט בבריטניה יפסקו בעניין. אבל הרבה מחבריה למפלגה השמרנים גילו פחות סבלנות למה שקרה, ותהו איך יכול להיות שלבית הדין האירופי, שיושב בשטרסבורג, יש עליונות על בתי המשפט שיושבים בלונדון או על הממשלה שקיבלה את אמון הפרלמנט הנבחר. חלקם תהו אם לא הגיע הזמן לצאת מהאמנה האירופית לזכויות אדם.

ואיך הגיבו בממשלה לרעיון? בדיון, פאטל לא מיהרה להסכים, אבל גם לא בדיוק אמרה שזה לא בא בחשבון. בדאונינג 10 אמרו שינקטו “בכל צעד שיידרש” כדי להוציא את המדיניות לפועל והבהירו ש”כל האופציות על השולחן”. וכדי שלא יישארו ספקות בעניין, הם גם אישרו שבוריס ג’ונסון שוקל את העניין. היו כאלו שהיו יותר נחרצים, למשל חבר הפרלמנט והמזכיר הפרלמנטרי של שר צפון אירלנד, ג’ונת’ן גוליס, שקרא במפורש לפרישה (ונאלץ למחוק את הפוסט בו פרסם את הדברים). בקיצור, שייזהרו שם בשטרסבורג, אם יעצבנו שם יותר מדי את בריטניה היא עלולה להפסיק לשחק. הרבה לא אהבו את זה, והרשתות התמלאו בתזכורות שהאמנה היא יוזמה של וינסטון צ’רצ’יל, גיבורו של ג’ונסון, ושהמדינה היחידה עד היום לסגת מהאמנה היא רוסיה.

רק עניין קטן

עם כל הכבוד לצעקות ה”אני הולך” של הממשלה הזו, יש איזשהו עניין קטנטן שגורם לאיומים האלו להישמע פחות אמינים מאלו של מוכר ארטיקים על החוף. קוראים לזה הסכם יום שישי הטוב. אתם יודעים, זה שהסדיר את המוסדות והגבולות בצפון אירלנד כדי לסיים את שפיכות הדמים. אתם יודעים, זה שגרם לבריטניה לברבר במקום להגיע להסכם יציאה מהאיחוד האירופי. אתם יודעים, זה שלכאורה בשבילו ממשלת בריטניה מתכוונת עכשיו להפר הסכם בינלאומי עליו חתמה. ובכן, אז כדאי לממשלה להסתכל בטקסט שלו. סעיף 2 בפרק על הזכויות מבטיח לתושבי צפון אירלנד גישה ישירה לבית הדין. איך בדיוק תישמר הגישה הזו אם בריטניה לא מחויבת לאמנה? טום פרסגלוב, השר למלחמה בהגירת בלתי חוקית במשרד הפנים, הבטיח שהממשלה מחויבת להסכם יום שישי הטוב. איך זה מסתדר עם האפשרות לפרוש מהאמנה ומבית הדין? לא הייתה לו תשובה של ממש.

באופן כללי, כשמזכירים את העניין הקטנטן הזה לשרים, הם מתחילים להציע רעיונות אחרים. למשל, מגילת זכויות לבריטניה ומתן קדימות לבתי המשפט המקומיים. שוב אזכיר, שהממשלה עובדת כבר עכשיו על חקיקה שתקטין את מקומו של בית הדין האירופי לזכויות אדם על אדמת בריטניה. אבל החקיקה שעל הפרק (כרגע רק התקיימה התייעצות עם הציבור וטרם הוצגה הצעת חוק) לא מכוונת רק לזה. היא גם מכוונת לכך שבאופן כללי יהיה קשה יותר לאתגר את מדיניות הממשלה בשל ענייני זכויות אדם.

וזה לפני שאני נכנס לכך שלא בטוח שלג’ונסון יש את היכולת. המרד נגדו במפלגה השמרנית מאיים על היכולת שלו להפר את הסכם הברקזיט. לצאת מהאמנה עלול להתברר לו כעניין מסובך הרבה יותר.

אז מה הסיפור?

למה לאיים בעזיבת בית הדין האירופי לזכויות אדם ואת האמנה, אם זה לא באמת ישים? ובכן, כמה סיבות. ראשית, ברקזיט. נכון, לא מדובר במוסד של האיחוד האירופי, אבל זה לא מנע נגיד מנייג’ל פרג’ לצייץ שעזיבת האמנה ובית הדין דרושים כדי “להשלים את הברקזיט”. בקיצור, ג’ונסון, שמסובך עד צוואר במשבר מנהיגות בתוך המפלגה, מעוניין לרצות את כל מי שמוסדות אירופיים עושים להם חררה. אחרי שייגמרו המוסדות האלו, אולי יעברו למוסדות גלובליים כמו האו”ם וארגון הסחר הבינלאומי. שנית, הממשלה הזו לא אוהבת ביקורת שיפוטית. שלא תהיה טעות: כרגע הממשלה הגנה על בתי המשפט הבריטיים, אבל היא הייתה זורקת אותם אל מתחת לגלגלים אם הפסיקות שלהם היו שונות. ג’ונסון מנסה לטעון שהגיע הזמן שהממשלה צריכה לקבל אפשרות לעשות ככל העולה על רוחה בלי הפרעות מכיוונים כמו זכויות אדם, מנהל תקין וחוק באופן כללי. ונכון שהממשלה היא הגורם הנבחר (בעקיפין, משטר פרלמנטרי בכל זאת), אבל גם היא צריכה איזונים, בהם ג’ונסון לא מעוניין.

זה לא אומר, כמובן, שהסדרי הכוח בין שטרסבורג ללונדון נכונים. אבל ג’ונסון לא מתעניין בניואנסים – הוא רוצה שייתנו לו לעשות את מה שהוא רוצה. השאר זה פרטים קטנים. כעת נצטרך לחכות ולראות איזו חקיקה הממשלה תציע כדי להקטין את הביקורת השיפוטית עליה מבית ומבחוץ. אז נדע ברצינות לאן הממשלה מכוונת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.