מה הסיכויים של קיר סטארמר להרכיב ממשלת לייבור אחרי הבחירות הבאות? התשובה לשאלה תלויה לא מעט בניקולה סטרג’ן ואיאן בלאקפורד. לפי התחזיות, הלייבור יכולה לשאוף לכל היותר לפרלמנט תלוי בו יהיו לה ול-SNP ביחד מספיק מושבים לרוב. אבל האם העובדה ששתיהן רוצות להיפטר מהשמרנים תספיק? ה-SNP מצדה הראתה נכונות לאורך השנים, אבל בלייבור לא רוצים קואליציה של ממש וגם לא רוצים לאפשר משאל עם שני. אז הנה קצת השתעשעות עם התרחישים שעומדים לרשותו של סטארמר במקרה שאכן זה ההרכב הפרלמנטרי הבא שיעמוד לרשותו | צילום: ריצ’רד טאונזנד
כפי שהבטחתי אתמול, הפוסט הזה יעסוק במה שעשוי להיות אחרי הבחירות הבאות, בהתחשב בתחזיות להרכב הפרלמנט כפי שהוא מגיע בשלב הזה. כמובן, זה לחלוטין ספקולטיבי, כי אין בחירות צפויות בזמן הקרוב, ולפי התחזיות הכי נמהרות הן לא יקרו לפני 2023. במובנים פוליטיים מדובר בנצח. אבל בגלל שהתרחישים שנחזים עכשיו הם הדבר הכי טוב שקיר סטארמר יכול לקוות לו עד שסקוטלנד תמאס ב-SNP, יש בזה טעם. חוץ מזה, הבריטים חוגגים עכשיו, אז תנו גם לי ליהנות קצת. בכל מקרה, אם אתם מעוניינים באמ;לק, הרי שאפשר לסכם אותו במשפט הבא: ה-SNP הולכת לקבל הרבה מאוד כוח.
מה התרחישים אומרים?
לחזות חלוקת מושבים בבריטניה זה לא עסק פשוט. בישראל זה פשוט: עושים סקר, והודות לשיטת החלוקה היחסית הקיימת כאן, פשוט צריך לחלק את המנדטים בהתאם, תוך התחשבות באחוז החסימה ובאדר-עופר. דיי פשוט. בבריטניה, כידוע, שיטת הבחירות היא שיטה אזורית-רובית. כלומר, הקשר בין שיעור הקולות שמפלגה מקבלת לבין שיעור המושבים שהיא מקבלת מקרי בהחלט. לכן, יש צורך בכל מיני מודלים שינסו לחזות איך הקולות יתחלקו בתוך מחוזות הבחירות, כדי להבין כמה מושבים תקבל כל מפלגה.
המודלים האחרונים מסכימים על תרחיש סביר של פרלמנט תלוי, כלומר כזה בלי מפלגת רוב. התרחיש של Electoral Calculus חוזה שהמפלגה השמרנית תהיה הגדולה ביותר, אך לא מספיק גדולה כדי להשיג רוב. וזו תחזית מה-30 בנובמבר, ערב החשיפה הראשונה של המסיבות האסורות ברחוב דאונינג. מאז השמרנים הצליחו להידרדר עוד בסקרים. תחזית יותר עדכנית חוזה שהלייבור תהיה הכי גדולה, אבל שוב בלי רוב מוחלט. אמנם בתחזית הספציפית הזו הלייבור עוד יכולה להגיע יחד עם הליברל-דמוקרטים לרוב, בתנאי ששין פיין – שלא תופסת את מושביה בפרלמנט – תקבל מספיק מושבים, שיקטינו את המספר הנדרש בפועל לרוב. אבל זה תרחיש אופטימי. הרבה אחרים לא צופים לליברל-דמוקרטים כזו פריחה במושבים. אבל גם במקרה שכן, זה יהיה רוב דחוק, של חבר פרלמנט אחד או שניים. יצוין גם שב-2023 גבולות מחוזות הבחירה צפויים להשתנות, מה שעשוי לשנות קצת את מפת המנדטים.
