בוריס ג’ונסון ביצע שלשום (ד’) מהלך שמדיי פעם מתרחש בפוליטיקה הבריטית: ארגון מחדש, רישאפל, במהלכו משנים מעט את הרכב השרים בממשלה. אבל ג’ונסון לא רק ביצע כמה חילופים, אלא ממש טלטל את הספינה. שלושה שרים פוטרו, שניים שונמכו, רבים קודמו. חלקם היו צריכים לעוף, אצל אחרים זה דיי תמוה. לכולם ברור שהתמריץ הוא לא רק לעשות סדר ולקדם על בסיס כישורים, אלא גם רצון של ג’ונסון להכין את השטח לרפורמות שלו ולנטרל כמה שיותר הפרעות. מבחינתו ספינת הקורונה סיימה את ההפלגה, וכעת יש ספינת פוסט-קורונה עם צוות חדש על הסיפון | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
ב-1962 ראש הממשלה דאז הרולד מקמילן ערך ארגון מחדש (reshuffle) לממשלה, כלומר שינוי ההרכב האנושי בממשלה. עד כאן אין ממה להתרגש, מדובר בנוהל קבוע בפוליטיקה הבריטית, פריבילגיה של אלו שאין להם שיקולים קואליציוניים על הראש. לרוב מדובר בעיקר במשחק כיסאות, או הדחה אחת או שתיים. אבל מקמילן הדיח לא פחות משבעה שרים, שהיוו כשליש מהממשלה: שר האוצר, שר החינוך, שר ההגנה, שר סקוטלנד, שר הבינוי, הלורד צ’נסלור (מקביל לשר המשפטים) ועוד שר בלי תיק. הפיטורים המהירים ורחבי ההיקף של שרים בכירים ברובם זיכו את הארגון מחדש הזה בכינוי “ליל הסכינים הארוכות”. את הרפרנס אני מאמין שאין צורך להסביר. היה מדובר בארגון מחדש המסיבי ביותר שנעשה בפוליטיקה הבריטית, שיא שנשבר רק ב-2019, כשבוריס ג’ונסון החליף את ת’רזה מיי ושינה את ההרכב המיניסטריאלי שקיבל לידיו ללא היכר. וזה, כמובן, שונה מראש ממשלה שיוצר תחלופה שכזו מבלי שרק נכנס לתפקיד.
שלשום (ד’) בוריס ג’ונסון ערך ארגון מחדש משלו. הוא אמנם לא היה מטלטל כמו ליל הסכינים הארוכות של מקמילן, אבל בהחלט עורר סערה. מנה יפה של פיטורים, חילופים וקידומים שטפו את הממשלה הבריטית בערב יום כיפור. הנה עיקרי הדברים.
(לשם הנוחות, יצוין שכל התמונות, למעט אלו של ליז טראס, בוריס ג’ונסון וכמובן מקמילן, הן צילומים של הארגון מחדש)
המודחים
נתחיל באלו שאיבדו את משרתם הנחשקת: שר החינוך (לשעבר) גווין ויליאמסון, שר המשפטים (לשעבר) רוברט באקלנד ושר הבינוי (לשעבר) רוברט ג’נריק. מי שהכי קל להסביר את פיטוריו הוא ויליאמסון, שעקב שורת פארסות בתחום החינוך משיא משבר הקורונה נהיה מאוד לא פופולרי. לא כל הפארסות הללו קרו באשמתו, אבל הוא יצר רושם של אדם לא כשיר לתפקיד בעליל. על זה נוספה פדיחה ממש לאחרונה. ויליאמסון התראיין לאיבנינג סטנדרד ונשאל אם הוא פגש את הכדורגלן מרקוס רשפורד, שידוע בפעילות החברתית שלו. ויליאמסון השיב שהייתה לו שיחת זום לבבית עם רשפורד. אבל אז הצוות שלו סיפר לסטנדרד שוויליאמסון למעשה שוחח עם שחקן הרוגבי מארו איטוז’ה. הדבר גרם לוויליאמסון להיראות כמו אוויל והממים לא איחרו לבוא. העובדה שהמשותף לרשפורד ואיטוז’ה הוא צבע עורם השחור, מה שהוציא את ויליאמסון גם גזען. בקיצור, האיש היה פופולרי כמו סגר בחג המולד.