Britain Predicts — model update
Labour largest party
LAB: 301 MPs (+99)
CON: 250 (-115)
SNP: 54 (+6)
LDEM: 21 (+10)Drilldown:https://t.co/9E8Ta62Vb9 pic.twitter.com/zgTMefKhKK
— Britain Elects (@BritainElects) December 22, 2021
מה שמשותף לרוב התחזיות האלו היא שהרבה מאוד יהיה תלוי ב-SNP. גם במקרה האופטימי עבור הלייבור, בו היא והמפלגה הליברל-דמוקרטית להגיע לרוב לבדן, זה יהיה רוב דחוק, וה-SNP תוכל להתיש את הקואליציה הזו. בתרחישים פחות אופטימיים, ה-SNP תהיה נחוצה כדי להשיג איזשהו רוב, לכל אחת מהמפלגות הגדולות. כרגע אין ממש תרחישים בהם אין לשתי המפלגות יחדיו רוב ובכל מאפשרות פתח לממשלה שמרנית. וזה ישים את מנהיגי ה-SNP, ניקולה סטרג’ן בהולירוד ואיאן בלאקפורד בווסטמינסטר, בעמדה מאוד נוחה.
דבר שצריך לזכור
המפלגה השמרנית כרגע היא דיי רדיואקטיבית כשזה מגיע לשיתוף פעולה עם מפלגות אחרות. אחרי שהליברל-דמוקרטים התאדו ב-2015 בעקבות הקואליציה שהרכיבו עם קמרון ב-2010, הם לא יתקרבו אליהם שוב. ה-DUP זוכרת היטב לבוריס ג’ונסון איך הוא מכר את צפון אירלנד לטובת הסכם היציאה שלו, וכנראה לא תשתף פעולה איתו או עם המפלגה שלו לפני שפרוטוקול צפון אירלנד ישונה. על הלייבור וה-SNP מן הסתם אין מה לדבר. וגם שאר המפלגות הן שמאלה מדי מכדי לשתף פעולה עם השמרנים. ללייבור, לעומת זאת, יש מנעד רחב של אפשרויות לשיתופי פעולה, קואליציות ובריתות אד-הוק. פירוש הדבר הוא שאם השמרנים לא ישיגו רוב מוחלט, הסיכוי שלהם להרכיב ממשלה קטן למדי. לכן, רוב התרחישים שיוצגו כאן הם כאלו בהם, בלי קשר לגודלה ביחס לשמרנים, הלייבור תרכיב את הממשלה.

קואליציית לייבור-SNP?
תרחיש כזה הוא בלתי סביר, למרות שהוא עולה לא פעם. ה-SNP דווקא לא שוללים אותו. ב-2014 ראש המפלגה דאז אלכס סלמונד אמר שיהיה “מטופש” לשלול את האפשרות כזאת. אחרי שהוא פרש בעקבות ההפסד לתומכי העצמאות במשאל העם ב-2014, יורשתו ניקולה סטרג’ן אמרה: “אני מניחה שלא אשלול קואליציה עם הלייבור”, והסבירה: “נשפוט זאת לפי מה שנחשוב שייתן לסקוטלנד הכי הרבה השפעה ואת הקול הכי חזק”. עם היציאה לבחירות 2019 היא הציבה תנאים לג’רמי קורבין כדי שתצטרף אליו לקואליציה. ה-SNP לא מעריצים גדולים של הלייבור בהכרח, אבל הם תמיד שמחים להיפטר מהשמרנים (והם אומרים את זה בקולם, כך שאני אפילו לא מתכוון להתייחס לתרחיש כזה).

הבעיה היא יותר שהלייבור לא ממש בקטע. לפי סטרג’ן, אחרי בחירות 2010 ה-SNP הציעו לגורדון בראון דרך להרכיב קואליציה שתשמור את השמרנים באופוזיציה (שהייתה צריכה לכלול הרבה יותר מה-SNP לבדה, בהתחשב בכך שב-2010 היא הייתה קטנה), אבל הוא סירב. לפני בחירות 2015 אד מיליבנד דחה את האפשרות לקואליציה כזו, בתגובה לניסיונות ה”השחרה” של דייוויד קמרון שהנה עוד רגע הוא הולך להקים אחת. קורבין עשה את אותו הדבר ב-2019. השנה, קיר סטארמר שלל את האפשרות הזו.
מה הבעיה של הלייבור, בעצם? אם לקצר, אז שני דברים. ראשית, הרצון של ה-SNP בעוד משאל עם על עצמאות סקוטלנד, דבר שהלייבור כמפלגה יוניוניסטית לא יכולה לסבול. כבר ב-2015 מיליבנד היה צריך לספק את הדרישה הזו כאחד ההסברים לסירובו להקים קואליציה כזו. אחרי שב-2016 הבריטים החליטו לצאת מהאיחוד האירופי, הדרישה הזו רק התעצמה. שנית, בהרבה דברים ה-SNP נחשבת ליותר שמאלית מהלייבור. אז בשנות השבעים, כשהיא הייתה קטנה ורק דרשה אוטונומיה, לא הייתה בעיה לג’יימס קלהאן להציע לה משאל עם בנושא כדי לקבל ממנה תמיכה אד-הוק. עכשיו, כשהיא כבר חזקה וגדולה, זה כבר בלתי מתקבל על הדעת. אבל יש ללייבור בכלל בררה?

תמיכה מבחוץ
ללייבור אין באמת אפשרות להגיע לרוב מוחלט בפרלמנט באנגליה ובוויילס בלבד, בלי סקוטלנד. אז מה עושים? ובכן, ה-SNP נוהגים תמיד להצביע על כך שהלייבור אמנם מסרבים לקואליציה, אבל לא לסוגים אחרים של בריתות. מיליבנד, למשל, הבטיח ש”לא יהיה אף שר מה-SNP בשום ממשלה בראשותי”, אבל כמו שסטרג’ן שמה לב, “זה לא ימנע מה-SNP והלייבור לעבוד יחד כדי לשמור את הטוֺרים מחוץ לשלטון”. כשקורבין דחה את האפשרות לקואליציה, הוא עדיין היה מודע לכך שהוא יזדקק לתמיכת ה-SNP, אבל אמר שזה יהיה תלוי בסטרג’ן ובלאקפורד אם הם יחליטו לאפשר ממשלת מיעוט בראשותו או ייתנו לבוריס ג’ונסון עוד כהונה.
בקיצור, העובדה שבלייבור לא רוצים שרים מה-SNP אין פירושה שכל האופציות לברית יורדות מהשולחן. אפשרות אחת היא הסכם תמיכה מבחוץ (confidence and supply), מהסוג שת’רזה מיי חתמה עם ה-DUP לאחר בחירות 2017. בהסכם הנ”ל ה-DUP התחייבה לתת את האמון הפרלמנטרי הנדרש, קרי להצביע בעד הממשלה בהצבעות אי-אמון, הצבעות על הנאום מן הכס, על התקציב ועוד. ה-DUP בתמורה קיבלה כמה תמורות עבור צפון אירלנד ועבור מצבה הפוליטי בתוך צפון אירלנד. מנגד, ל-DUP לא היו שרים והיא לא נשאה באחריות מיניסטריאלית כלשהי, מה שאפשר לה להצביע נגד הסכם היציאה מהאיחוד האירופי בלי לשאת בהשלכות כלשהן, כמו הצורך לפרוש מהממשלה.

אז אולי סטארמר יוכל לקבל תמיכה של ה-SNP מבחוץ? זה גם תרחיש בעייתי, גם אם יותר נוח לבליעה, בגלל שסביר להניח שה-SNP תדרוש את משאל העם השני שלה. עקרונית, סטארמר לא ממש שלל את האפשרות שמתישהו בעתיד הוא יגבה את האופציה הזו, אבל הוא לא שש לעשות את זה. ב-2019 שר האוצר בממשלת הצללים של קורבין, ג’ון מקדונל, הציע את האפשרות שאם סטרג’ן תנסה להעביר משאל עם בפרלמנט הסקוטי הלייבור עדיין תצביע נגדו באותו פרלמנט, אבל לא תחסום אותו מווסטמינסטר. סטארמר אולי יכול לקבל על עצמו משהו כזה, אבל כדאי לזכור שכשמקדונל הציע את זה, השלוחה הסקוטית של הלייבור זעמה על ההצעה. אבל איזו בררה יש ללייבור?