קצת פחות מובן מאליו למה שני הרוברטים, באקלנד וג’נריק, איבדו את משרתם. נכון, ג’נריק לא עשה רושם של הסכין הכי חדה במגירה – בעיקר עם שטויות כמו חוקים שנועדו להגן על פסלים של אנשים שנויים במחלוקת – אבל בפוליטיקה צריך כישרון יוצא דופן כדי לא ליצור את הרושם הזה. ככל הנראה הדבר נובע מפניית פרסה שהממשלה לקחה לגבי כמה רפורמות בינוי שהרגיזו שמרנים רבים. ג’נריק ככל הנראה הוקרב יחד עם הרפורמה. מעבר לכך, ג’נריק עצמו מאוד לא פופולרי בקרב חברי המפלגה, מה שלבטח סייע לקבל את ההחלטה.
פיטורי באקלנד בכלל נתפשים כפיטורים תמוהים, שכן הוא היה פופולרי וגם נחשב ללא רע. בוב ניל, יו”ר ועדת המשפט בפרלמנט, טען שהוא “מופתע ומאוכזב” מההחלטה ושהוא “לא רואה שום סיבה טובה” לפטר אותו. רוברט פסטון, הפרשן הפוליטי של ITV, אמר ש”קשה מאוד לדעת למה” באקלנד הודח מתפקידו, מלבד האפשרות לפנות את התפקיד שלו למישהו אחר – דומיניק ראב.
המועברים
אחרי ששלושה תפקידים התפנו, היה צריך למלא אותם באנשים אחרים. חלק קיבלו מינוי חדש, אבל חלק גם הוזזו מתפקיד אחר בקבינט. הבולט שבהם הוא שר החוץ (לשעבר) דומיניק ראב, שמונה למשרד המשפטים. לא קשה לנחש למה: אחרי מה שנראה כמו שורת פארסות מסכנות חיים בהתנהלות משרד החוץ מול המשבר באפגניסטן, ראב הפך מהשר השלישי בפופולריות בקרב חברי המפלגה השמרנית לשר הרביעי מהסוף. הלחץ שיתפטר או יפוטר היה חזק למדי. מעבר לכך, גם ממשרד החוץ עלו תלונות על האופן בו ראב ניהל את המשרד. בגלל שג’ונסון בכל זאת רואה בו ערך, הוא החליט להעביר אותו לתפקיד אחר במקום לפטרו לחלוטין כפי שעשה לוויליאמסון.
בגלל שמשרדי האוצר והחוץ נחשבים למקפצות העיקריות לתפקיד ראש הממשלה, הרי שמדובר בשנמוך. השמועות אומרות שראב כעס מאוד, וכנראה כדי לפייסו הוא קיבל גם מינוי לתפקיד סגן ראש הממשלה (בדאונינג 10 טוענים שזה תוכנן מראש). זה כמעט נראה כאילו ג’ונסון רצה להשפיל את ראב עד הסוף: עד כה ראב החזיק, בנוסף לתפקידו כשר החוץ, גם בתפקיד “המזכיר הראשון” (First Secretary of State). התפקיד מקביל לסגן ראש הממשלה הן בחוסר הסמכויות שבו והן במסורות הקשורות בו (כמו החלפת ראש הממשלה בפרלמנט כשזה לא יכול להגיע). כלומר, ראב לא קיבל תפקיד חדש, פשוט שינו לתפקיד הקודם שלו את הכותרת.
מי שהחליפה את ראב במשרד החוץ היא ליז טראס, שכיהנה עד כה כשרת המסחר הבינלאומי. בסך הכל היא עשתה עבודה לא רעה כלל והביאה לפריצות דרך רבות בדרך להסכמי סחר עם העולם אחרי הברקזיט. כמו כן, היא השרה הפופולרית ביותר בקרב חברי המפלגה השמרנית. והיו עוד העברות. את מקומו של ג’נריק במשרד השיכון תפס שר הקבינט מייקל גוב, שבינו לבין ג’ונסון יש היסטוריה מתוחה. שר התרבות אוליבר דאודן שונמך לשר בלי תיק.