ברית לא רשמית
אבל לא הכל אבוד. בריטניה אינה ישראל, וממשלה לא מתחילה בהצבעת אמון. לרוב מתקבלת מפלגת רוב ודיי ברור מי צריכ/ה לעמוד בראשות הממשלה. אבל לפעמים מתקבל פרלמנט תלוי, ואין ממש כללים מה עושים במקרה כזה. לרוב, מי שמכהנ/ת באותו זמן כראש/ת הממשלה מקבל/ת את זכות הראשונים. בפברואר 1974 אדוארד הית’ היה ראש הממשלה, אבל בבחירות המפלגה השמרנית בראשותו הייתה רק השנייה בגודלה. הוא ניסה קודם כל להרכיב ברית עם הליברלים, אבל לאחר מכן המליץ למלכה למנות לראש הממשלה את ראש האופוזיציה הרולד וילסון. זה מונה מבלי שהיה לו הסכם חתום לרפואה עם מפלגה אחרת, ועמד בראש ממשלת מיעוט. הוא סמך על כך שהמפלגות האחרות ייזהרו לפני שינסו לכפות בחירות נוספות, ולכן לא ימהרו להפיל את ממשלתו. בסופו של דבר, הוא הכריז בעצמו על בחירות מוקדמות שהתקיימו באוקטובר אותה שנה, וזכה לרוב של שלושה מושבים.

אז סטארמר יכול להחליט שהוא עושה את מה שקורבין הצהיר שהוא מתכוון לעשות. הוא לא יציע ל-SNP כלום, אלא ייתן לסטרג’ן ובלאקפורד להתבשל עם הידיעה שאם הם יצביעו נגדו על התקציב או הנאום מן הכס, הם מסתכנים בעוד מערכת בחירות ואולי אפילו בחזרתם של השמרנים לשלטון. כשהם הצביעו נגד ממשלת קלהאן ב-1979, זה הביא את מרגרט ת’אצ’ר לשלטון. ה-SNP לא רוצים לחזור על זה. סטארמר, מצדו, ייזהר לא לאלץ את ה-SNP להצביע על דברים שהם מתנגדים להם, אבל באופן כללי ינסה להוציא כמה שיותר ממצע הבחירות שלו וישים את ה-SNP במצב שהבחירה היא בין פשרה על מה שהוא מציע לבין שובו של הבוגימן השמרני. והנה, פתרנו את הפלונטר: סטארמר לא יציע ל-SNP שום דבר במפורש, רק ידאג שהצבעות לא יהיו בלתי נסבלות מבחינת סטרג’ן ובלאקפורד, והם מצדם ישמרו עליו בחיים. פשוט, לא? ולפני שתגידו שזה מופרך, אני מבקש מכם להיזכר מה הייתם אומרים על אפשרות שממשלה כמו ממשלת ישראל תקום.
בעיה אחת
אבל יש בעיה בתרחיש הזה: נכון, ה-SNP לא רוצה לראות את השמרנים חוזרים. אבל מי אמר שהם יחזרו? בואו נגיד שאחרי הבחירות קיר סטארמר ממונה לראש הממשלה ומזמין את המלכה לנאום מן הכס. ה-SNP מצביעים נגדו, כך שהממשלה מפסידה בהצבעה. דבר כזה שקול, לפחות מהותית, להצבעת אי-אמון. כשזה קרה בפעם האחרונה ב-1924, סטנלי בולדווין התפטר ופינה את מקומו לממשלת קואליציה של הלייבור והליברלים. גם אם סטארמר לא יתפטר, השמרנים כנראה יגישו הצעת אי-אמון. אם ה-SNP לא הצביעו בעד הממשלה בנאום מן הכס, הם כנראה גם יצביעו נגדה בהצבעת אי-אמון. בקיצור, בחירות. יש סיכוי סביר שהמפה הפרלמנטרית לא תשתנה מספיק כדי להחזיר את השמרנים לשלטון. הפעם הלייבור יהיו יותר חלשים ויהיה קל לדרוש מהם להתחייב לדברים שב-SNP רוצים. זה יהיה מבחינתם הימור, אבל מצד שני הם נמצאים תחת לחץ בגלל טענות שהם פתאום ממהרים פחות עם משאל עם שני. אם לא ינסו לדרוש אותו כשתהיה להם הזדמנות, הם בבעיה.
נכון, התרחיש בו בלאקפורד וסטרג’ן מנסים לכפות בחירות שניות הוא לא הכי סביר. אבל הוא ייתכן, ואם הם ימצאו את עצמם מתקשים לקדם משאל עם נוסף על עצמאות סקוטלנד, הם יצטרכו להפעיל על סטארמר לחצים. העובדה שהמפתח לרוב הפרלמנטרי נמצא אצלם היא המנוף הטוב ביותר שיש להם, והם כנראה יצטרכו להשתמש בו.