מילה על ראב
המינוי של דומיניק ראב למשרד המשפטים יוצר חששות בלייבור ובקרב ארגוני זכויות אדם. הלייבור שמו את ידם על הקלטה בת יותר מעשור של ראב מחווה ביקורת רבה על חוק זכויות האדם. מאחר שהממשלה גם כך בוחנת את העברת הסמכויות לשפוט בנושא זכויות אדם מבית המשפט האירופי לזכויות אדם (שלא קשור לאיחוד האירופי) לבתי משפט בריטיים, ישנו חשש שראב ינצל רפורמה שכזו כדי לצמצם את חוק זכויות האדם עצמו. יש לציין שהדבר לא יהיה פשוט עבור ראב, מפני שבית המשפט העליון קבע שחוק זכויות האדם הוא חוק בעל מעמד חוקתי. פירוש הדבר הוא שאם חוק רגיל בטל כי חוקקו חוק אחר או סעיף בחוק אחר שדורס אותו, חוק בעל מעמד חוקתי יש לשנות באופן ישיר. פירוש הדבר הוא שמלחמה על החוק תצטרך להיות גלויה, ולא בטוח שג’ונסון ירצה להתמודד עם הביקורת.
ברוכים הבאים לקבינט
ויש גם פרצופים חדשים בקבינט. למשל, את אוליבר דאודן במשרד התרבות תחליף נאדין דוריס, שהייתה עד כה שרה לענייני בריאות הנפש במשרד הבריאות, וידועה גם ביכולותיה לעצבן ליברלים. אן-מארי טרבליאן, שרה במשרד העסקים והאנרגיה, תחליף את ליז טראס במשרד המסחר הבינלאומי. למשרד הקבינט, במקומו של מייקל גוב, ייכנס פרצוף קצת פחות חדש: סטיבן ברקלי, לשעבר שר הברקזיט. תפקידו בוטל בתחילת 2020, עם יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי (לכאורה. התהליך הזה מסרב להיגמר), וברקלי קיבל תפקיד חביב במשרד האוצר, אבל לא משרד משלו.
אבל הזוכה הגדול באמת הוא נאד’ים זהאווי, שקיבל את תיק החינוך מידיו של ויליאמסון החבוט. זהאווי כיהן עד כה כשר זוטר לענייני חיסונים. מבצע החיסונים הבריטי הולך טוב למדי וזהאווי בנה לעצמו שם של מי שיודע מה הוא עושה. העבודה הקשה השתלמה, וכעת הוא שר החינוך. לא כל המינויים ברה-ארגון הזה התבססו על כישרון, אבל זהאווי הוא מקרה של אדם שהרוויח את הקידום ביושר.
הנשארים
וכדאי גם להגיד מילה על אלו שנשארו בתפקידם: שר האוצר רישי סונאק, שרת הפנים פריטי פאטל, שר הבריאות רישי סונאק (הגיוני, בכל זאת מונה לפני פחות משלושה חודשים) ושר ההגנה בן ולס הם הבכירים שבהם. גם שר החקלאות והסביבה ג’ורג’ יוסטיס, שר התחבורה גרנט שאפס, שרת העבודה תריז קופי (למרות שלאחרונה הביכה את עצמה כשניסתה להקטין את האפקט של קיצוץ 20 ליש”ט לשבוע מהקצבאות למעוטי הכנסה), מנהיג בית הנבחרים ג’ייקוב ריס-מוג, שר צפון אירלנד ברנדון לואיס ואלוק שארמה כנשיא ועידת COP26 שתתקיים בגלאזגו בעוד חודש וחצי (ועוד כמה שפחות מככבים בבלוג).
למה סידור כזה?
נשאלת השאלה: למה היה צריך כזו טלטלה בממשלה? הארגון מחדש הזה מגיע אחרי שבועות של שמועות על כך שייעשה אחד, ונראה כמו דרך לגרום לשרים את החבל סביב צווארם. אבל הרוב לא ציפו לכזה שינוי. היה ברור למה היה צורך להעיף את ויליאמסון לכל הרוחות ולמה היה צורך לשנמך את ראב. אבל למה היה צורך להדיח את באקלנד? למה לשנמך את דאודן? היה אפשר לשער שג’ונסון מעוניין לחסל יורשים פוטנציאליים, אבל באקלנד וג’נריק לא היו כאלה, בעוד רישי סונאק דווקא מסתמן כאחד (ולדעתי גם זהאווי עוד יוכל להתמודד על הכתר בעתיד). לכן, זו כנראה לא הסיבה.
לרצות את המפלגה
פרשנות מקובלת אחת – שנשמעה, למשל, על-ידי הפרשן הפוליטי של ערוץ 4 גארי גיבון והמקים של האתר ConservativeHome טים מונטגומרי – היא שג’ונסון מעוניין לרצות את חברי המפלגה שלו. רוב המינויים החדשים היו של שרים שהגיעו רחוק בקרב חברי המפלגה השמרנית. ויליאמסון וראב נהיו לא פופולריים בעליל ולכן הודחו או שונמכו. פריטי פאטל אמנם שנויה במחלוקת בציבור, אבל אהודה על מתפקדי מפלגתה (היא אמנם קרובה יחסית לתחתית, אבל שביעות הרצון ממנה לא רעה כלל והיא פופולרית יותר מג’ונסון עצמו). מאחר שבוריס ג’ונסון מקדם מדיניות שמהווה שבירה מוחלטת של הבטחת בחירות, הוא מנסה לרצות את מפלגתו כדי שלא ימצא את עצמו מסיים כמו מרגרט ת’אצ’ר או ת’רזה מיי.
לרצות את ג’ונסון
סברה נוספת, שלא דווקא סותרת, היא שבוריס ג’ונסון פשוט מקיף את עצמו באומרי הן. ג’ונסון לא מעוניין שיאתגרו אותו. אז ויליאמסון וראב חטפו כי לא הייתה בררה. אבל האם ייתכן שג’נריק ובאקלנד אתגרו יותר מדי את ג’ונסון? האם סונאק נשאר פשוט כי הוא זורם עם הרצונות של ראש הממשלה? בממשלה תמיד טוב שיהיו קולות שונים, אבל נראה שג’ונסון פשוט לא מסתדר עם הביקורת.
הפרשנות הזו נכונה עד גבול מסוים. סאג’יד ג’אוויד, שר הבריאות, אמנם תומך בג’ונסון אבל הוא גם מסרב לוותר על עצמאותו. הוא אפילו התפטר על העיקרון הזה בארגון מחדש הקודם של ג’ונסון, בפברואר 2020. ובכל זאת, למרות שכבר היה בחוץ, ג’ונסון מינה אותו מחדש לתפקיד בכיר בממשלה, וכעת השאיר אותו. אפשר לשאול, כמובן, האם בתחום הבריאות, בניגוד לאוצר, ג’אוויד מתפקד יותר כיסמן של ג’ונסון? אולי, אבל ג’ונסון יודע שמתישהו ג’אוויד יראה עצמאות ובכל זאת ביצע את המינוי.
איך שלא יהיה…
קיומו של ארגון מחדש של הממשלה הוא סטנדרטי בבריטניה. אבל בוריס ג’ונסון ביצע מהלך שמונע יותר מפוליטיקה קטנה מאשר מאיזשהו קידום ראויים ונישול שרים שסרחו (לזכותו ייאמר שגם מקמילן ביצע את ליל הסכינים הארוכות שלו מטעמי פוליטיקה קטנה). הוא מבקש לפייס את מפלגתו, וכנראה שגם מעוניין להקטין את הקולות המנוגדים לדעתו בתוך הממשלה. בהקשר זה, ראוי לציין את מי שהייתה מזכירתה האישית של ת’אצ’ר, קרוליין סלוקוק. היא ביקרה את התזמון של המהלך, רגע לפני רפורמות גדולות וכמו כן ה-COP26. לדבריה, גם אם המהלך הפוליטי חכם, הוא בעייתי מבחינה ניהולית. זאת משום שהדבר מפריע לניהול לטווח ארוך והתזמון של המהלך דווקא עכשיו יוצר בעיות. אבל ג’ונסון כנראה רואה את זה אחרת: מצב החירום שיצרה הקורונה, באופן רשמי לפחות, נגמר. וכעת ג’ונסון מציג את ממשלת הפוסט-קורונה, ממשלת השיקום.