השאלה האנגלית
בואו נגיד שסטארמר יגיע להסדר כלשהו עם ה-SNP, או שסטרג’ן ובלאקפורד יחליטו שהם לא מהמרים וישאירו את הממשלה בחיים. נשאלת השאלה מה יקרה עם הצבעות שנוגעות רק לאנגליה. בבריטניה, יש ממשלות אזוריות לוויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. לאנגליה אין ממשלה משלה, והיא נשלטת ישירות מהממשלה הבריטית, שגם אחראית על מדיניות כלל-בריטית. זה יוצר מצב בו נציגים שנבחרו מטעם מחוזות בחירה סקוטיים יכולים להצביע על חוקים שנוגעים לאנגליה בלבד, בזמן שאין לנציגים האנגלים יכולת להצביע על הרבה מאוד חוקים שנוגעים לסקוטלנד. אבל ה-SNP (וגם פלייד קמרי, המפלגה הוולשית) נמנעת מהצבעה על הצעות חוק שנוגעות לאנגליה בלבד. כך עשתה המפלגה כשהפרלמנט הבריטי העביר חוק שיכיר בנישואים חד-מיניים באנגליה ובוויילס. כלומר, בהצבעות כאלו סטארמר יישאר לבד.
אם בקרב המפלגות שיצביעו על אנגליה (כלומר, השמרנים, לייבור, ליברל-דמוקרטים, ירוקים וכו’) יהיה ללייבור רוב מוחלט, הוא מסודר. אם יהיה לו רוב כזה יחד עם הליברל-דמוקרטים, הוא גם יהיה בסדר. אבל מה קורה אם בניכוי ה-SNP ופלייד קמרי יש לשמרנים רוב מוחלט? יש תחזיות כאלה. זה ייצור מצב מוזר, בו סטארמר יוכל להנהיג מדיניות עבור כל הממלכה, אבל לא רק עבור אנגליה. יותר מזה: השמרנים יוכלו להשתמש בימי האופוזיציה שלהם כדי להניח הצעות חוק שייגעו רק לאנגליה, וייתכן שאפילו להביא אותן לשלבים מתקדמים. כלומר, אלא אם הלייבור תוכל לשכנע את ה-SNP לוותר על המנהג שלה ולהצביע יחד איתה על הצעות שנוגעות לאנגליה בלבד. וזה ישים את המפלגה במצב בעייתי משלה.

צריך להגיד: כנראה שיימצא למצב כזה פתרון. אבל לא בהכרח יהיה פשוט להגיע אליו.
לסיכום
אלו רק חלק מהתרחישים האפשריים במקרה של פרלמנט תלוי עם רוב מספרי ללייבור וה-SNP ביחד. תמיד תיתכן האפשרות של הסכמות אד-הוק על נושאים מסוימים, או שבמקרה שבניכוי ה-SNP ללייבור יהיה רוב מוחלט, ה-SNP פשוט תיעדר מחלק מההצבעות כדי לא לתמוך באופן רשמי אלא רק בפועל. יש עוד הרבה אפשרויות. גם לא נכנסתי למקרה שללייבור ול-SNP אין מספיק לרוב, והם זקוקים גם לתמיכת הליברל-דמוקרטים. אבל זה כן מראה דבר אחד: כל עוד קיר סטארמר לא מסוגל להחזיר ללייבור את המצביעים בסקוטלנד, המפתח שלו לדאונינג 10 נמצא בכלל אצל איאן בלאקפורד.
כפי שניתן לראות, זה לא בלתי אפשרי שאיכשהו סטארמר יגיע איתו ועם סטרג’ן להסדר, רשמי או לא רשמי. אבל זה תלוי במוכנות שלו לדון באפשרות של משאל עם שני, ובמוכנות של סטרג’ן ובלאקפורד להסתכן בכך שחוסר שיתוף פעולה מצדם יחזיר את השמרנים לעמדת כוח, או לחלופין יגרור את בריטניה לרצף של מערכות בחירות. כי בשביל ממשלה אדומה, כך מסתבר, צריך בימינו הרבה צהוב.